כוחה של תשובה

פרשות השבוע האחרונות מציגות את המעבר מנאום המצוות של משה רבינו, לעבר העיסוק בכריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה – ההכנות למעמד בארץ, והברית בערבות מואב. חלק משמעותי מהברית הוא תיאור הברכות והקללות בפרשה הקודמת, שבמידה רבה ממשיך גם לתוך פרשתנו.

דומה, שישנו הבדל עקרוני בין הקללות הללו לבין הקללות המופיעות בפרשת בחוקותי – בעוד הקללות בפרשת בחוקותי מציגות עם שסובל וגולה, אך שומר על זהותו הלאומית, נראה שבקללות כי תבוא מוצג תהליך פירור ופירוק של העם – הניצולים בחיים מהחורבן לא יצליחו לשמור על זהותם, ויטמעו בין העמים. תיאור זה של פירוק טוטאלי של העם, מזכיר מאד את אשר התרחש בקהילות היהודיות באירופה, ובעיקר בהונגריה, אחרי ההשמדה בשואה: משהושמדו קהילות הכפרים והפרברים, לא נותרה נקודת משען ליהודי הערים, שנכנעו ברובם להשכלה שחדרה מהסביבה.

הרמב"ן, בהתאם לתפישתו הרואה קשר עמוק בין התורה למהלך ההיסטוריה, משווה בין המתואר בפרשתנו לנוראות שפקדו את העם היהודי בימי בית שני, ודבריו אכן מתקבלים על הדעת. התיאור של ההשמדה, העוני והחורבן מזכיר מאד את שקרה בשלל ניסיונות המרידה בימי בית שני – מספר ההרוגים העצום והאכזריות בה הם נטבחו מצמררים כפי שמצמררת קריאת הקללות.

תקופה זו, בצד ההרג הרב בסופה, מציגה בפנינו מפעלים מרשימים ביותר. מהתבוננות פשוטה במפעלי המים של הורדוס בקיסריה לא ניתן שלא להתרשם מרמת הבניה הגבוהה ומהתכנון הרב שהושקע שם – הן לצורך פארו ונוחיותו של המלך, אך גם מתוך מחשבה והקפדה על כללי ההלכה: מאמץ רב הושקע כדי לאפשר מעבר של מים למקוואות שהקיפו את הארמון, מבלי שהללו יהפכו לשאובים. אולם, כולנו יודעים כיצד נבנו אותן התעלות ומובילי המים – בעבודת כפייה של העניים והחלשים בחברה, שאותם הורדוס שיעבד כתשלום לחובות כבדים. לא פלא הוא שאותו האיש, ישו הנוצרי, קם באותה תקופה, בדברו כאחד הנביאים כנגד חוסר המוסריות של החברה ועל הפער שבין יחסם למצוות הגבוה לבין יחסם לחבריהם ואחיהם.

לפני מאה וחמישים שנה, כתב מארק טווין את ספרו החשוב 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. בספר הוא מתאר את ציפיותיו הגבוהות ביחס לקראת המפגש עם ארץ ישראל ואת האכזבה מארץ הטרשים שנפרשה אל מול עיניו. תיאור זה, מבטא בצורה מופלאה את הנאמר בפרשתנו – וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: (דברים כט, כא-כב)

לאור דברים שכאלה, יצאו אותו האיש ותלמידיו בקביעתם המפורסמת שעזב הקב"ה את ישראל ובחר לו ישראל אחר, חדש. עזיבת הברית שהתורה מתארת בפרשתנו נחזתה אל מול עיניהם והם לא היססו לרגע וקבעו כי עזב ה' את עמו.

אולם, נראה שטעותם נעוצה בעצירה בפסוקים הללו; אם רק נמשיך כמה פסוקים הלאה בפרשתנו נגלה את היסוד המדהים שמתגשם אל מול עיננו בדורנו זה – וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (שם ל, א-ה)

מבחינה הגיונית ומציאותית, אין שום ספק שהנצרות צדקה – אין שום סיכוי שהעם הבזוי והמפוזר הזה ישוב ויחזור להיות העם הנבחר. עזיבת הברית לוותה בעונש המצופה, והקב"ה החליט לחדש את בריתו עם שליחים חדשים. אולם, דווקא כאן מתבטאת גדולתה של מידת התשובה, בחוסר ההגיון שבה ובעוצמתה, שמתבטאים יפה בדבריו שהושמו בפיו של האדם הראשון במדרש רבה (בראשית כב, יג) – "מה גדול כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע".

על אף החטא, הגלות וההתפוררות הכמעט מוחלטת, תמיד קיימת האפשרות לתקן ולצמוח מתוך החורבן. הדברים מקבלים משנה תוקף והדגשה בחזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל (פרק לז). נהוג להבין אותו כתיאור נס מופלא ועל טבעי על תחיית המתים, אך להבנתנו אין זאת כך: כרוב נבואותיו של יחזקאל, גם זו נבואת משל – בה מתואר לנו מעשה פשוט ומתקבל על הדעת כדי לסבר את האוזן בהבנת הנמשל, המורכב יותר והקשה יותר לקבלה. נדמה, שתיאור תחייתן של העצמות היבשות משמש כמשל לנס הנפלא והגדול בהרבה של צמיחת עם ישראל מהגלות וחזרתו לארצו.

ואכן, במידה רבה כוח התשובה גדול ומחודש בהרבה מתחיית המתים; היכולת לשנות הכל, מהיסוד ולבנות מחדש את השממה אחרי שכבר הכל הושחת יכולה להשמע כדבר חסר הגיון, הרבה יותר מחזרתו של העולם למצב שלפני החטא, בו לא היה מוות.

אותה השיבה של ישראל לארצם מנפצת את כל התורה התיאולוגית של הדת הנוצרית כפי שהם ראו אותה עד כה; לא לחינם התכנסה ועידת הוותיקן פעמים תכופות בשנים האחרונות כדי לשנות את עיקרי האמונה שלהם ולבטל תפיסות שונות ביחס לישראל. מאה שנים לאחר אכזבתו של מארק טווין מארץ ישראל החרבה, הביסה מדינת ישראל הצעירה את מדינות ערב שקמו עליה לכלותה בששה ימים; מאה וחמישים שנה אחרי שהוא ראה את הארץ כחסרת כל סיכוי לפרוח, מדינת ישראל חותמת על הסכמי גז בסכומי עתק של מיליארדי שקלים.

לסיום, נביא את דבריו המופלאים של הרב קוק, שהבחין בחכמתו בחשיבותה של התשובה, וראה בה את הקו ששוזר את ההיסטוריה של עם ישראל כולו – ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורת אמת. (אגרות הראי"ה שעח)

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת נצבים ה'תשע"ו, סוכמה על ידי דניאל הרמן ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)