פסח מצרים ופסח דורות

א**.** פסח מצרים ופסח דורות – שני השלבים של הברית

בפרשתנו נצטוו ישראל על הקרבת קרבן הפסח. ישנם כמה הבדלים בין פסח מצרים, עליו נצטוו בני ישראל פעם אחת בלבד, לבין פסח דורות, הפסח שנצטוו ישראל לעשות בכל שנה ושנה: “מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה” (משנה פסחים ט’, ה’)

המשנה מתארת כאן שלושה הבדלים: מקחו בעשור, הזאת הדם והחיפזון. אנו נציע כי ההבדלים הללו נובעים מהבדל עמוק ומהותי יותר בין שני סוגי הפסח.

קרבן הפסח מסמל במידה רבה את הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא. ישנן שתי מצוות עשה בלבד שהעובר עליהן חייב כרת: פסח ומילה, מה שמעיד על המשמעות החשובה של שתיהן. בהתאם לכך, מי שבניו או עבדיו לא נימולו אינו יכול להקריב פסח. שתי נקודות אלו ועוד1 מעידות על כך שקרבן הפסח מסמל את הברית והקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

במידה רבה, ההסכמה ליצירת הברית הזו היא הזכות שבזכותה יצאו בני ישראל ממצרים כמתואר במדרש: “דבר אחר: ולקחתם אגודת אזוב, כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אף על פי שאתם שפלים כאזוב שנאמר (יט) והייתם לי סגולה מכל העמים, וטבלתם בדם אשר בסף, מה ראה הקדוש ברוך הוא להגן עליהם בדם כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובב’ דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה, שנא’ (יחזקאל טז) ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, בדם פסח ובדם מילה…” (שמות רבה י”ז, ג’)

בעקבות ראיית קרבן הפסח כקרבן היוצר ברית בין ישראל לאביהם שבשמיים, נראה ששני קרבנות הפסח, פסח מצרים ופסח דורות, מציינים שני שלבים שונים בברית. פסח מצרים מסמל את יצירת הברית וכריתתה הראשונית ואילו פסח דורות בא לחזק ולהעמיד את הברית הזו בכל שנה ושנה.

מההבדלים השונים בין שני קורבנות פסח הללו ננסה ללמוד דברים גם לעבודת ה’ הפרטית שלנו. זאת, על ידי חלוקה בין עבודה שהיא בחינת פסח מצרים לכזו שהיא בבחינת פסח דורות.

ב**.** חיפזון

על דברים אלו עומד רבי צדוק הכהן מלובלין בפתח ספרו ‘צדקת הצדיק’ בהקשר של החיפזון: “ראשית כניסת האדם לעבודת ה’ צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה’ ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות” (צדקת הצדיק א)

רבי צדוק מלמד אותנו שיש שני שלבים בעבודת ה’ של האדם – השלב הראשון הוא שלב של חיפזון, כמו פסח מצרים שנאכל בחיפזון. רק לאחר מכן מגיע שלב המתינות.

בשביל לעמוד על עומק דבריו, ננסה להבין מדוע יש הבדל בין שני שלבים אלו בעבודת ה’. מדוע לא להיות בחיפזון תמיד, או מנגד להתחיל עם המתינות?

ג**.** תשובה פתאומית

בדבריו עומד רבי צדוק על יסוד ההבדל בין עבודת האדם והעם בראשית כניסתו לעבודת ה’ ולבין עבודת השימור. כריתת הברית הראשונית מתחילה בהתעוררות גדולה של רצון לקרבת א-לוהים.

הרב קוק זצ”ל מתאר חוויה כזו בראשית אורות התשובה, שם הוא קורא לה ‘תשובה פתאומית’: “לגבי משך זמנה, התשובה מתחלקת לשני חלקים: תשובה פתאומית ותשובה הדרגית. הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה על ידי איזו הופעה של סגולה פנימית, על ידי איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה” (אורות התשובה, ב’)

ההתעוררות הזו באה, פעמים רבות, ללא מחשבה מרובה ועמוקה על ההשלכות והמשמעויות של הרצון להתעלות בעבודת ה’. זוהי מחשבת דרור שעוסקת אך ורק ברצוי מבלי להתייחס למצוי ולמגבלות האדם.

מחד גיסא מחשבה כזו יש בה מן הנאיביות, ובאם האדם ימשיך איתה לאורך זמן סופה להתנפץ לנגד עיניו. מאידך, מחשבה כזו מהווה מעוף לאדם ומאפשרת לו להתקדם ולשאוף קדימה.

יציאת מצרים מייצגת רגע כזה של התעלות. אחרי שבני ישראל ראו את עשרת המכות ולאחר גלות גדולה וארוכה במצרים – הם מגיעים לאותה ‘תשובה פתאומית’ ומוכנים ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא גם בלי לחשוב על ההשלכות של הדבר כפי שמתואר בנביא: “כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָֽה” (ירמיהו ב’, ב’)

היציאה לארץ לא זרועה מבלי יכולת לכלכל את עצמך או להתמודד עם אויבים, אינה מעשה מחושב ורציונלי. יש בו מימד מסוים של שיגעון. בני ישראל לא היו יכולים להגיע למחשבה כזו, ללא אותו חיפזון.

רבי צדוק מדגיש, בנוסף, כי אותו רגע של התנוצצות והתעוררות הרצון לעבודת ה’ צריך להיות רגע שמנותק מכל תאוות העולם. פעמים רבות, מה שמונע מאיתנו את המעוף ודרור המחשבה הוא מגבלות הטבע. העולם הזה, בהיותו עולם גשמי, מגביל את האדם ולא מאפשר לו לממש את כל רצונותיו הרוחניים. ממילא, בשביל להצליח לצלוח את מכשול הגשמיות יש צורך בהתעוררות גדולה כזו – ובחיפזון. אם האדם יתמהמה ויחשוב שוב על אותו הרצון הוא עלול, בעצת היצר, להבין שיש כאן מגבלות ולא הכל אפשרי.

במקרים כאלו החיפזון משובח. כזה הוא פסח מצרים – רגע של התעוררות גדולה בעם ישראל כולו, התעוררות כזו שצריך לקפוץ אליה בחיפזון.

ד**.** תשובה הדרגית

לא כן הדבר כאשר מדובר על עבודת היומיום הקבועה. שם החיפזון עלול להביא תקלות ומפחי נפש, כאשר האדם יבין שחלומותיו אינם יכולים להתגשם. הרב זצ”ל, בהמשך אותו פרק באורות התשובה, עוסק גם בסוג הזה של התשובה וההתעוררות: “וישנה תשובה הדרגית, לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו וארחות חייו, רצונו, הלך מחשבותיו. ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המדות, מטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר, עד שהוא בא למעלה רמה של זכוך ותקון” (אורות התשובה ב’)

העבודה הזו מקבילה יותר לפסח דורות. בכל שנה ושנה, עם תכנון מראש ותוך התכוננות מרובה2, אנחנו ניגשים להמשיך את אותה הברית עם הקדוש ברוך הוא.

גם בפסח דורות ישנה שארית לחיפזון במצה, שמסמלת את אותו החיפזון שהיה ביציאת מצרים – אך נראה שהיא באה רק להזכיר לנו את אותה ההתעוררות שהייתה פעם, מכוחה אנחנו ממשיכים לחזק בכל שנה ושנה את הברית והקשר עם ריבונו של עולם. בעבודה כזו, החיפזון אינו רצוי ויש לעבוד במתינות שלב אחר שלב.

נראה שהדברים נכונים לא רק בקורבנות הפסח של בני ישראל, אלא גם בעבודת ה’ הפנימית והפרטית של כל אדם ואדם. פעמים רבות מתנוצצת בליבו של האדם מחשבת רצון להתקדם ולהתעלות בעבודת ה’. מחשבה זו יכולה להיאבד בתהום הנשייה, אם האדם יתחיל לעשות חשבונות רבים כיצד הוא יוכל לממשה, מתי וכדו’. אך אם האדם ייצא מתוך אותה נקודת חיפזון עליה דיבר רבי צדוק ויחליט שהוא ‘קופץ למים’, ואחר כך מנסה להבין כיצד להמשיך ו’לשחות’ – אזי מחשבה זו תקבל עם הזמן את הצורה והאופי המתאים לחייו של האדם ולא תרד לטמיון.

ה**.** מקחו בעשור

מלבד נקודת החיפזון שמבדילה בין פסח מצרים לפסח דורות, למדנו במשנה שגם ‘מקחו בעשור’ מבדיל ביניהם. בפסח דורות אין כלל דינים הקשורים לקנייתו, אך בפסח מצרים ישנו ציווי מפורש מתי בדיוק לקחת את קרבן הפסח.

המהר”ל בגבורות ה’ עומד על אחת המטרות של ציווי ייחודי זה:
“ורבי אליעזר אומר שצוה בפסח מצרים שיקחו בעשור לחדש מפני שהיו שטופים בעבודה זרה לכך אמר משכו ידיכם מן העבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה עד כאן. ביאור זה כי אי אפשר שיהיו ישראל לחלק ה’ בפעם אחד אחר שהיו שטופים בעבודה זרה, ולכך צוה עליהם שיקחו את פסח זה בעשרה לחדש, כי הלקיחה היא פרישה קצת מעבודה זרה לקרב אל הקדוש ברוך הוא, ואחר כך לזבוח אותו בי”ד והוא מורה על הפרישה מעבודה זרה לגמרי, כי כל ענין הפסח מורה על העבודה שהיא להשם יתברך שהוא אחד כמו שיתבאר ומיד בראש חדש צוה עליהם משכו, כי החדש הזה מוכן לגאולה, והלקיחה בעשור, ודוקא בעשור לחדש כי תמיד העשירי נבדל לקדושה לכך היתה הלקיחה בעשור” (גבורות ה’, ל”ה)

רבי צדוק לעיל הדגיש שחלק מ”ראשית כניסת האדם לעבודת ה’ ” הוא היציאה מן התאוות. כאשר אדם עסוק בחשבונות העולם, קשה לו להתעלות מעל היום יום ולהצליח לעשות את ה’קפיצה’ אל תוך עולם הקודש של עבודת ה’.

המהר”ל מסביר לנו שזו הייתה מטרת מקחו בעשור של פסח מצרים. לפני שישראל יהיו מוכנים לעשות את הקפיצה החפוזה אחר הקדוש ברוך הוא למדבר, הם היו חייבים להתנתק מענייני העולם הזה ומהעבודה הזרה המסמלת אותו.

הדברים נכונים גם בעבודת ה’ היומיומית שלנו. בשביל שנוכל לשאוף ולרצות להיכנס לעבודת ה’ אנחנו צריכים ראשית כל להתנתק מענייני העולם הזה.

אולם, הדבר נכון רק בראשית הכניסה לעבודה. כאשר אדם רוצה לעלות למדרגה חדשה או להצליח לקבל על עצמו עוד התקדמות, יש תועלת משמעותית בהתנתקות מענייני העולם הזה. אך לאחר מכן, בפסח דורות, חייבים לזכור שאנו חיים בעולם הזה ולא ניתן להתעלם ממנו. אז כבר אין ציווי לקחת את הפסח לפני כן, אלא יש דרישה וציפייה להצליח להכניס את עבודת ה’ והקודש גם אל תוך חיי החול.

ו**.** הזאת הדם

הזאת הדם היא הנקודה השלישית שמבדילה בין פסח מצרים לפסח דורות – בעוד דמו של קרבן פסח בכל שנה ושנה ניתן על המזבח, הדם של קרבן הפסח נלקח באגודת אזוב ומוזה על המשקוף והמזוזות. המדרש מציע לראות את הזאת הדם בשתי צורות: “והגעתם אל המשקוף מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר ‘וראיתי את הדם’ הנראה לי ולא לאחרים, דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר: מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ תלמוד לומר ‘והיה הדם לכם לאות’, לכם לאות ולא לאחרים לאות, רבי יצחק אומר לא כי אלא מבחוץ כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים” (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא, י”א)

בפשט הפסוקים, הזאת הדם נועדה לסמן למשחית את בתי בני ישראל, על מנת שידע לפסוח עליהם. אך המדרש מציע שהזאת הדם נעשתה על המשקוף מבפנים, דהיינו בחלק הנוטה לתוך הבתים. זאת, בשביל לסמל דבר מה דווקא לבני ישראל עצמם ולא למשחית.

מה בני ישראל צריכים לסמן לעצמם בדם הפסח?

ייתכן שהתשובה קשורה במשמעות של שחיטת אלהי מצרים לעיניהם. במהלך הדיון של משה ופרעה מציע פרעה למשה שבני ישראל יעבדו את הקב”ה במצרים: “וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּֽלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ” (ח’, כ”א)

משה רבינו דוחה את האפשרות הזו, שכן מדובר בסכנת נפשות: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַ-ה’ אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻֽנוּ” (שם, כ”ב)

והנה, הפלא ופלא, כמה פרקים לאחר מכן ובני ישראל עושים בדיוק את מה שמשה חשש ממנו – זובחים את תועבת מצרים לעיניהם ואין פוצה פה ומצפצף.

עם בני ישראל, שהיה כאין וכאפס לעומת המצרים והיה עלול להיות נידון לסקילה במידה ויעז לגעת באלוהי המצרים, מצליח להתעלות על עצמו ולזבוח את אלוהי המצרים לעיניהם!

יש כאן נכונות גדולה להקרבה מצד בני ישראל, תוך הסתכנות בסקילה שבאה לידי ביטוי בדם קרבן הפסח.

המדרש משווה את הדם כאן לשני דמים נוספים.

דמו של יצחק: “דבר אחר וראה את הדם רואה הוא דם עקדתו של יצחק שנא’ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה (בראשית כ”ב, י”ד) וכת’ ובהשחית בעם ראה (דברי הימים א’ כ”א, ט”ו) מה ראה ראה דם עקדתו של יצחק שנא’ א-להים יראה לו השה לעולה (בראשית כ”ב, ח’)” (מכילתא דרבי ישמעאל פרשתא דפסחא, י”א)

כך גם דם המילה, כמו שראינו בתחילת דברינו. בתרגום יונתן מובא שבני ישראל אף עירבו את דם המילה עם דם הקרבן ומשניהם נתנו על המשקוף ושתי המזוזות: “וִיהֵי דַּם נִכְסַת פִּסְחָא וּגְזֵרַת מְהוּלְתָּא מְעַרַב לְכוֹן לְמֶעֱבַד מִנֵּיהּ אָת עַל בָּתַּיָא דְּאַתּוּן שַׁרְיָן” (תרגום יונתן י”ב, י”ג)

שלושת הדמים הללו – דם המילה, דם עקידת יצחק ודם הפסח, מגלים לנו את יכולתו של האדם להקריב מעצמו בשביל בורא העולם. הדברים מובהקים ופשוטים בעקידת יצחק ונכונים כמובן גם בדם המילה. כאשר מבינים שכאשר בני ישראל לקחו את קרבן הפסח הם הסתכנו בסקילה, רואים כיצד גם בפסח מצרים באה הקרבה זו לידי ביטוי.

ביורה דעה סימן ר”ס, דנו הטור, השו”ע והפוסקים בשאלה מתי מי שלא מל חייב כרת. לכאורה זה דיון שלא מתאים לספרים אלו, שהרי הם עוסקים בפסיקת הלכה, ואין לכרת שייכות לפסיקת ההלכה. הב”ח שם דן בשאלה זו ומחדש יסוד גדול במצוות ברית מילה: “והוא כי עיקר המצוה להיות עליו אות ברית קודש מאותיות שמו הקדוש יתברך לשמור את כל גופו מכל טומאת עריות והנה הרבה נכשלו בעון זה לטמאות אות ברית קודש בעריות… ועל כן האריך רבינו בדרוש המילה כמה גדולה היא… עוד דבר גדול מזה שכריתת ברית על נתינת הארץ אינה אלא אם בניך מקיימין את המילה ואם לאו אין נכנסין לארץ אם כן נשמע שעון זה והוא כשפוגם אות ברית קודש דאינו מקיים מצות מילה להיות דבוק עם קדושת שמו יתברך…” (ב”ח יו”ד ר”ס)

הב”ח מחדש שברית המילה אינה מצווה רגעית. רגע המילה מסמל מאבק תמידי של האדם עם יצרו וצורך תמידי של האדם לשמור עליו את אות ברית הקודש.

תחילת כניסת האדם לעבודת ה’ צריך להיות גם בהרצאת דמים – בנכונות הבסיסית להקריב מעצמו ואת עצמו לקדוש ברוך הוא. ברור שבמהלך חייו, בפסח דורות של האדם, התהליך יהיה קיצוני פחות. גם שם האדם יידרש להקריב את הנאותיו ורצונותיו למען עבודת ה’, אך לא הקרבה כזו קיצונית.

בשביל לכרות את הברית הראשונית יש צורך במעשה שמבטא נכונות מוחלטת להקרבה. עקידת יצחק, בסופו של דבר, לא התקיימה. יצחק לא הוקרב, אך בכל זאת אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יענה לנו בזכותה של עקידת יצחק. זאת, מכיוון שהנכונות להקרבה היא זו שנדרשת בכניסת האדם לעבודת ה’. נכונות זו באה לידי ביטוי בפסח מצרים בהזאת הדמים על המשקוף, דווקא בצורה שבני ישראל יראו את הדם והוא ישמש להם כאות וסימן על תפקידם בכל ימי חייהם.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

---

1 למשל היות קרבן פסח הקרבן היחיד שכל ישראל צריכים להקריב בעת ובעונה אחת.

2 שואלים ודורשים בהלכות פסח שלושים יום קודם החג.