התנשאות או נשיאה בעול

הדפסה

א. מידת הקנאה

כולנו מכירים את מידת הקנאה. מידה קשה, מעוררת מתחים ושנאה. אך כידוע, יש בה גם מן הטוב – "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא:). הקנאה יכולה לקדם ולהוביל אותנו לפעולה חיובית ולמיצוי הכוחות. משום כך, הקנאה היא מידה מבלבלת. קשה להבחין מתי היא פוגעת והרסנית ומתי היא מועילה. כדי להצליח לזהות מתי הקנאה היא חיובית ומתי שלילית, ננסה לרדת לשורש התפיסות השונות, המובילות לסוגי קנאה שונים.

נדמה שאפשר להבחין בין שתי תפיסות רווחות ביחס לראייתנו את החברה: ה'אנכית' וה'אופקית'.

לעיתים אנחנו מדמיינים את החברה האנושית כעומדת בטור אנכי, כל אחד מעל לחברו. הטור מסודר לפי קריטריון מסוים שאנו בוחרים, כגון חכמה, יופי, עושר וכדו'. בדמיוננו, אנו מסדרים את הטור לפי הקריטריון הנבחר: העשיר ביותר ראשון ולאחריו כל אחד תופס את מקומו. בתפיסה ה'אנכית', כל אחד מקבל את ערכו בהתאם למקומו בטור.

החוויה ה'אנכית' גורמת לעיסוק רב במקומנו בטור. היא גורמת לנו לחוש קורת רוח מההסתכלות למטה, על אלו שתחתינו, אך כאב מההסתכלות למעלה. ההכרה שיש מעלינו כאלו ש'עקפו' אותנו פוגעת בתחושת הערך ומעורר חווית קנאה קשה.

כאשר אנחנו בחוויה ה'אנכית', שתי דרכים עומדות בפנינו כדי להרגיע את הקנאה: מאמץ להגיע לראש הטור או ניסיון להוריד ולפגוע באלו שמעלינו. הכל בכדי להפחית את חווית הכאב וחוסר הערך הנוצר באופן טבעי ממקומנו הנמוך בטור.

מול תפיסת עולם זו, עומדת ראייה חלופית הרואה את החברה בצורה אופקית. כולם שווים ובעלי ערך למרות השוני והפערים ביכולות ובתפקידים. קיימים הבדלים בין אנשים ביכולות ובאופי, יש המסוגלים ליותר ויש לפחות, אך זה לא גורם לדירוג שונה של האדם או לשיפוט של ערכו בדירוג החברתי.

החוויה ה'אופקית' גורמת לפחות עניין במקומו של הזולת ומובילה ליותר התמקדות של האדם בעצמו. החוויה ה'אופקית' רגועה יותר, והאדם מרגיש בה כי בכל מקרה יש לו ערך שווה: "בצלם אל-הים ברא את האדם" (בראשית ט', ו'). אמנם יש מה להתבונן על אחרים, ללמוד מהם ולקבל השראה מפועלם. זוהי "קנאת סופרים", שמובילה את האדם לפעול יותר. אך היא לא מגיעה ממקום תחרותי ומתוח, אלא מתוך נינוחות וקבלה.

החוויות השונות יוצרות יחס שונה לגמרי כלפי ההנהגה. ה'אנכיים' רואים את המנהיגים כמתנשאים וכמורידים אותם לתחתית הטור. חוויה זו מובילה לקנאה הרסנית, לרצון לפגוע בהם כדי שירדו ממעלתם, או לתחרות עזה כדי לעקוף אותם ולהיות מנהיגים במקומם. לצערנו, תופעות אלו רווחות ומוכרות לנו מהחיים הפוליטיים.

ה'אופקיים', לעומת זאת, יראו את המנהיגות לא כהתנשאות על אחרים, אלא כתפקיד של שירות הציבור. לא התנשאות אלא נשיאה בעול הציבור. ראויים לכך אנשים עם יכולות וכישורים המתאימים להנהגה, לא אלו שמעוניינים להתנשא סתם כך לראש הטור.

נראה כי פרשת קרח מכניסה אותנו לעומק חווית הקנאה, התחרותיות וההתייחסויות השונות לתפיסת המנהיגות.

ב. שתי הקבוצות של עדת קרח

עיון בפרשה מלמד כי עדת קרח מורכבת משתי קבוצות, המתנגדות למשה ממניעים שונים, כאשר קרח מהווה מנהיג-על המאחד את הקבוצות. קבוצה אחת מורכבת ממאתים וחמישים "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" (ט"ז, ב'). טענתם היא: "…כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה' " (ט"ז, ג')

הקבוצה השנייה מיוצגת על ידי דתן ואבירם וטענתה שונה לגמרי. קבוצה זו מתמרמרת על העלייה ממצרים וההישארות במדבר: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (שם, י"ב-י"ד)

קבוצות אלו מקבלות יחס שונה ממשה ולבסוף עונשים שונים. את הקבוצה הראשונה מפנה משה להעלות אש לפני ה' עם מחתות וכך לבדוק האם הם אכן ראויים לכהונה:"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ" (שם, ט"ז-י"ז)

מבחן זה מסתיים בשריפת קבוצת מורדים זו, באש ה': "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (שם, ל"ה)

הקבוצה השניה, לעומת זאת, נבלעת באדמה: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם… וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם… וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח  וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (שם, כ"ה-ל"א)

ג. הקבוצה הראשונה – "כלם קדושים"

הקבוצה הראשונה נראית בתחילה כאוחזת בתפיסת העולם ה'אופקית', הלא תחרותית – "כלם קדושים". אולם אם זה כך, הם היו צריכים להיות נינוחים יותר, ללא קנאה בוערת בתפקידם של משה ואהרון. המשך דבריהם מסגיר את מניעיהם: "ומדוע תתנשאו?". שאלה זו חושפת את חשיבתם ה'אנכית': הם עסוקים במעמדם של משה ואהרן, שלתפיסתם "עקפו" אותם בטור. הטענה שלהם בדבר התנשאות משה ואהרן יוצרת משחק מילים, עם התיאור שלהם כ"נשיאי עדה" (שם, ב'). הם אינם רואים את עצמם כנשיאים הנושאים בענווה את עול הציבור, אלא כמתנשאים עליהם.

אך העמדה המתנשאת מובילה לכאב – מדוע אנו מתנשאים רק עד מקום מסוים בטור ולא עד לראשו? לכן הם פונים בטענה כנגד משה ואהרון: "מדוע תתנשאו?!". זה השיח שהם שקועים בו.

מתברר אפוא, כי טענת השיוויון "כלם קדושים", אינה אלא כיסוי לתחושות קנאה. מאז ועד היום, פעמים רבות אפשר לראות כי טענות לשוויון הן מסווה לרצון להתחרות ולצבור כח. הסימן המובהק לכך הוא כאשר העיסוק בשוויון גורם לפגיעה באחרים (כמו שקרה עם הקומוניזם).

משה מבין את המקום התחרותי שהוביל לטענה. אולם, כמו בתלונות אחרות של עם ישראל, נראה כי משה מתקשה לרדת עד לתהום הנפשי ממנו צמח החטא. משה פונה לקבוצת הלוויים בעדת קרח ומנסה להרגיע את קנאתם. הוא מנסה להראות להם שכבר זכו במעמד גבוה ועליהם להסתפק בכך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" (שם, ח'-י')

דבריו לא עושים שום רושם, והם לא טורחים לענות לו. הניסיון להרגיע אדם 'אופקי' ומלא קנאה בכך שהגיע לשלב גבוה יחסית בסולם אינה רלוונטית. הוא לעולם יכאב מההתבוננות מלמטה על מי שמעליו. אך משה, העניו מכל אדם, מתקשה להבין מקום נפשי זה.

לאחר שנסיונות השכנוע של משה עולים בתוהו, חוזר משה למבחן המחתות. מבחן זה נראה די תמוה – משה בעצם מציע להם לעבור על איסור חמור של הקטרת אש זרה, שאת תוצאותיה כבר נוכחנו לראות בחטא נדב ואביהו.

נראה כי גם בתגובה זו משה פועל מהמקום שלו, המקום ה'אופקי'. זאת בדומה לתשובתו ליהושע, שקבל על התנבאות אלדד ומידד במחנה. תשובתו של משה אז היתה: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים…" (י"א, כ"ט). גם כאן, משה מתבוננן על עדת קרח ובתמימותו רואה אותם כמהים להיכנס לתפקיד קדוש יותר, כמו אלדד ומידד. הוא כביכול אומר להם: 'אם אתם כה רוצים להתקדש, קדימה – באו תנסו! אך דעו שיהיו לכך השלכות. אני לא נמצא הירארכית מעליכם ולא אנסה לעצר אתכם בכח'.

מבחן המחתות הוא תוצאה טבעית של שאיפותיהם. תוצאותיו הטראגיות, של שריפה באש, מהווים חלק מן התהליך שאליו נכנסו. התחרותיות הקשה גורמת לחריגה מהיכולת האישית ובסופו של דבר לשריפה עצמית באש הקנאה: "…קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה " (שיר השירים ח', ו').

ד. הקבוצה השניה – "לא נעלה"

הקבוצה השנייה, שכאמור נציגיה הם דתן ואבירם, צומחת גם כן מהמקום התחרותי. אולם, דרכה שונה: במקום להתאמץ להגיע לראש הטור, הם מנסים להנמיך את אלו שמעליהם. הם טוענים כנגד משה טענה צינית ופוגענית: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו…" (ט"ז, י"ג)

הציניות, כידוע, היא כלי נשק משוכלל המשרת את המגמה לזלזל ולהוריד את הזולת ממעמדו. גם להם כואב המקום של משה מעליהם, אך הם לא מנסים להתקדם למעמד גבוה יותר. לא במקרה, הפתיחה והסיום של דבריהם היא: "לא נעלה!" (שם, י"ב; י"ד) – הם נשארים באהליהם ומנסים למשוך את משה למטה, למקום שלהם. 

גם כאן, העונש מגיע כתוצאה ישירה מהגישה שלהם, השואפת למטה: "…וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה" (שם, ל"ג). בשונה מהקבוצה הראשונה שהוזמנה למבחן המחתות במשכן, קבוצה זו לא זוכה כלל ליחס ואף העם מצטווה להתרחק ממנה: "…סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה!" (שם, כ"ו). מאנשים שמנסים רק להוריד ולזלזל מומלץ להתרחק, כדי לא להיבלע יחד איתם במרמור העצמי.

ה. העם

התחרותיים השואפים למעלה נשרפו, המושכים למטה נבלעו באדמה, אך אין די בכך. העם מקבל את העובדה שיש מנהיגים, אך מייחס להם כוונות מניפולטיביות בהצעת מבחן המחתות: "…אתם המתם את עם ה'!" (י"ז, ו'). המנהיגים עדיין נתפסים כבעלי מעמד היררכי מורם מהם, שמטרתו להתנשא.

בשלב זה מתחילה מגיפה בעם, וכעת הקטורת מקבלת תפקיד הפוך – לעצור את המגיפה:"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף" (שם, י"א)

נראה כי עצירת המגיפה על ידי הקטורת קשורה לתפקידה הנוסף – מעלה עשן לכיסוי הגילוי הא-לוהי, כפי שמצינו בעבודת יום הכיפורים: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת… ולא ימות"   (ויקרא, ט"ז, י"ג)

אהרן רץ אל מול הסכנה עם ענן הקטורת ועוצר את הגילוי הא-לוהי, הגורם למגפה.

או אז מתגלה תפקידו העמוק של המנהיג. אין זה תפקיד מתנשא, אלא תפקיד הנושא בעולו של העם. תפקיד קשה ותובעני שדורש יכולת הגנה על העם מסכנות והצבת גבולות לכוחות ההרסניים הפועלים בתוכו.

מתוך המקום הזה צומח הציווי לאהרן, בסיום הפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם… וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י"ח, א'; ה')
הנשיא האמיתי, הפועל ממקום אפקי, אינו מתנשא, אלא לוקח על עצמו תפקיד קשה ותובעני – להגן על העם ולשמור עליו. אם העם נפגע חלילה, זו אחריותו. יש בכך יותר חובות מאשר כבוד ותהילה. הוא גם אינו נהנה ממנעמי ההתנשאות, כפי שאמר משה בתחילת הפרשה: "לא חמור אחד מהם נשאתי…" (ט"ז, ט"ו). משחק מילים זה עם השורש נ.ש.א מזכיר לנו שהנשיא אינו אמור להתנשא או "לשאת" מהעם דברים, אלא לשאת אותו ואת בעיותיו.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)