"על קן ציפור יגיעו רחמיך"
על טעם מצות שילוח הקן
כי תצא
נושאים בפרשה
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'
מדוע קובע הדרשן כי איסורם של עמון ומואב לבוא בקהל נובע גם מעצת מואב להחטיא את ישראל בחטא בעל פעור? והלא התורה מביאה במפורש רק שתי סיבות לאיסור זה: שלא יצאו לקראת ישראל בלחם ובמים, וששכרו את בלעם לקלל את ישראל. מהיכן המקור לסיבה השלישית - שאינה מוזכרת בתורה - העצה שיעצו להחטיא את ישראל?
ראשי תיבות ב"כי תצא"
בתיבת "תצא" רמוזים כמה עצות כיצד יוכל לנצח את הסתרא אחרא - ראשי תיבות תפילין ציצית אות - אות ברית ואות שבת. וכן ראשי תיבות תפילה צדקה אור - אור התורה הקדושה. וכן ראשי תיבות תענית צדקה אור (פיתוחי חותם). נ"ב: צדקה בגימטריא (עם הכולל) 200, רמז למה שאמרו חז"ל שמי שיש לו מאתיים זוז
על טעמי המצוות
בתור מאמינים אנו נדרשים להבין שהקב"ה אינו מגביל את עצמו כאשר הוא נותן לנו מצוות בעלות טעם, נסתר או גלוי. עלינו לחתור לגלות את טעמי המצוות, למרות שאל לנו לקשור את קיום המצווה בהבנת הטעם שלה.
קצרצר לפרשת כי תצא
לימוד מהשבת אבידה
"לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך"
כי קרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו: לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם: לא תחרש בשור ובחמר יחדו: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה
כוחה של מלחמה
כאשר אדם נמצא במלחמה שלנגד עיניו ניגר דמם של מתים רבים,רצח וביזה הם מנת חלקו אזי אין בטוח כלל וכלל שתורתו תעמוד לו בשעה זו
"ולא תשים דמים בביתך" – על חובת זהירות מורחבת
מדוע התורה מביאה דוקא את עשיית המעקה כדוגמא לחובה הכללית של הסרת מכשולים?
דיברה תורה כנגד יצר הרע
פרשת "אשת יפת תואר" קשה מאוד מבחינה מוסרית: כיצד ניתן לקחת לשבי את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר? כיצד משתלבת מצווה זו עם חוקי המוסר?
על היחס לסביבה
המדרש (ו',ב) מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, אולם שכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. כמה מילים על שילוח הקן, ועל אלול.
השבת אבידה – משמעות וחשיבות
כמה מילים על מצוות השבת אבידה, וגם סיפור
על משמעותו העיקרית של חודש אלול
רעיונות על פרשת השבוע ועל חודש אלול בו אנו נמצאים
"איננו שומע בקולנו" – סמכות בחינוך ולחינוך
חכמי התלמוד סברו שדין בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ואם כך לשם מה הובאה בתורה? משום 'דרוש וקבל שכר'. ועדיין יש לתהות: וכי לא די בכל שאר הדינים בתורה על מנת לתת לאדם שכר בגין לימוד התורה?
"לא יבא ממזר בקהל ד' גם דור עשירי… לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי… עד עולם" (כג, ג –ד)
הנה אצל ממזר כתוב שלא יבוא לו עד עשרה דורות, שמשמעותם לעולם, ואילו בעמוני ומואבי כתוב לא יבוא "גם דור עשירי", והוסיף "עד עולם", ולמה לא כתב כן בממזר? או בעמוני ומואבי למה לא כתב עד עשרה דורות בלבד כמו בממזר? והסביר מרן הגר"א שפירא זצוק"ל שאצל ממזר פשוט, שהוא ממזר ובנו ובן בנו עד
עבודת השם כתענוג, והחובה לבקש מאת ה'
על הפסוק "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן". מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בכרם רעך", ומפרש: "בפועל הכתוב מדבר". וכן בפסוק שלאחרי זה "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" - מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בקמת רעך", ומפרש: "אף זו
עזרה לזולת מבט לפרשת כי תצא
לעזור לאחר אינו עניין של זכות בלבד התלוי ברצונו, אלא חובה המוטלת על כל יהודי. הרואה שור של יהודי אחר שאינו מכירו, התורה מחייבת אותו לא להישאר אדיש להפסד רכושו של הזולת, ולהתאמץ להשיב לו את אבידתו [כמובן, בתנאי שיש באבידה סימנים מזהים]. וכך פסק הרמב"ם "הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה - עובר בלא
דבר תורה לפרשת "כי תצא"
"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א, י) אומר על כך "התורת משה": הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הניצחי - היצר הרע. הרי אמרו חכמינו: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו" (קידושין ל') - משמע
עד היכן מגעת השבת אבידה
"וכן תעשה לכל אבדת אחיך ... לא תוכל להתעלם":התורה לא אומרת לנו איך לשמור על האבדה עד מציאת בעליה. הדבר פשוט כשמדובר על מציאת דברים דוממים, שלא מתקלקלים ולא זקוקים לטיפול כגון:מציאת עיפרון,כדור וכו´. אך שמדובר על מציאת דברים הזקוקים לטיפול כגון"מציאת חיות ובהמות הדבר מתחיל להיות יותר מסובך. אולי נלמד כיצד יש לטפל במציאות