חטא העגל

הדפסה

עלובה כלה

"אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא עד שהמלך במסבו נרדי וגו'." (שבת פח ע"ב)

בדבריו משווה עולא את בני ישראל שחטאו בעגל לכלה המזנה בזמן חופתה. בני ישראל עדיין ניצבים במעמד הר סיני, ההשפעה הגדולה של גילוי השכינה העצום שראו בהר עדיין ניכרת על פניהם ובכל זאת הם חוטאים בחטא החמור ביותר – עבודה זרה. קשה להבין כיצד רגע לאחר שמיעת האיסור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, אפשר לעבור באופן כה ישיר ובוטה על דבריו! השאלה גדלה ומתעצמת כאשר מדובר על עבירה ציבורית שחלק ניכר מן העם שותף בה ולא מדובר במעשה של יחידים בלבד.

עולא אמנם מציין עובדה, אך בדבריו בעצם מסתתרת השאלה כיצד בני ישראל חטאו בעודם בתוך חופתם. התשובות השונות לשאלה זו יכולות לסלול לנו דרכים ומסילות בעבודת ה', שכן לכולנו במהלך חיינו יש רגעי גילוי והרגשת קרבת אלוקים ומנגד גם רגעים קשים בהם היצר מתגבר עלינו. מתוך הבנת הגורמים לחטא של עם ישראל נלמד בע"ה ממה להיזהר ולמה לשים לב.

טעות בעבודת ה'

פרשנים רבים (אור החיים שמות לב, א; ספר הכוזרי מאמר ד; ועוד) מנסים להקהות את השאלה ולהסביר שחטא העגל לא הגיע מכוונה טהורה לעבוד עבודה זרה אלא מתוך חוסר הבנה שלמה של עבודת ה' וטעות בדרך בה נכון לעשותה.

כך למשל מתנסח הרמב"ן: "ויאמרו אלה א-להיך ישראל אשר העלוך – גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים." (רמב"ן שמות לב, ד)

לדידו ישראל ראו את העגל כשליח ה' במקום משה רבינו. הדברים מתקשרים עם פשט הפסוקים: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ." (שמות לב, א)

ועם דברי רש"י שם: "בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו'."

כלומר, העגל לא נועד להחליף חלילה את הקב"ה אלא רק להשיג מתווך אחר, במקום משה, שלהבנת בני ישראל כבר אינו בין החיים. לפי זה, ברור שאכן קשה להגיע לחטא כה חמור אחרי מעמד כה מרומם ונעלה ואכן בני ישראל היו עדיין תחת השפעת מעמד הר סיני. חטאם לא היה חטא עבודה זרה רגיל שנבע מתוך התגברות היצר הרע, אלא מתוך חוסר הבנה מהי עבודת ה'.

אלא שאת הדברים יש לקחת בעירבון מוגבל, שהרי אנחנו רואים את חומרת העונש שרצה להביא הקב"ה על עם ישראל בעקבות חטא זה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל." (שמות לב, ט-י)

אם אכן כל חטאם של ישראל היה במעין 'שוגג', שלא הבינו את צורת עבודת ה' הנכונה וחשבו בטעות שמשה מת – על כך מגיע עונש חמור כל כך?!

אפשר להציע שגם חטא כזה מעיד על בעיה יסודית ועמוקה בעבודת ה'. גם כאשר האדם מתכוון לעבוד את בוראו, עליו לזכור שלא הוא מחליט מה רצון בוראו כי אם ה'. פעמים רבות האדם מרגיש או חושב שהוא יודע מה רצון ה' ומכוח זה הוא נמנע מלהקשיב לדברים המפורשים שהקב"ה אומר. בדיוק כך קרה לבני ישראל, למרות שהקב"ה אמר דברים מפורשים בעשרת הדיברות ולאחר מכן בסוף פרשת יתרו: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, יט).

ובכל זאת בני ישראל הלכו אחרי שרירות ליבם והבנתם מה הקב"ה רוצה תוך חוסר הקשבה לדבריו המפורשים. מכאן אנו צריכים ללמוד ולשים לב לא לעבוד את עצמנו אלא את בוראנו.

מה יעשה הבן ולא יחטא

כיוון אחר מסב את תשומת הלב לגורמים נוספים מהם הושפע עם ישראל, כנראה, בצורה עמוקה יותר ממעמד הר סיני. בגמרא ביומא (פו ע"ב) מובאת דרשתו של ר' ינאי על הפסוק בפרשתנו: "מהו שאמר משה 'ויעשו להם אלהי זהב' – כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די – גרם להם שיעשו אלהי זהב."

רש"י מביא את הדברים בלשון מעט שונה ומפורסמת קצת יותר: "משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא."

כיוון זה תולה את החטא בסביבה בה בני ישראל נמצאים. יש להם שפע של כסף וזהב, הם מחכים כבר זמן רב למשה ובינתיים השפע הגדול שבו זכו גורם להם לחטוא. את עובדת היות השפע גורם לחטא אנו מכירים גם מספר דברים שם משה רבינו מזהיר פעמים רבות את בני ישראל לקראת הכניסה לארץ מהשבע והשפע הגדול שיהיו בארץ ועלולים לגרום לחטא (כמו שאכן קרה בסופו של דבר). נקודה זו משמעותית מאוד גם בימינו, כשברוך ה' אנו חיים בחברה של שפע גדול ועלינו להיזהר מכך.

נימה קצת אחרת מצאנו במדרש רבה: "אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים אלא אמר משה רבון העולם מהיכן הוצאת אותם ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. א"ר הונא בשם ר' יוחנן משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלהp>

ערב רב

במדרשה רבה מופיע גם פירוש נוסף לגורמי החטא: "לך רד כי שחת עמך העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה רבון העולם מנין הם עמי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי, אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך. והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך, שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה לך רד כי שחת עמך." (שמות רבה מב, ו)

להבנת המדרש, הערב הרב שהצטרפו לבני ישראל הם אלו שהולידו את החטא. אכן מעמד הר סיני השפיע על בני ישראל וחרט בלבבם את האמונה בקב"ה ומתוכה הם גדלו מבית אברהם אבינו ויעקב סבא. הערב הרב שהגיעו כעובדי כוכבים לא הושפעו כל כך מהמעמד ועל כן ליבם היה פתוח ליצר הרע ולחטא. יש כאן ביקורת מסוימת על משה רבינו שצירף את הערב הרב לבני ישראל, ואכן גם בימינו יש לשקול מה היחס לקירוב רחוקים בהתחשב בעובדה שיש לכך מחירים.

עבירה גוררת עבירה

בדברי רב במסכת סנהדרין מצאנו כיוון נוסף שמסביר את מהות החטא: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא." (סנהדרין סג ע"ב)

התשובה של רב לשאלה שלנו פשוטה – אכן לבני ישראל לא היה כלל יצר לעבוד עבודה זרה; יצרם היה לעריות, יצר טבעי וברור שעליו גם לא הוזהרו בפירוש במעמד הר סיני. אלא שעדיין בהסתכלות ראשונה דברי רב כשלעצמם מתמיהים. מה הקשר בין זה לזה? כיצד היתר עבודה זרה גורר בעקבותיו גם היתר של גילוי עריות?

רש"י שם מסביר את הקשר בין הדברים בלשון זו: "שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו: נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודה זרה לא תקפן יצרן."

בני ישראל רצו לנקות עצמן מביקורת על עריות ולכן 'זרקו' את הכל. יש כאן נטייה פסיכולוגית פשוטה – כאשר האדם מרגיש שהוא נופל בדבר אחד, הוא כבר חושב שהוא יצא מהמשחק ועדיף לו לעבור על הכול. ר' צדוק בספרו צדקת הצדיק מתמודד בפסקאות רבות עם התפיסה הזו ורואה בה בעייתיות גדולה. המגמה הזו היא אחד ההסברים לכך שעבירה גוררת עבירה, כאשר אדם עבר עבירה הוא מרגיש שכבר אין לו כל קשר לה'. בני ישראל במודע בחרו לעבור דווקא על עבודה זרה בשביל להמחיש את הנקודה הזו שחטא אחד גורם לאיבוד הקשר כולו.

אם נסתכל כך על חטא העגל ייתכן שעיקר הלימוד שלנו מפרשייה זו לא יהיה מן החטא, אלא מתהליך התשובה שמגיע בעקבותיו. הקב"ה כביכול מעוניין להמיר את עם ישראל במשה רבינו, אך משה רבינו אומר לקב"ה שישנה אפשרות אחרת – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וניתן לקבל את בני ישראל בתשובה על אף העבירה שלהם, בדיוק בגלל הנקודה הבסיסית בה ישראל טעו – טעות אחת אינה גורמת לאיבוד הכול.

פתחון פה לבעלי תשובה

בגמרא בעבודה זרה מופיע הסבר מדהים לסיבה לחטא: "וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'." (עבודה זרה ד ע"ב)

המדהים בהסבר זה הוא שאין בו הסבר לחטא – אכן בני ישראל היה ליבם שלם עם הקב"ה, אך גזירה הייתה מלפני הקב"ה שבני ישראל יחטאו, כמו שמפרש בהרחבה רש"י שם: "לא עשו ישראל את העגל – כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה."

הבנה זו מעלה שאלה גדולה על התגובה הנזעמת של הקב"ה כלפי בני ישראל בפרט ועל שאלת הבחירה מול החלטת הקב"ה בכלל, שהרי לכאורה לדרשה זו לבני ישראל לא הייתה כלל אפשרות שלא לחטוא. אפשר להציע כיוון מחודש בעקבות דרשתו של ר' יהושע בן לוי ולראות את חטא העגל כחלק ממעמד הר סיני. ייתכן שמתחילה עלה במחשבה לפני הקב"ה לתת את התורה דווקא בצורה כזו שלאחר הלוחות הראשונים שנשברים אל מול החטא הנורא, יגיעו לוחות שניים, כך שבמעמד גדול זה בני ישראל לא קיבלו רק את התורה אלא גם את התשובה. ואף יותר מכך – הם קיבלו את התורה מתוך התשובה. דווקא הלוחות השניים שאינם כתובים באצבע אלוקים אלא מעשה ידי האדם לאחר החטא – דווקא הם התורה עצמה. החטא אמנם לא נבע מבחירה, ובזה לכאורה הוא סותר את יסוד הבחירה החופשית, אך מאידך הוא מאפשר את קיום הבחירה החופשית בשמירת התורה והמצוות, שכן אחד היסודות הבסיסיים המאפשר את הימצאות הבחירה החופשית הוא הידיעה שניתן לחזור בתשובה ושחטא הוא הפיך – אם חטא לא היה הפיך והיה גורר כיליון, אף אחד לא היה חוטא.

ראינו אפוא כמה דרכים להבין את הגורם לחטאם של בני ישראל בעגל. עיקר הלימוד החשוב מסוגייה זו, בסופו של דבר, הוא שאין ערובה לאדם לעולם וגם מהמעמד הגדול ביותר עדיין ניתן להגיע לחטאים גדולים, ועל כן יש להיזהר ולעמוד על המשמר תמיד.

(רב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: בנימין פרנקל. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)