תחושת המחויבות
בתחילת פרשתנו, פרשת תרומה, נאמר שהמשכן וכליו ייבנו באמצעות התרומות שיביאו בני ישראל (שמות כ"ה, א־ט), ואכן בפרשת ויקהל (שמות ל"ו, א־ז) מסופר עד כמה בני ישראל הרבו להביא תרומה.
מן הדברים מתקבל הרושם שהתורה מעודדת כאן את ההתנדבות והרצון הטוב, וממילא יש כאן שבח גדול לעם ישראל שנתן כל כך הרבה מרצונו הטוב וללא שום מחויבות. אולם רש"י בתחילת הפרשה (שמות כ"ה, ב ד"ה תקחו) מבאר שהאדנים לא נעשו מתרומות בני ישראל אלא ממחצית השקל שכל אחד היה מחויב לתת, וגם קרבנות הציבור הובאו מהמחצית הנוספת שנתן כל אחד על פי הציווי – ולא בהתנדבות.
מרש"י עולה מסר חשוב לא רק בנוגע למלאכת המשכן, אלא בעניין עבודת ה' בכלל (וכבר עמד על כך המהר"ל בגור אריה שם): עבודת ה' צריכה להתבסס קודם כל על מחויבות ולא על רצון טוב. אדם חייב להרגיש את מחויבותו המלאה לקיום מצוות ולא לעשות את הדברים רק משום שהם נראים לו נחמדים ומעניינים והוא חפץ מאד בעשייתם.
יש אנשים שחושבים שיהודי טוב הוא זה שמזדהה באופן מלא עם כל מה שעושה ולא עושה את הדברים כמי שכפו עליו. לעומתם, מבהיר רש"י שאמנם המשכן מבוסס על התנדבות, אך האדנים שהם התשתית למשכן אינם בנויים על התנדבות אלא על מחויבות. קודם כל נדרשת תחושה עמוקה של מחויבות, ורק על גביה ניתן להוסיף את ההתנדבות.
כך, בקבלת התורה אמנם נאמר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז), אך הייתה גם כפיית "הר כגיגית" (שבת פח.). הבסיס הוא שאנו מחויבים לתורה, ורק על גבי זה ניתן לבנות רצון והתנדבות. כמו כן, דוד מתפלל: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כ"ז, ד) – קודם כל נדרשת הישיבה הקבועה בבית ה', מתוך הצורך והחובה שבכך, ורק אחר כך מגיע אותו 'ביקור בהיכלו', כשהאדם נכנס מדי פעם לבקר מתוך רצון ועניין.
מסר זה, חשוב במיוחד היום, כשהחברה המערבית נוטה לפרוק מעליה כל מחויבות שהיא, נטייה שמשפיעה גם על הציבור שלנו: התפישה הרווחת היא שאדם צריך לעשות את מה שלבו חפץ, וכל כפייה פוגעת בו. רואים בתור אידיאל את "כבוד האדם וחירותו", ומחשיבים כל מחויבות כפגיעה ברעיון זה. רבים ויתרו על מוסד הנישואים ומעדיפים לחיות ביחד מתוך אחווה ורצון טוב ללא שום קשר רשמי וחייב. רבים איבדו את המוטיבציה לשרת בצבא מכיוון שיש בכך מחויבות.
אם כן, החברה פורקת מעליה כמעט כל מחויבות, ואנו צריכים להישמר מגישה זו. גם בציבור הדתי יש מי שחושבים שיש ללמוד תורה כי הוא נחמד ומעניין, ולא היא: עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כל על מחויבות, ורק אחר כך ניתן למצוא בו עניין והנאה.
לבסוף, רש"י מדבר על מחויבות הן בעניין האדנים שהם הבסיס למשכן הן בעניין הקרבנות, שהם מטרת המשכן. יוצא אם כן, שהמחויבות נמצאת כבר ברובד הבסיסי, אך יחד עם זאת מהווה גם את המטרה הסופית ו'השורה התחתונה'.
(הרב יהודה עמיטל זצ"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קדש פרשת תרומה ה'תשנ"ז, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)