"והנגלת לנו ולבנינו" – על ערבות הדדית
פרשת ניצבים – אף שהיא מהקצרות שבפרשיות התורה – כוללת מסרים נשגבים רבים עד כי אילו נטלנו רשות לעצמנו לדרג את פרשיות התורה לפי חשיבותן יתכן והייתה עומדת בראש הדרוג משום "הדברים הגדולים, הנעלים והעמוקים ביותר המצויים בה" [י.לייבוביץ]. ולפיכך נמקד עיוננו בפסוק אחד: "הנסתרת לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" [כ"ט, כ"ח].
למה כוונת הכתוב ב:"הנסתרות"? האם מדובר באחריות האדם גם לחטאים/עבירות שהוא עושה ואינו מודע להם אך ה' יודע עליהם? או שמא מדובר בחטאים שאדם מודע להם אך נסתרים מבני אדם אחרים, אך גלויים וידועים לה'? לדעת רש"י בא פסוק זה לפטור את הכלל מעונש על הרהורי [=עבירות] היחיד שלא ידועים לכלל, וכלשון רש"י: "והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו ?! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה' אלוקינו והוא יפרע מאותו יחיד". אבל מנגד, מוטלת האחריות על הכלל להעניש את היחיד על עבירות גלויות ולבער את הרע מקרבנו, ואם הציבור לא ממלא חובה זו, ייענש הציבור כולו בעוון היחיד.
לדעת י.לייבוביץ אין הפסוק מדבר על הענשת החוטא, שכן סופו של הפסוק אינו דן בהענשת החוטא אלא בקיום התורה. ולפיכך סבור הוא שניתן לפרש הפסוק שאנו חייבים לעבוד את ה' [=לעשות את דברי התורה הזאת] משום שקיימת משמעות בעבודה זו, גם אם משמעות זו נסתרת מבינתנו ואינה ידועה לנו, אלא מוטל עלינו לקיים את התורה גם מתוך אי-הבנתנו אותה.
החתם סופר פרש את הפסוק בהקשר של הניסים שעושה ה' לעם ישראל. לשיטתו, גם כאשר הנהגת ה' הנה בהסתר פנים, ואין אנו רואים את ניסיו ומכירים בהם, עדיין בכל רגע ורגע ניסי ה' עמנו, כמאמר הכתוב: "לעושה נפלאות לבדו" – שנס ה' נעשה גם כאשר אין אדם מכיר ויודע בו. לנו ידועים רק הניסים הגלויים לעין כל, והנס הגלוי הוא שלמרות כל התלאות והצרות שעברו על עם ישראל לאורך הגלות, ואפשר להוסיף גם בדורנו – עדיין עם ישראל עושה את התורה הזאת, דהיינו: דבק בתורה ובמצוותיה.
ואילו רבנו בחיי הביא את דברי הרמב"ם לפסוק זה באומרו שהנסתרות הן סודות התורה וטעמי המצוות שעומקם ידועים רק לה'. אבל גם אם זוכה להבין דבר בשורשי המצווה וטעמיה הנסתרים עדיין אין הוא יכול לפטור עצמו מקיום החלק הגלוי, הגשמי והמעשי שלה, שכן "הנגלת – לנו ולבנינו…לעשות את כל דברי התורה הזאת". לשון אחרת, טעמי המצוות לחוד, וקיומם המעשי לחוד, ואין אדם רשאי להרהר אחר החובה המעשית לקיים את המצווה בגלל טעמיה, שכן טעמי המצווה העמוקים לא תמיד יהיו ידועים לו עד סופם.
ואני שמעתי מפי מורי סליימן שירווי הסבר יפה לפסוק זה הנוגע לשכר קיום המצוות. כל שכרן של המצוות אינו ידוע להוציא שתיים עליהן נאמר שכר מפורש "למען יאריכו ימיך", והן מצוות כיבוד אב ואם [החמורה ביותר] ומצוות שילוח הקן [הקלה ביותר], ואדם צריך להקפיד על קיום מצווה קלה כבחמורה שאין הוא יודע שכרן של מצוות, שכן השכר נסתר והוא ידוע לה' בלבד. המצוות ששכרן נגלות לנו הן השתיים דלעיל. מצווה אחת "לנו" – היא מצוות שילוח הקן, ומצווה שניה "לבנינו" – היא מצוות כיבוד אב ואם, שהבנים מחוייבים בכיבוד הוריהם.
ויושם אל לב שמעל למילים "לנו ולבנינו עד עולם" מופיעות אחת עשרה נקודות. רש"י מביא את דברי התלמוד במסכת סנהדרין שנקודות אלו באו ללמד שלא ענש ה' את הרבים [בעוונו של היחיד] עד שעברו את הירדן. משעברו את הירדן ועם ישראל קבלו על עצמם את השבועה בהר גריזים [הברכות] ובהר עיבל [קללות] נעשו ערבים זה לזה. הערבות ההדדית מתבטאת בכך שהציבור עלול להיענש בשל עבירת היחיד. והמדרש הגדול מביא כדוגמא את תבוסת ישראל במלחמת יהושוע בעי בחטאו של עכן שמעל בחרם, שאז אומר לו ה': "חטא ישראל וגם עברו את בריתי…וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כיחשו וגם שמו בכליהם" [יהושוע, ז, י"ב] ולא אמר חטא אחד מישראל, ומטיל על יהושוע למצוא את החוטא בגורל ולטהר את מחנה ישראל.
הרש"ר הירש למד מפסוקנו "שכל ישראל קשורים זה לזה מבחינה מוסרית, וקשר זה מקבל משמעות רבת תוצאות בערבות כל ישראל זה לזה". אבל קשר זה יצא אל הפועל דוקא כשעם ישראל נכנס לארץ והתיישב בה כיחידים. ומדוע? כי "רק עם תחילת החיים הרגילים של שאיפה לרכוש ולפרנסה נוצר משא ומתן אזרחי שכל בני העם נשתתפו בו, ורק כתוצאה מכך קבלו כל היחידים אותה חשיבות המאפשרת להם להשפיע זה על זה מבחינה מוסרית". רוצה לומר, שדוקא כאשר כל אחד מיחידי ישראל טרוד בדאגה לרווחתו הכלכלית, עליו לזכור את הערבות הדדית בין כל יחידי עם ישראל, ועליו לפעול באופן מידתי וראוי שלא יבוא על חשבון זכויותיו של האחר. ניתן ללמוד מכאן על המגבלות שעל היחיד להציב לעצמו בדרכו לרווחה כלכלית של עצמו, שאף השאיפה אליה ראויה להיות מוגבלת בערבות הדדית לשאר יחידי החברה. כשאין מציבים גבולות גם לדרכים הכלכליות שבהם היחיד דואג לעצמו – לדעת הרש"ר הירש – התנהגות היחיד פגומה גם מוסרית. ולי נראה להוסיף כי בימינו על הציבור – ע"י נציגיו בבית המחוקקים – להציב גבולות אלו בחוק, שכן ראוי להם לחוקים שישקפו ערך חברתי חשוב זה של שמירה על הערבות ההדדית בין כל יחידי החברה, וזאת מבלי לפגוע בחובת היחיד לנהוג לפי ערך זה.
בעל הרביד יוסף מבהיר שלמרות שהערבות ההדדית [מכוחה עלולים הרבים להענש בעוון היחיד] אינה מוזכרת בפרוש בפסוק נשוא עיוננו, "יש לומר דנרמז זאת בארור אשר לא יקים את דברי כל התורה הזאת לעשות אותם" [כי תבוא, כ"ז, כ"ו]. ואם היה בידי אדם למחות בעוברי עבירה ואינו מוחה הוא בכלל 'ארור', ולהיפך מי שסיפק בידו להחזיק לומדי תורה ועושה כן הוא בכלל 'ברוך', ומפסוקים אלו נלמדת הערבות ההדדית של ישראל זה לזה.
ויש לתהות האם למחות בעוברי עבירה דיו כדי לפטור מעונש או שמא יש חובה מעשית גדולה יותר של מניעת העבירה? ולי נראה להוסיף, שהערבות הדדית צריכה לבוא לידי ביטוי בחובת הציבור ליצירת תנאים הולמים לכל אחד מישראל שלא יבוא לידי עבירה. אין לטפל בחוטא [או בעבריין] רק לאחר שחטא או עבר את העבירה. אלא יש לטפל בגורמים החברתיים העשויים למנוע מהיחיד לבוא לכלל עבירה, וחובה זו מוטלת על הציבור ועל שליחיו. חיזוק לכך ניתן בפרשת עגלה ערופה [הנערפת בשל חלל בשדה שלא ידוע מי היכהו] שעה שזקני העיר מתוודים: ידנו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו [שופטים, כ"א, ז] ומדברי רש"י במקום ניתן להבין שאילו דאגו זקני העיר שיהיה לו מקום ללון וליווי מתאים לא היה נמצא חלל כזה בסמוך לעירם.
הערבות הדדית מחייבת את הציבור – באמצעות שליחיו – לפעול בדרכים המונעות את ביצוע העבירות, דרך כל מערכות החיברות שהאדם לוקח בהם חלק מילדותו ועד זקנותו [כגון: חינוך, דאגה לתעסוקה בכבוד, וכיו"ב]. חובת הציבור לענוש את היחיד על עבירות גלויות תהיה לפעמים תוצאה של כשל מניעתי בשלבים מקדמיים, ובמקום שהכשל לא היה בגדר "נסתרות" מעיני הציבור, חובה על הציבור לפעול, ולא לאמר לעצמו "הנסתרות לה'". רעיון הערבות הדדית מובא בעוד פסוקים בפרשתנו, ואולי גם משום כך פתח משה את פרשתנו: "אתם ניצבים…כל איש ישראל", כולם [גדול כקטן] כאיש אחד.
(נשלח ע"י יואב מיליס, לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ואחיו צדוק ז"ל)