שני כתובים המכחישים זה את זה
לאחר שבירת הלוחות משה מצווה את בני שבט לוי להרוג את החוטאים בעגל: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (ל"ב כו-כז)
פסוקים אלו תמוהים ביותר: הרי לא נאמר בשום מקום קודם לכן שהקב"ה ציווה את משה להרוג את החוטאים בעגל. אם כך, נראה שמדובר ביוזמה עצמאית של משה. כדי להבין את המהלך הזה של משה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שמשה הכיר היטב את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ובתוכן המידה האחרונה: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
בעת כעסו על מעשה העגל הקב"ה רוצה לגזור כְּלָיָה על כל ישראל – רצון שעומד בסתירה מוחלטת להבטחתו לאברהם, יצחק ויעקב על נצחיות עם ישראל; אותה הבטחה שמשה מזכיר בעת שהוא מבקש רחמים על העם.
משה מבין היטב שמדובר בשני כתובים המכחישים זה את זה, ושעליו מוטלת החובה להביא את הכתוב השלישי שיכריע ביניהם. מתוך הבנה זאת, משה פועל והורג את החוטאים בעגל בשביל לאפשר את המשך השרידות של שאר העם. במעשה זה, הוא מכריע את הסתירה ומציל את עם ישראל מכליה.
גם בהפטרת הפרשה אליהו עומד בפני אירוע דומה: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱ-לֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (מלכים א י"ח, לו-לז)
פסוקים אלו מעוררים גם הם תמיהה חזקה. לא מצוין בפסוקים שאליהו קיבל הוראה לקבץ את כל העם אל הכרמל, ולא ברור מאיפה אליהו שואב את האמונה שגורלו יהיה שונה מאלו של נביאי הבעל אשר התגודדו בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם ללא מענה.
בדומה למשה גם אליהו ניצב מול שני פסוקים המכחישים זה את זה. הקב"ה מצווה על אליהו: "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם י"ח, א'); אך פסוק זה, שאינו דורש שום תיקון מצד ממלכת ישראל ואחאב, עומד בסתירה מוחלטת לפסוקים מפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים י"א, יג-כא), שמהם עולה שנתינת המטר על הארץ תלויה במצב הרוחני של העם. אליהו מבין שבשביל להביא גשם עליו להשיב את העם בתשובה, ולכן הוא מביא את כל העם אל הר הכרמל למעמד של תיקון רוחני, שיאפשר את ירידת הגשם על הארץ.
בדומה לאליהו ומשה, גם עליכם – התלמידים שמתגייסים לצבא – מוטלת החובה לכתוב את הפסוק השלישי שיכריע בין השניים הסותרים. מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה אני מרגיש שביחסים שלנו עם הקב"ה, וביחסים של הקב"ה איתנו, קיימת סתירה חזיתית – מעין שני כתובים המכחישים זה את זה. תחושה זאת מתחזקת כאשר אני מביט בבני, אלישע, שנפצע קשה ואיבד את שתי רגליו במהלך הלחימה בעזה. בלכתכם לצבא מוטלת עליכם החובה לקחת אתכם קולמוס, דיו ודף, ולכתוב בעצמכם את הפסוק השלישי אשר יכריע את הסתירה.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת כי-תשא תשפ"ה – ערב גיוסם של בני שיעור ב' דאז לצבא – סוכמה ע"י הלל כהן ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).