מעלת השמחה בתורה
א. השכר על עשיית המצוות
פרשתנו פותחת בתיאור השכר על שמירת המצוות: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז', י"ב)
במקומות רבים הזכירה התורה את תלות השכר והעונש בשמירת המצוות. בכל זאת, כאן יש נימה ייחודית – אצלנו התורה משתמשת בלשון "עקב", בעוד במקומות אחרים התורה מדגישה את לשון 'אם'. כך בתחילת פרשת בחקתי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כ"ו, ג')
וכך גם בפסוקים המוכרים לנו מקריאת שמע בהמשך פרשתנו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (י"א, י"ג)
הלשון "עקב" העסיקה את מפרשי התורה. מפורסמים דברי רש"י (על אתר) המסביר כי מדובר כאן על אותן המצוות הקטנות שאדם דש בעקביו. רבינו הולך בדרכם של הפרשנים (אבן עזרא, רמב"ן ועוד) המפרשים את המילה מלשון 'סוף'. אלא שרבינו, בניגוד לפרשנים הללו, מכניס משמעות חדשה לחלוטין שאינה מוזכרת בפשוטו של מקרא – בעקבות השוני הלשוני בפסוק.
רבינו משתמש בדבריו של ר' שמואל בר נחמני במדרש: "אתא רבי שמואל בר נחמני ועבד פלגא – בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, והיה שמחה" (בראשית רבה, מ"ב)
בעקבותיהן לומד רבינו את הפסוק שלנו כעוסק במעלת השמחה בלימוד התורה: "צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צריך לומר אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ"ו, ג') אם בחקותי, ורבותינו ז"ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש, ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב) אין והיה אלא שמחה" (אור החיים ז', י"ב)
השמחה היא עבודה גדולה וחשובה בעבודת ה', כמו שכתב כבר הרמב"ם בסוף הלכות לולב בעקבות הפסוקים בפרשת כי תבא: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (רמב"ם לולב ח', ט"ו)
וכן מפורסמים דברי דוד המלך בתהילים: "עבדו את ה' בשמחה…" (תהילים ק', ב')
אלא שיש לעיין על איזו שמחה בדיוק מדובר: מתי אדם צריך לשמוח ובמה הוא צריך לשמוח, כדי ששמחה זו תהיה חלק מעבודת ה'?
ב. שמחה של מצווה
הדיון הראשוני כיצד להגדיר את השמחה הראויה עולה בגמרא בשבת בעקבות סתירה בדברי שלמה המלך: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו – מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו דברי תורה… ומאי דבריו סותרין זה את זה? כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא… ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב' ג', ט"ו)" (שבת ל:)
שלמה המלך, על פי הגמרא, מחלק בין שמחה של מצווה שהיא משובחת וטובה לשמחה שאינה של מצווה שהיא אינה עושה דבר. מדיון זה אנו למדים כי השמחה הנכללת בעבודת ה' היא שמחה של מצווה.
אך גם דברי שלמה המלך אינם מסבירים מהי אותה 'שמחה של מצווה'? הם מחלקים בינה לבין שמחת חולין, אך העיקר חסר מן הספר – במה צריך לשמוח?
רבינו בפירושו לפסוק שלנו מציע שלוש דרכים כיצד להבין מהי אותה 'שמחה' עליה דיבר שלמה.
ג. שמחת התכלית
השמחה הראשונה עליה מדבר רבינו היא השמחה בגמר המצוות: "והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשו' אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה ט"ו, ב') בעקבות משיחא וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים" (אור החיים שם)
הדרך הראשונה שמציע רבינו היא שמחה רק לאחר גמר כל חובת האדם בעולמו. רק כאשר אדם מסיים לשמור את כל מצוות ה' שייכת השמחה. דרך זו היא על דרך השלילה – כל שמחה בעולם הזה, לפי זה, תהיה חסירה.
דרך זו מפתיעה ביותר וגם קשה ליישום – האם להבנה זו כל שמחה שאדם שמח בעולם הזה היא פגומה? האם זו כוונת רבינו? מפירושיו הבאים (אותם נראה בהמשך) עולה ההבנה שאין זו כוונתו. ברור שהאדם יכול לשמוח גם בעולם הזה בעת לימוד התורה ועשיית המצוות, אלא שיש לחלק כאן בין שמחה לשמחה.
נסביר זאת בעקבות המימרא של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי במסכת ברכות: "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי – בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה" (ברכות לא:)
רשב"י לומד מהפסוק בתהילים שאין למלא את הפה בשחוק. אין כאן איסור לצחוק ולשמוח, אלא למלא את הפה בשחוק. מכיוון שתכונה כזו, שהפה מלא שחוק, שייכת רק בגאולה השלמה: "אז ימלא ה' שחוק פינו" (תהלים קכ"ו, ב'). רשב"י לא אוסר לשחוק וגם ריש לקיש, תלמידו של רבי יוחנן, לא הפסיק לשחוק. הוא רק לא מילא את פיו שחוק.
יש הבדל בין שחוק רגעי לבין התחושה שאדם הגיע אל התכלית. מדובר כאן על שתי שמחות שונות – שמחה אחת רגעית מדבר זמני ועובר ואילו שמחה שנייה היא שמחה פנימית הרבה יותר, בה האדם מרגיש תחושת שלמות משום שהשיג את ייעודו בחיים. דבר זה נקרא אצלנו 'למלא פיו שחוק'. המילוי הזה אינו שייך כל עוד הגאולה אינה שלמה.
נראה שעל כך רבינו מדבר: האדם יכול ואף צריך לשמוח בלימוד או בעשיית המצווה הרגעיים – אך הוא מוכרח לדעת שהשמחה האמתית לא נמצאת ברגעים הללו, אלא בהשלמת המשימה הגדולה של עבודת ה' המוטלת על האדם במשך כל חייו. רק אז האדם יכול למלא פיו שחוק. אם כן אין בעיה לשמוח בעולם הזה, אך יש לדעת ששמחה זו רגעית ביחס לשמחה התמידית והעמוקה עם סיום שמירת כל המצוות.
ד. שמחת לימוד התורה
"עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יורה דעה סי' שפ"ד)" (אור החיים על אתר).
המקור לכך שאבל אסור בלימוד תורה מופיע בגמרא בתענית, כאשר הגמרא מלמדת אותנו על האיסורים הנוהגים בתשעה באב: "תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר (תהלים י"ט, ט') פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תענית ל.)
אבל אסור בדברי תורה, מכיוון שהתורה משמחת. בפשט הגמרא אפשר להבין שמדובר כאן על קביעה אובייקטיבית – כאשר האדם לומד תורה מדובר על פעולה שמחה, בלי קשר לשאלה מה עמדתו הנפשית של הלומד כלפי הפעולה. לכן היא נאסרה. אלא שהדברים לא פשוטים כל כך בגמרא, שכן מותר ללמוד "בדברים הרעים" או במקום בו אדם לא רגיל.
לכן נראה שהפירוש של רבינו מדוייק כאן יותר. רבינו לומד מכלל לאו הן. האבל אסור בלימוד, כי הלימוד צריך להיות משמח – מכאן שיש עניין שהלימוד יהיה שמח. על כן אדם צריך להשתדל, כאשר הוא לומד תורה, ללמוד מתוך שמחה ולא מתוך עצבות.
דברים אלו נשמעים היום פשוטים, אך בעבר היו נתונים במחלוקת לא קטנה. כך מעיד רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב, בהקדמה לספרו 'אגלי טל': "ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו" (אגלי טל, הקדמה)
המתנגדים לשמחה בלימוד טענו שיש בכך פגיעה ב'תורה לשמה', שכן האדם לומד בשביל הנאת עצמו ולא לשמה של תורה. כנגד טענה זו יוצא האדמו"ר עם טענה נגדית משלו: "ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה (ועיין רש"י סנהדרין נח. ד"ה 'ודבק')" (שם)
השמחה יוצרת חיבור. כאשר אדם שמח בדבר מסוים הוא מרגיש אליו זיקה, קירבה ודבקות ועל כן דווקא השמחה יוצרת את החיבור בין האדם לתורה.
אפשר להבין את חשיבות השמחה בשעת הלימוד גם בצורה אחרת. לעיל ראינו את הגמרא בברכות המסיקה ששמחה של מצווה משובחת וכתוצאה מכך לומדת: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב' ג', ט"ו)" (ברכות ל:)
כאשר אלישע הנביא מתבקש על ידי יהורם מלך ישראל לנבא על הצלחת ישראל ויהודה, במלחמה המשותפת במואב, הוא כועס על פנייתו של יהורם, המאמין בנביאי הבעל, לנביא. בסופו של דבר אלישע מסכים להתנבא בשביל יהושפט מלך יהודה, אך בשביל שתשרה עליו הנבואה הוא קורא למנגן. אנחנו רואים שהשמחה בלימוד לא נצרכת רק בשביל יצירת חיבור רוחני או נפשי לתורה. גם היכולת להבין את התורה, הלא היא דבר ה' כנבואה, בצורה טובה ונכונה, קשור בשמחה. החוש מעיד על כך – כאשר אדם ניגש ללימוד בשמחה הוא מבין טוב יותר ומצליח טוב יותר בלימודו.
ה. שמחה כשכר הלימוד
"עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה" (אור החיים שם)
בחינה נוספת של שמחה עליה מדבר רבינו היא השמחה עקב הלימוד. אם עד כה דיברנו על כך שהאדם הלומד צריך להגיע בשמחה ללימוד, כאן המגמה היא הפוכה – הלימוד גורם לשמחה. הדיוק לכך הוא מהמילה 'עקב', דהיינו אחר הלימוד. אדם צריך לשמוח כאשר הוא מסיים את הלימוד. ביטוי מעשי לכך מצאנו בגמרא: "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" (שבת קיח:)
סיום מסכת הוא ביטוי לשמחה על גמר הלימוד.
בנוסף למובן החדש של השמחה בלימוד, רמוז כאן בדברי רבינו עניין גדול נוסף. רבינו מציין ששכר המצווה תהיה מצווה נוספת. מהי אותה מצווה נוספת? השמחה. יש כאן חשיבות עצמאית לשמחה כעבודת ה'. עד כה ראינו שהשמחה טובה כי יש ממנה תועלת לעבודת ה' – היא מחברת את האדם לתורה או עוזרת להבין אותה. כאן השמחה היא כבר מטרה ולא רק אמצעי. היא עצמה חלק מעבודת ה'. השמחה מבטאת אמונה ב-ה', שכן האדם שמח בעקבות לימוד תורתו וממילא הוא מאמין בו ונראה שבכך היא עבודת ה' עצמאית לחלוטין.
ו. שמחת ה' בתורה
"עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח"ג רי"ג) וז"ל דלית חדוותא קמי קב"ה כשעתא דישראל משדלי באורייתא" (אור החיים שם)
כאן רבינו מתייחס לעולם הקבלה, המתאר פעמים רבות את שמחת ה' מלימוד התורה של ישראל. השמחה כאן אינה שמחה כפשוטה, אלא מדברת על הגשמת הייעוד של עם ישראל. בגמרא בשבת מתואר לימוד התורה כמקיים את העולם: "אמר חזקיה: מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף – שקטה. ולמה יראה – כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.)
כשישראל עוסקים בתכלית לשמה נוצרו, אזי מטרת הבריאה מתגשמת. הקדוש ברוך הוא שמח, כביכול, שמעשיו הצליחו לממש את ייעודן ולהפיץ את שמו על ידי לימוד התורה בעולם.
ראינו בדברי רבינו כמה וכמה הסברים על מעלת השמחה הגדולה שבלימוד התורה. נתפלל ש-ה' ייתן בכוחנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך שמחה שתחבר אותנו ללימוד, תעזור לנו להבין טוב יותר את הלימוד וגם תהיה כחלק מעבודת ה' שלנו עצמה.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לעילוי נשמת דוד דב בן נפתלי ורחל ארליך. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)