הקדמה לאיסורים – כגזרות
כמה וכמה מקומות בתורה נאמר "אני ה"' או "אני ה' אלוקיכם". ביטוי זה מופיע בדרך-כלל לאחר ציווי כלשהו, ומשמעותו להבהיר כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע מהעוברים על רצונו.
כמו-כן מצאנו שהביטוי הזה נאמר גם בלי קשר לציווי כלשהו, אלא בסיום עניין. כאשר משה רבנו זעק אל ה' "למה הרעותה לעם הזה", נאמר: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה"'. אולם גם שם הכוונה דומה: הקב"ה אמר לו למה הרהרת אחר מידותיי, והלוא נאמן אני לשלם שכר טוב למתהלכים לפניי.
אולם בפרשת קדשים מופיע הביטוי "אני ה"' בתחילת עניין, לא אחרי ציווי ואף לא בסיומו של אירוע. כאן הוא נאמר בתחילת הדיבור: "דבר אל בני-ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם". כאן אי-אפשר לומר שהכוונה להזהיר או לציין שהקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע. מה אפוא עניינו של ביטוי זה בפרשתנו?
יש לומר, שמשמעותו של הפסוק כאן דומה לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוקיך". משמעות הדיבר היא שעל בני-ישראל לקבל את מלכותו של הקב"ה. כך גם כאן, כפי שרש"י מפרש: "אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלוקיכם וקיבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותיי".
מדוע דווקא כאן יש צורך בהוראה מקדימה על קבלת מלכותו של הקב"ה, לאחר שבני-ישראל כבר קיבלוה במעמד הר-סיני? הדבר נובע מאופיים של הציוויים שבאים בהמשך לפסוק הזה. מכיוון שהקב"ה עומד לצוות את בני-ישראל ציוויים שהשכל עלול להתנגד להם, הוא מקדים ומודיע "אני ה' אלוקיכם".
הציוויים הנאמרים כאן הם האזהרות על העריות – "איש-איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". היה אפשר לתהות על פשר הציוויים הללו – למה ללכת לחפש את הזיווג במחוזות אחרים, כשאפשר לשאת אישה מתוך המשפחה ולשמור על הייחוס הנעלה?
זאת ועוד: הקב"ה ברא את העולם בדרך שחייבה לשאת אחיות. בניו של אדם הראשון נשאו את אחיותיהם. גם אבותינו נשאו נשים שכיום אסור לשאתן – יעקב אבינו נשא אחיות, והקים מהן את שנים-עשר שבטי ישראל; עמרם נשא לאישה את דודתו, ומהנישואים האלה נולדו משה ואהרון. מדוע פתאום נאסרו הנישואים הללו ונעשו איסור חמור?
לכן איסורי עריות מכונים 'גזרות' וכהקדמה להם בא ציווי מיוחד על קבלת הגזרות בכללות, ואחר-כך באים הציוויים המפורטים על איסורי העריות. לומר לנו: יש לקיים את מצוות ה' אך ורק משום שכך ציווה הקב"ה, אף אם הם סותרים לחלוטין את השכל האנושי.
(מתוך "שיחת השבוע", מתוך "ליקוטי שיחות" כרך יב, עמ 85)