תשובה, אחדות ישראל וערבות הדדית
פרשת "נצבים" (כחלק מקריאת הפרשות המחוברות "נצבים-וילך") נקראת לפני ר"ה והיא השביעית והאחרונה "משבע דנחמתא". על אף היותה פרשה די קצרה (=40 פסוקים) עשירה היא במגוון רעיונות ונושאים, כגון: כינוס כל ישראל לפני הקב"ה "ביום מותו (של משה) [כדי] להכניסם בברית" [רש"י לפסוק א']. יש לציין שהייתה זו הברית השנייה והנוספת עם הקב"ה כעדותה של התורה: "אשר ציווה י-ה-ו-ה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית (=הראשונה) אשר כרת איתם בחורב", עניין "הבחירה החופשית" כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה לבחור "בחיים" לאחר שכבר נאמר: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע…", עניין התשובה המוזכר ביחידת הפסוקים [דברים ל', א' י'] ועוד.
עניין התשובה פנים והיבטים רבים לו. תורת ישראל, נביאיה, פרשניה, גדוליה והוגי דעותיה עסקו בכך רבות. לטעמנו, ניתן להוסיף היבט חשוב בעניין מעצם "סמיכות הפרשיות": "פרשת כריתת הברית" ו"פרשת התשובה". זאת, בהסתמך על דברי חז"ל [ברכות י':]: "דורשין סמוכין" ו"בקצירת האומר": כריתת הברית בין הקב"ה ובין עם ישראל בהקהל ובמצב של ביחד בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם" לפני ה' אלוהיכם" היא שיא היעד, התכלית והשאיפה של מושג ה"תשובה". אין לנו כל ספק, שבמעמד נשגב ומרומם זה "האווירה מחושמלת מעצם הווייתה ומחשמלת את הסובבים והקשורים בה" [מדרש גם]. במעמד אשר כזה קיימות ונמצאות אנרגיות ועוצמות רוחניות אדירות מימדים שאין לנו אפשרות לשער גודלן וכוחן. וכוחן יפה ו"גדול שבעתיים" כשהדבר מלווה ומשולבים בו ערכים נשגבים ואשר הם חיוניים למהותו וקיומו של העם היהודי. למשל: אחדות דעים, ערבות הדדית, אחריות גלובלית וכל כיוצא בהן.
קשר מעין זה בין אחדות ותשובה כבר מופיע במקרא במספר מקומות. למשל: המיעוט היהודי שנשלט ושועבד תחת ידה הקשה של האימפריה המצרית האכזרית והקשה במשך 210 שנים, בגין סיבות שונות, שאין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. דפוסי ההתנהגות הקלאסיים של המשעבדים כלפי המיעוט המשועבד היו: אכזריות, ברוטאליות, שנאה תהומית, רצח עם [=ג'יינוסייד] ועוד. מצבו הכללי והכלכלי, כמו גם מצבו הדתי והרוחני של המיעוט היהודי היה "על הפנים" עד כדי ירידה והגעה אל "הדיוטא התחתונה" כעדותם של חכמינו ז"ל: "עם ישראל במצריים ירדו אל מ"ט שערי טומאה". ואפילו הכי, עם ישראל נפדהו ונגאל ואף זכה למולדת ולמכורה משלו ואשר זכתה לכינוי המקראי: "ארץ זבת חלב ודבש".
התורה וחז"ל מונים מספר גורמים שונים לגאולה ממצריים. לדעתנו, "המהפכה הרוחנית" הקולקטיבית שנוצרה אצל המיעוט היהודי המשועבד ואשר ביטויה המעשי היה "חזרה בתשובה" הייתה הגורם המרכזי והעיקרי לכך שעם ישראל נגאל. דבר זה התרחש רק לאחר שהעם היהודי התאחד והתלכד לחטיבה אחת, כדברי המדרש הנפלאים והמחכימים [תדא"ר כ"ג]: "כשהיו ישראל במצריים, נתקבצו כולם וישבו יחד. ומשום שהיו באגודה אחת כרתו [=הסכימו] ואמרו: שישמרו ברית אברהם, יצחק ויעקב, שיעשו גמילות חסדים, שיהיו נימולים, שישמרו שבת, שלא ילבשו בגדיהם, שלא ישנו שמותם ושלא ילמדו את לשונם…ואכמ"ל.
אנו תפילה, שהקב"ה יידון אותנו בחסד וברחמים ויעניק לנו את הכוחות ליצור מציאות של "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם". וזאת, מתוך דיבוק חברים, שמחה של מצווה, אחדות, אחריות וערבות הדדית.
(נשלח ע"י ד"ר מוטי גולן לע"נ צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)