גזירות המן ופרשת שקלים

בגמרא במסכת מגילה (דף י”ג) כתוב כך: אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל והקדים שקליהן לשקליו כדתנן ב’אחד באדר משמיעין על השקלים’. ודברי הגמרא הללו זועקים ‘דרשני’, כי צריך להבין מה השייכות שבין ההשמעה על השקלים לגזירות המן הרשע, וכיצד מצוה זו מעילה לבטל את השקלים שאותם שקל המן הרשע כאשר בא לגזור להשמיד עם ישראל.
ואפשר לפרש (בדרך דרוש) כי הנה במדרש מבואר שהמן הפיל פור על החדשים בכדי למצוא חודש שבו אין מצב של זכות לעם ישראל, וחודש ניסן לא היה ראוי משום פסח, וחודש אייר לא התאים בגלל פסח שני, וכן הלאה בשאר החדשים, עד שנפל הגורל על חודש אדר שבו לא מצא המן שום זכות לעם ישראל.
וצריך ביאור, מדוע לא נחשבת לאדר הזכות שבו הביאו תרומת שקלים לבית המקדש, והרי על שקלים אלו נאמר ‘ולא יהיה בהם נגף וכו’. ואם על אלול לא נפל הגורל, מפני שבחודש זה רגילים היו להפריש ‘מעשר-בהמה’ – כל-שכן שזכות תרומת השקלים שנועדה לקרבנות ציבור, צריכה להוות הגנה מפני הגזירות הרעות שבחודש אדר. וצריך לומר שהמן הבין שהשקלים הם כעין מס גולגולת שנתי שרגילים לתת למלך, וסבר המן שאין בזה שום זכות לנותן אלא פריעת חוב בעלמא.
והנה בגמ’ מגילה (ל”א) מבואר שפרשת שקלים נקראת בבית הכנסת על פי הדין שב’אחד באדר משמיעין על השקלים’. וכתב ספר החינוך, שבזמן הזה שאין קרבנות אעפ”כ קוראים פרשת שקלים בבית הכנסת זכר למקדש. וא”כ לאחר שנהגו עם ישראל בימי הגלות לקרוא את ‘פרשת שקלים’ זכר למקדש, בזה הוכיחו להמן שנתינת מחצית השקל אינה חוב ומס למלך, אלא זכות להשתתף בעבודת המקדש והיא מטעם ‘כפרה’ ולכן מועילה קריאתה לכפר כדין ‘ונשלמה פרים שפתינו’. ואילו היתה נתינת השקלים מעין מס שנתי, לא היתה לנו סיבה אישית להזכירם כאשר בית המקדש חרב, ואין את הסיבה המחייבת בנתינת השקלים. וא”כ מקריאת פרשת שקלים גם בימי הגלות – הוברר שהשקלים הם מצוה ולא חוב, ונמצאה זכות גם לחודש אדר, ועל ידי זכות זו תתבטל גזירת המן.
ואח”כ ראיתי שהירושלמי במסכת מגילה פ”א ה”ה הביא את המימרא של ריש לקיש וסיים לפיכך קורין פרשת שקלים. ומוכח כדברינו שהביטול לגזירת המן היתה מפני קריאת פרשת שקלים.