תמים תהיה עם ה' א־להיך
א. הקדמה
התורה מצווה בפרשתנו "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים י"ח, יג), וישנם שני פירושים מרכזיים לציווי זה: דרישה לשלמות בעבודת ה' ודרישה לאמונה תמימה. אונקלוס הבין כאפשרות הראשונה: שלים תהי בדחלתא דה' אלוקך (תרגום: שלם תהיה ביראת ה' אלוקיך).
הפירוש שני עולה מדרשת ר' אליעזר הקפר, המובאת במדרש תנאים על הפסוק: …ר' אליעזר הקפר אמר: שלא תהרהר אחר דרכי המקום.
לפי ר' אליעזר הקפר, התמימות קשורה לעולם האמונה. התמים לא חוקר ולא מהרהר אחרי דרכי המקום. גם מפירושו של רש"י לפסוק עולה כוון דומה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות. אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו.
גם התורות החסידיות שנאמרו על הפסוק ואשר נראה אותן בהמשך השיעור, עסקו בנושאים של שלמות בעבודת ה' ושל אמונה תמימה.
ב. "תמים תהיה"- שלמות בעבודת השם
נפתח בתורה שנמסרה בשם הבעש"ט:"תמים תהיה עם ה' אלוקיך". איתא בשם הבעל שם טוב הקדוש, תמים, בניקוד הדגש בתי"ו, מורה על נקודת הלב, רצונו לומר שתהיה תמים עם נקודת הלב. (בעל שם טוב על התורה, פרשת שופטים, אות י').
האות תי"ו במילה "תמים" מופיעה בתורה עם דגש.[1] הבעש"ט מפרש שהדגש, המופיע כנקודה, רומז על נקודת הלב של היהודי. לפי הבעש"ט, הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" דורש מיהודי לעבוד את השם בכנות, עם נקודת הלב. התמימות, לפי הבעש"ט, היא מצב של שלמות ואחדות בין הפנימיות והחיצוניות של האדם בעבודת השם שלו. בהתאם לכיוון זה, פירש נכדו של הבעש"ט, בעל ה"דגל מחנה אפרים", את הפסוק באיכה "חסדי ה' כי לא תמנו" (איכה ג', כב):
"חסדי ה' כי לא תמנו" (איכה ג', כ"ב). היינו זה בעצמו חסד מאתו יתברך, אשר נותן בלב האדם שידע בעצמו כי לא תמים הוא עדיין. וזהו "כי לא תמנו" מלשון "תמים תהיה" (דברים י"ח, יג). כי אם שחושב בעצמו שכבר הוא תמים גרע. וזהו "האם תמנו לגוע" (במדבר י"ז, כח), פירוש שכשחושב שהוא תמים אז "לגוע", ונופל חס ושלום ממדריגתו. אלא יתלהב האדם תמיד יותר ויותר לעבודת ה' ברוך הוא. ("דגל מחנה אפרים", ליקוטים, ד"ה "חסדי").
"הדגל מחנה אפרים" מפרש את הפסוק "חסדי ה' כי לא תמנו" כך: ה' עושה עמנו חסד בכך שהוא גורם לנו להכיר בעובדה שלא הגענו לדרגת התמימות ("תמנו" מלשון תמימות), שהיא השלמות, כי אדם שטועה לחשוב שהוא הגיע לשלמות, עלול לעצור את התקדמותו בעבודת ה', וליפול ממדרגתו.
ג. "תמים תהיה" – אמונה תמימה ללא ספקות וחקירות
כמה ממורי החסידות סברו שהאמונה צריכה להיות תמימה ללא חקירות ושאלות. המפורסם שבהם הוא ר' נחמן מברסלב, אשר בהמשך נצטט מדבריו, אבל נפתח בתורה של ר' צבי אלימלך מדינוב, בעל ה"בני יששכר":
…והנה אבאר לך את אשר כתבנו באריכות במקום אחר. והוא, שאנחנו בני ישראל…וטבע קיים לנו בני ישראל דווקא על פי התורה, וחלילה לחקור בחקירות. דהנה תראה אפילו בדברי חכמים מחוייבים להאמין מבלי מופת…והנה אם כך הוא חובתינו בדברי חכמינו, מכל שכן בדברים המבוארים בתורה, ובפרט בדברים הנוגעים לעיקרי הדת – מציאות השם יתברך, אחדות, שכר ועונש. חלילה וחלילה לחקור על זה בחקירות, אפילו אם כוונתו כדומה לשם שמים, ויאמר שכוונתו כדי שיתאמתו לו הענינים במופת השכליי ותתחזק בזה אמונתו, עד שאפילו יכריחנו איזה מכריח חס ושלום להעביר על דת לא יפעול בו מאומה. זה לא יעלה על הדעת, נשתקעו הדברים ולא נאמרו, ותהי להיפך. ("בני יששכר", מאמרי חודש סיון, מאמר ה' – מעלת התורה).
ר' צבי אלימלך מתנגד מכל וכל לניסיון לבסס את האמונה על ההכרה השכלית. האמונה צריכה, לדעתו, להיות תמימה ופשוטה ומבוססת על קבלת עיקרי האמונה ודברי חז"ל בלי ביקורת וחקירה. בהערה שמופיעה בתחתית העמוד, מתייחס ר' צבי אלימלך לחכמי ישראל במהלך הדורות שעסקו במחקר ובביקורות לביסוס האמונה:
הג"ה. ואל תשיבני מן הקדושים אשר בארץ החיים המה הלא בספרתם, ר' סעדיה גאון בספר אמונות ודעות, והחסיד הקדוש בספר חובת הלבבות, והרמב"ם. כי יש בזה סוד כמוס שהוצרכו לקיים את הדור באלף החמישי שהיה בבחינת חשך והיתה הוראת שעה. כענין אברהם אבינו שהוצרך לעמוד על האמונה בחקירות להראות לבאי עולם ולהעמידם על האמת במחקר האנושי כיון שהיה הדור בחשכות. והנה בחרו השם יתברך לחלקו, ואמר לו "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א) בלא חקירות, והבן.
אם כן, לדעתו חכמי ישראל אשר עסקו בביסוס האמונה בביקורתיות, עשו זאת בהוראת שעה בשל צורך הדור, ולא משום שהם סברו שזו הדרך הראויה לדורות. בהמשך הדברים מביא ר' צבי אלימלך ראיה היסטורית לעדיפותה של האמונה התמימה על האמונה המבוססת על השכל:
ואעידה לי עד נאמן רוח החסיד הקדוש מה"ר יוסף יעבץ, העיד כאשר היה בגזירות בצרפת ופורטיגאל, כל אותן החוקרים אשר חקרו בפלסופיא ועמדו על האמונה במופת השכליי המירו את כבודם ביום זעם. וקלי הדעת ונשים אשר אמונתם הוא רק בקבלה, קדשו שם הנכבד והנורא, השם יתברך ינקום דמם במהרה.
ר' צבי אלימלך מוסיף הסבר לתופעה ההיסטורית, ופותח את ההסבר בשאלה:
והנה לכאורה השכל מנגד לזה. דהרי הדבר שנתאמת במופת על פי השכל הוא כמו דבר הנראה לעין, אשר אי אפשר להטות את השכל לומר לו שהוא בהיפך ממה שראה בעיניו…ואם כן איך יצדק לומר שהאמונה מצד שמיעת הקבלה היא חזקה יותר מהאמונה הבאה מצד ראיית השכל בחקירות המופת?
מי שמצליח לאמת את האמונה בשכלו אמור להגיע לוודאות גמורה שמחזקת ומעצימה את האמונה, אך אמונתנו של יהודי פשוט אשר לא חקר ובחן בשכלו את עולם האמונה אמורה להיות חלשה יותר; ואם כן, שואל ר' צבי אלימלך, כיצד יתכן שדווקא היהודים הפילוסופים, שאימתו את האמונה בשכלם, לא הצליחו לעמוד בניסיון, ואילו היהודים הפשוטים מסרו את נפשם על קידוש השם?
בתשובתו מעמיק ר' צבי אלימלך בהסבר ההבדל שבין האמונה התמימה לבין אמונה המבוססת על הביקורת והחקירה:
…דהנה האמונה אשר היא מצד הקבלה השמעיית עד המעמד הנכבד אשר שמענו קולו יתברך שמו מתוך האש באמרו "אנכי ה' אלוקיך" (שמות, כ', ב). הנה האמונה ההוא, כיון שהוא מצד אין סוף יתברך שמו, הנה אין לאמונה זו סוף. מה שאין כן האמונה הבאה מצד מחקר האנושי בשכלו, הנה לשכל האנושי יש סוף. הנה האמונה הזו היא בסכנה כשיבוא חס וחלילה איזה מכריח להכריחו ולהטותו מן האמונה, כיון שבאה מצד דבר שיש לו סוף…
הסברו של ר' צבי אלימלך עמוק מאוד, ותמציתו הוא שדווקא באמונה התמימה, המקבלת את הדברים כפי שהם, יש עוצמה אין סופית. את האמונה התמימה לא ניתן להפריך, כיוון שהיא לא תלויה בהבנה, אלא היא יונקת ישירות מה', האין סופי. לעומת זאת, האמונה המבוססת על ההכרה האנושית הופכת להיות תלויה ומותנית בהכרה ובהזדהות האנושית; תהליך זה מחליש את האמונה, ובמצבי לחץ קיצוניים אמונה כזאת לא יכולה לעמוד.
נסיים בציטוט מתורה של ר' נחמן מברסלב, שהציב את רעיון עבודת השם בתמימות ופשיטות כאחד מעיקרי שיטתו הרוחנית:
אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקָּר הַשָֹֹּגַת הַתַּכְלִית הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ יִרְאַת הַשֵּׁם וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר. וְזֶהוּ (סוֹף קֹהֶלֶת): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". הַיְנוּ שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁעִקָּר הַשָֹֹּגַת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף דָּבָר, הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה' וְלִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו בִּפְשִׁיטוּת. וְזֶהוּ: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה' וּלְקַיֵּם מִצְווֹתָיו בְּעֻבְדָּא וְכוּ' בִּפְשִׁיטוּת כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁסִּיֵּם: "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", הַיְנוּ כִּי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַיֵּם וּלְהַשִֹּיג עַל יְדֵי זֶה אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר הוּא "אֶת אֱלֹקִים יְרָא" וְכוּ'. עַל כֵּן יָכוֹל כָּל אָדָם לְהַשִֹּיג הַתַּכְלִית, כִּי זֶה כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם: (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא, סימן י"ט).
יהי רצון שנזכה לעבוד את השם בתמימות.
(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ורב).
_____________________
[1] כיוון שאותיות בג״ד כפ״ת נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה.