בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.
בקריאה ראשונה היה נדמה, שההבדל היחידי בין המתואר בפרשתנו לבין הפורענויות המתוארות בבריתות קודמות, הינו הסרת סימן השאלה המתנוסס מעל תרחיש הפורענות והצבת סימן קריאה במקומו. אמנם, נבקש להראות שלאחר קריאה מדוקדקת, הדבר לא מסתכם בכך.
הייתכן שמשה ויתר על חלומו הגדול - להיכנס לארץ ישראל, ובלבד שלא ייהפך למשנהו של יהושע?
שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעונך - לכאורה קשה, הרי "עוון" הוא חטא במזיד, ואם כן מדוע נאמר "כשלת" - ביטוי ממנו משמע שמדובר בסך הכול במעידה?
התשובה עיקרה אינו בריחה מן החטא (עם כל חשיבותה) אלא תשובה אל ה'.