אם כבנים אם כעבדים
א. הקדמה
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא כ"ה, נה).
בפרשתנו מוגדרים ישראל כעבדיו של הקב"ה. לעומת זאת, ישנם כמה פסוקים שמתארים את מערכת היחסים בין ישראל לקב"ה כמערכת יחסים של אב ובנים, למשל בפרשת ראה: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם… (דברים י"ד, א).
יש הבדל גדול בין מערכת יחסים של אב ובנו לבין מערכת היחסים של העבד ואדונו. בין האב ובנו שוררת מערכת יחסים של קירבה ואינטימיות, אך פערי המעמדות שבין העבד והאדון יוצרים מערכת יחסים המבוססת על משמעת וקבלת מרות, וגורמת באופן טבעי לתחושת ריחוק. העובדה שהתורה מתארת את מערכת היחסים שבין ישראל לבין הקב"ה בשני התיאורים יוצרת מתח ביניהם. בעולם החסידות, שתי מערכות היחסים הללו תורגמו לשתי צורות של עבודת השם – בחינת בן ובחינת עבד, וכמה תורות עוסקות בשאלת היחס בין שתי הבחינות.
ב. בחינת 'עבד' כהתמודדות ובחינת 'בן' כהשלמה
נפתח בתורה מ"ליקוטי הלכות" של ר' נתן מברסלב:
כִּי גַּם בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת. יֵשׁ מִי שֶׁעוֹבֵד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת עֶבֶד, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בֵּן, כַּמּוּבָא. הַיְנוּ, כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ, שֶׁהַגּוּף יַעֲשֶֹה רַק רְצוֹן הַנְּשָׁמָה. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְהַגּוּף אֵיזֶה רֵיחַ מִתַּאֲווֹת הַגּוּף, רַק שֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ בִּשְׁבִיל רְצוֹן הַנְּשָׁמָה, שֶׁהוּא רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעוֹבֵד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה טוֹב מְאֹד אַשְׁרֵי לוֹ; אַף עַל פִּי כֵן, עֲדַיִן עֲבוֹדָתוֹ בִּבְחִינַת עֶבֶד דִּקְדֻשָּׁה. כִּי בְּוַדַּאי הוּא בִּבְחִינַת עֶבֶד, כִּי עֲבוֹדַת ה' נֶחֱשָׁב לוֹ לַעֲבוֹדָה וִיגִיעָה, כִּי רְצוֹן הַגּוּף אֵינוֹ נוֹטֶה לָזֶה, רַק שֶׁמְּשַׁבֵּר רְצוֹן הַגּוּף בִּשְׁבִיל רְצוֹן הַבּוֹרֵא, עַל כֵּן הוּא עֲדַיִן בִּבְחִינַת עֶבֶד. אֲבָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְשַׁבֵּר הַגּוּף לְגַמְרֵי בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל עַד שֶׁהַגּוּף נִתְהַפֵּךְ לְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ, וְהוּא מְקַיֵּם "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבֶךָ" (דברים, ו', ה) וְכו' ב"ִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ" (ברכות נד.), שֶׁגַּם הַגּוּף אוֹהֵב אֶת ה' וְעוֹשֶֹה רְצוֹנוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם תַּאֲוָה אַחֶרֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה שׁוּם רָצוֹן רַק מַה שֶּׁהוּא רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ; אֲזַי נִקְרָא בְּחִינַת בֵּן. כִּי כָּל עֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם עַבְדוּת כְּלָל, כִּי אֵין זֶה עַבְדוּת אֶצְלוֹ כְּלָל, כִּי הוּא עוֹשֶֹה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאַהֲבָה שְׁלֵמָה בִּרְצוֹן הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, כִּי הַגּוּף נִתְהַפֵּךְ לְנֶפֶשׁ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי אֵין שַׁיָּךְ לִקְרוֹתוֹ בְּשֵׁם עֶבֶד כְּלָל, כִּי עַבְדוּת אֵינוֹ נִקְרָא רַק מַה שֶּׁהוּא כְּנֶגֶד רְצוֹן הָאָדָם, אֲבָל מַה שֶּׁהוּא רְצוֹן הָאָדָם אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם עַבְדוּת כְּלָל. לְמָשָׁל, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר תַּאֲווֹת הַגּוּף אֵינוֹ נִקְרָא אֵצֶל הָאָדָם עֲבוֹדָה וִיגִיעָה כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶֹה זֹאת מֵרְצוֹנו; רַק כְּשֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ אֵיזֶה מַשֹּאוֹי כָּבֵד וְכַיּוֹצֵא נִקְרָא אֶצְלוֹ עֲבוֹדָה. וְכֵן עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ מֻרְגָּל בָּזֶה נִקְרָא אֶצְלוֹ עֲבוֹדָה. אֲבָל כְּשֶׁזּוֹכֶה לַהֲפֹךְ הַגּוּף לְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ אֲזַי כָּל עֲבוֹדַת ה' אֵינוֹ נִקְרָא אֶצְלוֹ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה כְּלָל. אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר חִיּוּתוֹ וְתַעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו. וְאֵין לוֹ שֵׁם תַּעֲנוּג וְשִֹמְחָה אַחֶרֶת בְּגוּף וְנֶפֶשׁ כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ.("ליקוטי הלכות", הלכות ברכת השחר, הלכה ג', אות יח).
נקודת הפתיחה של עובד השם היא בבחינת עבד. במצב זה, האדם נמצא בהתמודדות מתמדת עם כוחות הגוף שמושכים לכיוון הפוך מהנשמה. עבודת השם בדרגה זו נקראת "עבודת עבד" היות והיא מלווה במאבק מתמיד כנגד הרצון הטבעי של האדם. בשלב מתקדם יותר האדם מצליח לתקן גם את גופו, ואז הוא מגיע למצב של עבודת השם בבחינת בן, בה כוחות הגוף משלימים עם רצון הנשמה ולא מהווים מכשול. במצב זה האדם עובד את השם בשמחה ובשני יצריו, שלא מתוך מאבק.
בהמשך התורה מתייחס ר' נתן בצורה מפורשת למתח שעולה מן הפסוקים, ומפרש אותו בהתאם לשיטתו:
וְעַל כֵּן יִשְֹרָאֵל נִקְרָאִים פְּעָמִים בְּשֵׁם עֲבָדִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּפְעָמִים בְּשֵׁם בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא, כ"ה, נה), "כִּי לִי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שָׁם) לֹא יִמְכְּרוּ ממכרת עבד". כִּי בְּחִינַת עֶבֶד מַמָּשׁ אֵין אֲחִיזָה בָּהֶם, בְּחִינַת "לֹא ימכרו ממכרת עבד", כִּי הֵם עֲבָדִים דִּקְדֻשָּׁה, עַבְדֵּי ה', אֲשֶׁר הוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים מִבְּחִינַת עַבְדוּת, שֶׁזֶּה הָיָה עִקַּר הַגָּלוּת עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת עַבְדוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. וּפְעָמִים נִקְרָאִים בְּשֵׁם בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת, ד', כב), "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְֹרָאֵל". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים, י"ד, א), "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִּתְגּוֹדֲדוּ וְכוּ'". כִּי צְרִיכִין שְׁנֵי בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, בִּתְחִלָּה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת עַבְדוּת וְכַנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ זוֹכִין לִבְחִינַת בֶּן כַּנַּ"ל. (שם, אות מד).
ג. בחינת 'עבד' כעובד מיראה ובחינת 'בן' כעובד מאהבה
כוון דומה אנו מוצאים בתורה של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ, ב). עיין רש"י "מבית עבדים". והנראה, כי זה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל אחר יציאת מצרים, ולא נתן להם התורה קודם ואחר כך יוציאם ממצרים. כי הכלל, זה שעובד מיראה נקרא בבחינת 'עבד', והעובד מאהבה נקרא בבחינת 'בן'. ונמצא, אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים, אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה, כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים, והיה להם בחינות עבד. לזה הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם ואחר כך קבלו התורה, בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה, והם בבחינת בן. וזהו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים'" ועתה אנכי נותן לך התורה, והוצאתיך "מבית עבדים" שלא יהיה בבחינת עבד, כי אם בחינת בן. ("קדושת לוי", שמות, פרשת יתרו).
ר' לוי יצחק מגדיר את עבודת השם ב"בחינת עבד" כעבודת השם מיראה, ואת העבודה ב"בחינת בן" כעבודה מאהבה. להבנתו, האדם צריך להגיע לעבודת השם מאהבה, ויש פגם בעבודת השם מיראה. לאור זאת, ר' לוי יצחק מסביר מדוע התורה ניתנה לישראל רק לאחר יציאתם ממצרים: אם היא הייתה ניתנת לפני היציאה ממצרים, היה בקבלתה מימד של הכרח וכפייה (כיוון שבני ישראל היו חוששים שללא קבלת התורה ה' לא יוצאים ממצרים); וקבלתה רק לאחר יציאת מצרים מדגישה את העובדה שעם ישראל קבל את התורה מאהבה ולא מיראה.
ד. שילוב של הבחינות
גם לפי ר' לוי יצחק וגם לפי ר' נתן עבודת השם הרצויה היא עבודת השם מאהבה, ב"בחינת בן". יש הבדל קל באופן התייחסותם לעבודת השם מיראה ב"בחינת עבד". ר' לוי יצחק מתייחס לעבודה מיראה כבעייתית, ואילו ר' נתן נותן לגיטימציה לעבודת השם מיראה בתחילת הדרך. אולם, העמדה לפיה עבודת ה' רק מאהבה היא הדרך הרצויה אינה מוסכמת, ויש שסברו שהאידיאל הוא דווקא בשילוב שתי הבחינות. כיוון כזה אנו מוצאים בזוהר הקדוש בפרשתנו:
בתרין זינין (נ"א שמהן אלין) אקרון ישראל לקודשא בריך הוא. עבדים, דכתיב (ויקרא כ"ה, נה) "עבדי הם"; ואקרון בנים, דכתיב (דברים, י"ד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם". בזמנא דידע ליה ב"נ (=ברנש) לקודשא בריך הוא בארח כלל, כדין אקרי עבד, דעביד פקודא דמארי ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה. בזמנא דידע ליה ב"נ בארח פרט, כדין אקרי בן רחימא דיליה, כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתיה. ואף על גב דאקרי בן ברא בוכרא לקודשא בריך הוא, כמא דאת אמר (שמות, ד', כב) "בני בכורי ישראל" לא יפוק גרמיה מכללא דעבד למפלח לאבוי בכל פולחנין דאינון יקרא דאבוי. והכי אצטריך לכל ב"נ למהוי לגבי אבוי בן לחפשא בגניזוי ולמנדע רזין דביתיה ולאשתדלא אבתרייהו, ולמהוי לגבי אבוי עבד. (זוהר, רעיא מהימנא, כרך ג [ויקרא], פרשת בהר, קיא:).
תרגום:
בשני השמות הללו נקראו ישראל ביחס לקב"ה. עבדים, שנאמר "עבדי הם"; ונקראו בנים שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם". בזמן שאדם יודע את הקב"ה באופן כללי, אז נקרא עבד, שעושה את מצוות אדונו ואין לו רשות לחפש בגנזי אדונו ובסודות ביתו. בזמן שאדם יודע את הקב"ה בפרטות, אז הוא נקרא בן אהוב, וכן מותר לו לחפש בגנזי אביו ובסודות ביתו. אבל למרות שנקרא בן, ואפילו בנו הבכור של הקב"ה, כמו שנאמר "בני בכורי ישראל", לא יוציא עצמו מכלל עבד לעבוד את אביו בכל העבודות שהן כבוד אביו. וכך צריך כל אדם להיות כבן ביחס לאביו ולחפש את הסודות [סודות התורה] ולהיות גם כעבד כלפי אביו.
להבנת הזוהר, מצד אחד עובד השם צריך לחוות את קרבת השם ומתוך כך להרגיש ראוי לעסוק בסודות המלך שהם פנימיות התורה; ומצד שני צריכה ללוות את האדם תודעת עבדות ומחויבות שמבוססת על יראה ולא על אהבה.
ה"שפת אמת" התייחס לדברי הזוהר הללו במספר מקומות. במקום אחד הוא כותב כך:
ואיתא בזוהר הקדוש שצריכין להיות עובד ה' בבחינת בן ובבחינת עבד. שהגם שצריך איש ישראל להתלהב באהבה ודביקות לאביו שבשמים, מכל מקום אפילו בזמן שאין האהבה מתגלה בלב צריכין להיות עובד ה' בבחינת עבד, לבטל הרצון ולעשות בעל כרחו רצון המלך… ("שפת אמת", ספר ויקרא, פרשת בהר, שנת תר"ס).
להבנת ה"שפת אמת", גם לדעת הזוהר התכלית היא עבודת השם מאהבה בבחינת בן; אך היות וישנן תקופות שבהן האדם לא מצליח לעבוד מאהבה, חשוב שהוא ידע לעבוד את השם גם מיראה בבחינת עבד.
במקום אחר מציע ה"שפת אמת" פירוש אחר לדברי הזוהר:
…ויש לעולם בחינת עבד ובן עבד ובן. שכפי מה שמשיגין יותר ברזין דמלכא, יותר משפילין עצמם לקבל עול מלכותו בבחינת עבד. וממילא זוכין יותר לראות ולהשיג בחינת בן וחוזרין להיות עבד כנ"ל. ועל זה נאמר "'אדם ובהמה תושיע' (תהילים, ל"ו, ז) שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה' (חולין ה:). ואין זה מחסרון דעת, רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין. ולכן לעולם לי בני ישראל עבדים, אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים. ועל זה נאמר "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ"ט, ג). (שפת אמת, ספר ויקרא, פרשת בהר, שנת תרמ"א).
בתורה זו ה"שפת אמת" מפרש שבחינת עבד אינה מציאות של בדיעבד כאשר לא ניתן לעבוד בבחינת בן. עבודת עבד היא שלב הכרחי כדי לזכות לעבודת בן, וזהו תהליך שחוזר על עצמו – עבודת עבד ועבודת בן וחוזר חלילה. תחילה האדם חווה את הריחוק והיראה בבחינת עבד; חוויה זו מעוררת אותו לצמא ורצון להתקרב לקב"ה, ולאחר שהוא מתקדם ומתקרב להשם, הוא זוכה לחוויית בן. אולם, אם לאחר ההתקרבות האדם ישאר בחוויית הבן, הוא לא יוכל להמשיך ולהתקדם; ולכן מיד צריך לחזור ולקבל עול מלכות שמים ולהעמיד עצמו כעבד ולחוות את הריחוק שמתוכו יזכה להתקרב במדרגה גבוהה יותר.
בהמשך התורה מסביר ה"שפת אמת" שמועדי השנה בנויים בהתאם למעגל ההתקדמות בבחינת עבד ובן:
וכן דבר זה נוהג בכל שנה, הג' מועדות. בניסן יוצאין לחירות ומקבלים עול מלכותו יברך כל ימי הספירה, בחינת עבדים עושי דברו, כמו שכתבנו לעיל עד שמתקיים ז' שבתות תמימות, שהיא השבועה שמושבעין ועומדין מהר סיני. אז זוכין בשבועות לקבל התורה בחינת בנים לחפשא בגינזין דמלכא. ומכל מקום אחר כך חוזרין לבחינת עבד, והוא חג הסוכות, ששבין בתשובה בראש השנה ויום הכיפורים ומקבלין עול מלכותו מחדש, והוא התפארת הנ"ל שהקב"ה מתפאר בהם. וזה חג הסוכות חבה יתירה, שכפי מה שני ישראל עושין כך הקב"ה פורע להם מדה במדה. וכן יש מענין זה בכל יום שהוא קבלת עול מלכות שמיים בבקר, וזוכין על ידי זה לתורה כל אחד כפי מדרגתו, ובערב חוזרין לקבל עול מלכותו יתברך. ובחינת עבד הב' הוא יותר מעלה, כמובן למשכילים.
גם במועדי השנה וגם בכל יום ויום התנאי לזכות לתורה ולהתקרב לה' הוא לקבל את עול מלכותו, ובהתאם לרמת קבלת עול מלכות שמים האדם זוכה לקבל תורה.
יהי רצון שנזכה לראות את עצמנו כ"בנים אתם לה' אלוהיכם" ויתקיים בנו הפסוק: …עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מ"ט, ג').
(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)