הניסים המתמשכים במדינת ישראל, וחשיבות האחדות

הדפסה

[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.]

מבוא

כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח הדברים, אדבר על הסיבות לראות במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו.

כאמור, הדברים ידועים; לפני הכל, נמנה בזריזות את העניינים המוכרים: קיבוץ גלויות נידחי ישראל אל ארץ אבותיהם הוא הסימן המובהק ביותר של הגאולה. זוהי משמעותה של הגאולה בכל מקום בתורה – 'משפט הגאולה' מתייחס לאדם שחוזר לאדמתו־שלו לאחר שעזב אותה מרצונו או נושל ממנה בידי אחרים.

עוד סימן מובהק, ניתן לראות בפריחת הארץ בזמננו, בוודאי יחסית למה שהיה כאן לפני כמאה וחמישים שנה. ידועים התיאורים הקודרים של מארק טווין בספרו 'מסע תענוגות בארץ הקודש': הכל היה חרב לחלוטין; ממש "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו, לב).

בנוסף לסימני הגאולה המובהקים, קיימות סיבות נוספות לראות במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו. עם כל החסרונות הידועים, ארץ ישראל היא עדיין המקום היחיד ששומר על עם ישראל, המקום היחיד שיהודי יכול להיות בטוח בו בעזרה ובסיוע ברגע שיותקף. גם אני מכיר את הבעיות שהתעוררו במקומו כמו לוד, עכו וכבישי הנגב, ואני גם גר בעצמי ביהודה ושומרון. ולמרות זאת, למרות כל ההסתייגויות הללו, באופן כללי נכונה הקביעה שבארץ יהודי יכול לסמוך על כך שתוגש לו עזרה בעת הצורך.

יש להזכיר גם את השליטה והבעלות בירושלים, עיר חמדת כל האומות, ואת בניינה. כמובן, גם כאן בהסתייגות גדולה בנוגע לבעלות על הר הבית, שלמרות הכל עדיין בידינו.

עוד, יש לציין את הערבות ההדדית המחייבת, הזהות היהודית והדאגה לשרידי גלויות במקומות קשים. דוגמא בולטת לכך היא שיתוף הפעולה הנפלא בין תנועת חב"ד עם מדינת ישראל במקומות רבים.

סיבה נוספת, היא התמיכה בלימוד תורה מאסיבי – בפרט לאחר ההשמדה שהייתה באירופה. גם פה אני מכיר את ההסתייגויות, כולל טענות על התנהלותה של ממשלה זו או אחרת, ועדיין הדברים נכונים בכללם.

על גבי זה, אחרי שראינו את הסיבות השונות להוקיר את פועלה של מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, אבקש לדבר על ארבעה עניינים שמדברים אליי יותר מכל, ופועלים בקרבי ממש עד כדי התפוצצות.

א. הישגיה של מדינת ישראל

העניין הראשון, שהוא המשך טבעי לדברים הקודמים,[1] הוא ההפרש הגדול העצום והדמיוני בין אושוויץ לבין מדינת ישראל שקמה אך שלוש שנים אחר כך; מדינה שב"ה מובילה היום את העולם בדברים כל כך רבים.

אחד הנושאים שמטרידים את העולם יותר מכל, הוא מחזור המים. כל סוגיית הקיימות והניסיון לתקן את הנזק שגורם הזיהום האנושי בעולם. בתחום זה, מדינות סקנדיביה הגיעו להישג עצום, והן תמיד מובילות בעולם עם 17% של מחזור מים; עולה עליהן ספרד עם כמות כמעט כפולה של 30% מחזור; אך הרחק מעל ניצבת מדינה נוספת, מדינת ישראל עם קרוב ל־90% מחזור מים. כמה גדול הפער בין מה שקורה במדינת ישראל ובין מקומות אחרים. בכל נושא ההתפלה ב"ה מדינת ישראל היא מובילה עולמית – וראינו את גם בכך שהכנרת התמלאה אחרי שהייתה כמעט יבשה.

דבר נוסף שראינו יחסית לאחרונה, הוא ההתחסנות מקורונה. כבר כמעט שבע־מאות שנה שמופצות עלילות שהיהודים מפיצים מחלות, כבר מאז המגיפות באירופה של המאה ה־14. במגיפה הקורונה, מי שנתן את החיסון הטוב ביותר בעולם הוא יהודי, והמדינה הראשונה שהתחסנה היא ישראל.

הישג נוסף שחוזר לנושא המים הוא לא רק מחזורם, אלא גם החיסכון בהם מלכתחילה. יפני בכיר אמר פעם שהבאנו לעולם את התנ"ך ואת הטפטפות, ולא בכדי: הטפטפות ממש הביאו גאולה לעולם מן הבצורת התמידית באפריקה ובמקומות אחרים.

הובלה עולמית שמסייעת לקדם את העולם כולו, ראינו גם בתחום הביטחוני. כשדאעש תקפו את אירופה, מה שהציל אזרחים רבים מניסיונות פיגועים – לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע – זה המודיעין הישראלי והמוסד, ששיתפו את שירותי המודיעין באירופה בהתרעות וידיעות שבזכותן סוכלו פיגועים המוניים.

כך גם בתחומי המדע והדעת: תבדקו את פרסי נובל שמדינת ישראל ואנשיה זוכים בהם יחסית לגודל ולמדינות אחרות. ישראל נמצאת במקום מוביל מאוד.

ושוב, במבט כולל, חשוב לזכור שהכל במסגרת תהליך שהחל שלוש שנים אחרי אושוויץ. יש כאן פער שאי אפשר להסביר אותו במושגים אנושיים: אני חושב שהדבר הזה יכול להתחרות בלי למצמץ עם ניסי יציאת מצרים, ואולי אף לעקוף אותם. זה לא פחות מנס גלוי עצום; כל פרט אולי אפשר להסביר בעצמו, אבל את המכלול – בלתי אפשרי.

חשוב לזכור שגם תחילת התהליך כאן, במדינה, לא הייתה פשוטה כלל ועיקר: בראשית ימיה של המדינה הייתה תקופת הצנע. לאמיתו של דבר, הייתה תופעה עולמית של צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה – וגם באנגליה חילקו שכר לפי תלושים; אבל במדינת ישראל המצב היה חמור במיוחד. ועם כל זאת, מדינת ישראל קלטה דווקא בשנים אלה יהודים בכמות גדולה פי שניים מאלו שהיו בה: בעת הקמתה, היו במדינה שש־מאות אלף יהודים, והיא קלטה עוד למעלה ממיליון בשנות צנע! וכל זה, תחת צילם המאיים של מדינות האויב באזור. כאמור, אלו דברים שלא קרו מאז יציאת מצרים, וזה אם נהיה מתונים – לא קרה כדברים האלה מאז ועד בכלל.

ב. תחיית המתים ויהדות הדממה

דיברנו עכשיו על הגאולה ועל הישגיה של מדינת ישראל. מן הגאולה, אפנה לתחיית המתים, נושא שבוער בי כמו אש. הרמב"ם מבדיל בין הגאולה שבימות המשיח ובין תחיית המתים. ההבחנה ביניהן עולה גם בתפילה: ביחס לימות המשיח אנו מתפללים על ירושלים ובית דוד, ואילו על תחיית המתים איננו מתפללים בלשון בקשה אלא רק מזכירים את קיומה כאחד משבחיו של הקב"ה – "ונאמן אתה להחיות מתים". בניגוד לימות המשיח, תחיית המים כבר נדמית כדבר רחוק מאוד; אבל אני כבר זכיתי לראות אותה, וגם אתם.

ההתעוררות של יהודי ברית המועצות היא לא פחות מתחיית המתים, בדיוק כפי שמתואר בחזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל: אנשים שלא ידעו שום דבר במשך שבעים שנה על הקשר שלהם לעם ישראל, ופתאום התעוררו. אי אפשר להתייחס לכולם, ולכן אסתפק בציון שלושה אישים.

יאשה קזקוב – ששינה את שמו ליעקב קדמי, שלח לשלטונות ברית־המועצות הצהרה בשנת תשכ"ח, שנקרא חלק ממנה: "אני, יעקב יוסיפוביץ קאזאקוב, יהודי, יליד 1947, גר ברחוב טרטייה־אינסטיטוסקיה 6, דירה 42, מוסקווה זה־389, מוותר על אזרחותי הסובייטית ומרגע מסירת הודעתי הראשונה על ויתורי על אזרחותי הסובייטית, כלומר החל מ־13 ביולי 1967, איני חושב את עצמי אזרח ברית־המועצות. להיות או לא להיות אזרח ארץ זו או אחרת הוא עניינו הפרטי של כל אדם. באי־הסכמתכם להכיר בוויתורי על האזרחות הסובייטית שלי, אינכם יכולים לכפות עלי להיות אזרח נאמן של ברית־המועצות. ללא תלות בהחלטתכם, אין אני אזרח ברית־המועצות, ואני פועל ואפעל כמי שאינני אזרח ברית־המועצות. אני יהודי. נולדתי יהודי, ואני רוצה לחיות את חיי כיהודי". (יאשה קאזאקוב [יעקב קדמי], 'יחיד מול מנגנון עצום ואכזר', נמצא באתר מט"ח)

הדברים מדברים בעד עצמם. אך אי אפשר שלא לחזור ולהדגיש, שאת כל זה אומר אדם שלא קיבל גרם של חינוך יהודי!

את ההתעוררות בעקבות מלחמת ששת הימים, היטיב לתאר 'סירובניק' נוסף, פרופסור מרק אזבל, אשר לדבריו: "קשה לתאר את התמורה הפנימית שהתחוללה בקרב היהודים הסובייטים, הם קנו להם רוח חדשה לחלוטין… היו גאים בהיותם יהודים".

להתעוררות זו היו שותפים יהודים רבים, וביניהם הרב יוסף מנדלביץ שמתאר כיצד בזמן טקס לזכר הנספים בשואה באותה התקופה, החליט לשמור תורה ומצוות: "באותו רגע שמעתי את קול ה', שקרא לי לצאת לדרך. באה שעתי לקחת על עצמי את מילוי כל המצוות שנצטוו בני ישראל. מנדל [גורדין] הראה לי את הדרך בדוגמה ובמופת אישיים" (מבצע חתונה עמ' 31).

ההתעוררות הזו היא תחיית המתים, ושוב זה בדיוק מה שמתואר בחזון העצמות היבשות ביחזקאל. זהו לא פחות מנס תחיית המתים: הקב"ה נופח בהם רוח, אנשים שלא ידעו 'גרם של יהדות'. ופתאום לראות את היכולת שלהם לעמוד מול השלטון העריץ ביותר בעולם ולהישיר עיניים.

אני זוכר את מורנו הרב עמיטל מצטט מהמשפט של הרב מנדלביץ וחבריו שהיו צפויים לעונש מוות אחרי שחטפו מטוס – הם אמרו במשפט ההגנה שלהם: "לא בגדנו במולדתנו כי מולדתנו ישראל". להגיד את זה בברית המועצות ולהבין מה המשמעות של עם ישראל. זהו לא פחות מנס תחיית המתים.

ג. "מדינת ישראל יסוד כסא ד' בעולם"

בדבר השלישי אני רוצה להאריך, והוא קשור לתחייה נוספת. הרב קוק כתב כי "מדינת ישראל" היא "יסוד כסא ד' בעולם" (אורות ישראל ו', ז ועוד). מורנו הרב עמיטל ראה את משמעות הקביעה בצורה מרחיבה מאוד, אך הפעם אבקש להציע משמעות מצומצמת יותר.

בחיבורו 'המעלות ממעמקים', כתב מורנו הרב עמיטל כך: "ישראל מייצג בעצם קיומו את הרעיון הא-לוהי של יחוד ה' ודרכי ה' של צדקה ומשפט. נצחון ישראל פירושו: נצחון הרעיון הא-להי, וכן חס ושלום להיפך". (המעלות ממעמקים, 'למשמעותה של מלחמת יום הכיפורים'; עמ' 19)

כוונת הרב כי מדינת ישראל כ"יסוד כסא ד' בעולם" משמעה שמלכות ה' שורה, נראית ומוכחת – כאן, לעיני כל העולם.

בהמשך, הוא מתנסח בצורה חריפה יותר: "ישראל מייצג את תורת ד'. בין שהוא מקיים את התורה ובין שאינו מקיימה, הרי מה שמייחד אותו ועושה אותו לאומה – זוהי התורה. וכדברי רב סעדיה גאון: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' – כלומר עמידתו מול התורה, ותביעותיה של התורה כלפיו, העימות המתמיד עם התורה הכפוי עליו מבלי יכולת להשתחרר, וכדברי הרמב"ם באיגרת תימן 'שהתורה הזאת לא יוכל להימלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב ולא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו ובין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה. ומשום שישראל מייצג את התורה, הרי שנאת ישראל היא שנאת התורה. וכך אנו קוראים במכילתא, שמות: 'וברוב גאונך תהרוס קמיך', הרבית להתגאות נגד שקם נגדך ומי הם שקמו נגדך? הם שקמו נגד בניך! 'תהרוס קמינו' אין כתיב כאן אלא 'תהרוס קמיך', מגיד שכל מי שקם נגד ישראל כאילו קם נגד הקב"ה'". (המעלות ממעמקים, 'עיון במדרשות', א: 'למה רגשו הגויים?'; עמ' 57)

במילים שלי – אם עם ישראל מייצג את התורה, אז יום העצמאות מתחיל את תחיית התורה בעולם. בעצם, אני מוכן מאוד לצמצם את ההגדרה של "יסוד כסא ד' בעולם", ואת היסוד של האמירה הזו, ולומר כך: הנה, הגיע לעולם הדגל שאומר כי הקב"ה נאמן לתורתו, ואיננו מחליף אותה בשום דבר אחר. נאמן לבריתו.

אני רוצה לדבר על מה שקרה, על המהפכה הנוצרית שקרתה. היא החלה קודם, עיקרה לאחר קום המדינה, חלקים ממנה אני זוכר כנער. שינוי מובהק בכל האמונה הנוצרית, דת שיש לה מיליארדי מאמינים.

במשך אלפיים שנה, הייתה מקובלת בנצרות אמונה שניתן לבנות אותה על יסוד דבריו של עמוס שקראנו בהפטרה – "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט', ז): הם הבינו שהקב"ה נטש את האומה הזו (ויש עוד פסוקים ברוח זו), ובחר לעצמו אומה אחרת – את התלמידים ולא את הבנים הביולוגיים, דהיינו את התלמידים של אותו האיש. לכאורה אפשר לבנות אומה על תלמידים, ואין הכרח להסתמך דווקא על בנים ביולוגיים – בהקשר אחר, אני מהדוגלים בכך שתמחה את זכר עמלק נאמר לא על זכר עמלק ביולוגיית אלא על התלמידים, כפי שכתב גם מורנו הרב סולבייצ'יק (בספרו חמש דרשות, 'קול דודי דופק').

אלפיים שנה הצדיקו את התיאוריה הנוצרית הזו; לא פחות מאלפיים שנה. הנצרות הלכה וגדלה, ולעומתה היהדות הלכה וקטנה. באלף השנים הראשונות הנוצרים נזהרו שלא להשמיד את היהודים, אלא רק להשפילם – כדי שהם יהיו עדות קיימת וחיה לכך שהקב"ה באמת עזב אותם. המצב הידרדר מעט לפני תום האלף הראשון: לקראת סוף המאה העשירית התחילו שחיטות של יהודים במספרים שקשה לתאר. הפרעות המשיכו במסעי הצלב, ועד למאה ה־15 מאות קהילות יהודיות באירופה חרבו עד היסוד.

במחצית השנייה של האלף, ועם הגירושים הגדולים מארצות מערב־אירופה, עברו הרדיפות ממערב אירופה למזרחה: פרעות ת"ח ות"ט, פטליורה, וכל מה שביניהן – שלא לדבר על ההשמדה הנוראה באירופה בדור הקודם. צרי לי מאוד לומר זאת, אך אלו דברים שהייתה בהם הוכחה חזקה מאוד לכל התיאוריות שפותחו על ידי הנצרות החל מתלמידיו של אותו האיש.

מתי התרחש השינוי הגדול? בקום המדינה. שם פתאום הדברים התחילו להשתנות. אני אישית זוכר, לא פגשתי בעצמי, אבל אני זוכר, את האפיפיור יוחנן ה־23, שכשהייתי בן חמש־עשרה וחצי פרסם את ה'נוסטרה אטאטה', ושם הכריז שהכנסייה מגנה את כל השנאות הרדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו כלפי היהודים בכל הזמנים.

יורשו לחודש אחד, יוחנן פאולוס הראשון ואחריו פאולוס השני, יצאו כנגד עקרונות נוצריים ותיקים, וקבעו שאנטישמיות היא חטא כלפי האל וכלפי האנושות. ב'נוסטרה אטאטה', האפיפיור דחה את ההאשמה שיהודים אשמים ברצח האל, לא רק יהודים שבזמננו, אלא אפילו היהודים בני דורו של אותו האיש. האפיפיור גם הבהיר שלא ניתן לדבר על היהודים כדחויים ומקוללים כאילו זה נובע מכתבי הקודש. הוא גם דחה את הקביעה שבריתו של האל עם היהודים בוטלה או הוחלפה בברית עם הנוצרים. הוא אמר שזה לא נכון, והנצרות קיבלה את הברית הישנה באמצעות אותו עם שאלהים ברחמיו הרבים כרת איתו את הברית הקודמת.

השינוי איננו מתמצה בכנסיה הקתולית בלבד, ואני אתן דוגמא שמספר הרב ריסקין מאפרת, על הכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי מסן אנטוניו, שמוביל תנועה של המונים. במפגש ביניהם הוא אמר לרב ריסקין: 'רבי, אני אוהב אתכם, אני אוהב את העם היהודי'. הרב ריסקין שאל אותו בתום לב אם הוא אוהב מכוונה לנצר את היהודים. והוא ענה – לא, אני אוהב יהודים כי אלהים אמר לאברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג) ואני רוצה להיות מבורך ולא מקולל.

בעיני, זו משמעות ההבנה שמדינת ישראל היא "יסוד כסא ד' בעולם". הקב"ה נאמן בבריתו וקיים במאמרו, לא רק בברית הקשת, אלא גם בבריתו לעם ישראל. אם העולם הנוצרי משנה את הדת שלו פעם אחר פעם אחר פעם ככל שעם ישראל הופך להיות כל כך מרכזי בעולם, יש לנו על מה להודות.

ליבי אומר לי, אבל אני לא יכול להבטיח, שזוהי תחילת המשמעות של הסכמי אברהם והקשרים שזכינו להם עם המדינות האדוקות ביותר באסלאם. ליבי אומר לי שכאן מתחיל תהליך שבו יום יבוא וגם האסלאם ילך בדרכה של הנצרות. זה עוד לא קרה, אבל אני מאמין שכאן החל תהליך שזה יקרה. שתי הדתות שדאגו כל כך להשפיל את דת ישראל, דווקא הן יכירו בטעותן ויודו בה.

בהקשר זה, אבקש להביא דברים שכתב הרב אליעזר מלמד בשנת תשע"א; מי שרוצה – יקבל, מי שלא רוצה – לא אגיד לו מילה: "כאשר מדובר בנוצרים שמאמינים שבחר ה' בישראל, ושכל הנבואות הטובות צריכות להתגשם בישראל, ואינם פועלים להעביר אותנו על דתנו ח"ו אלא לחזקנו, הרי שכל הדברים החמורים שנאמרו על הנוצרים לא חלים עליהם, ולהיפך – תיקון גדול הם מתקנים, והינם מחסידי אומות העולם, וה' ישלם שכרם". (הרב אליעזר מלמד, מדור 'רביבים' בעתון בשבע מט' באלול ה'תשע"א; זמין באתר ערוץ 7)

אני מקבל את הדברים. אני רואה בעיניים שלי את התמונה. הרב בני לאו נמצא בטקס ביפן יחד עם בני קבוצת המקויה ושר עם מאות אנשים דומעים, ובעברית: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב', ז; ג', ה). מאות נוצרים שרים את השיר הזה.

מורי ורבותיי, אני משוכנע שאילו היינו פוגשים את הרמב"ן ואת ר' יוסף אלבו או את ריה"ל והיינו מספרים להם שיש ספינות ברזל שרצות באוויר הנקראות מטוסים, הם היו מאמינים לנו; היינו מספרים להם על הטלפון או על המחשב, הם היו מאמינים; אפילו אם היינו מספרים להם על התגשמות הנבואה – "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ', ד־ה), בכריית המנהרות והגשרים בכביש מספר 1 ובכביש המנהרות ועוד מעט בכביש בנימין – הם היו מאמינים לנו.

אבל אילו היינו מספרים את מה שאמרתי עכשיו על הנצרות, הם היו אומרים – 'תשתה כוס מים, תרגע; אחר כך תדבר': הם לא יכלו להאמין שדברים כאלו יכולים לקרות. וזה עומד, כל הדברים האלו ניצבים מול עינינו.

נסיגות בגאולה

לפני שנמשיך לנס הרביעי, אני הופך דף תרתי משמע. קיימת היום ביקורת רבה וקשה על הממשלה. אני גם כן שותף לביקורת הזו בגבול הסביר, לא בהתפרעות. טענה שאני חושב שהיא נכונה, היא שבשנה האחרונה חלה ירידה משמעותית במשקלה של המדינה כמדינה יהודית: גם משום שאין לממשלה רוב יהודי; גם בגלל כניסת גורמים יהודיים לממשלה המעוניינים במדינה פרוגרסיבית לשיטתם, הממעטת את משקל המדינה היהודית; גם בגלל פסיקת בתי המשפט; וגם בגלל בנייה בלתי חוקית בנגב, בירושלים, ביהודה ושומרון.

אלו דברים שבמבט אנושי נראה שלא נוכל לעולם לתקן אותם. ישנם גם דברים אחרים שאת כולם הייתי מסכם בהתמעטות הזהות היהודית. אני לא אכחיש, אני אישית רואה השנה נסיגה בתהליכי הגאולה.

אבל אני לא נבהל מזה. כבר ראיתי נסיגות מתהליכי הגאולה. היה בימיי־שלי והיה לפני זמני: ישבתי על שולחנו של שר המשפטים בזמנו יוסי ביילין כשרצה להפוך את המדינה היהודית למדינה ישראלית עם כל המשמעויות, דובר אז עם מיכה גולדמן (לשעבר ח"כ וראש מועצה מקומית כפר תבור) על שינוי הדגל, על שינוי ההמנון. אני רוצה שתבינו לאן כמעט הלכנו – מדובר בעצם בביטול מגילת העצמאות. בפגישה עם מיכה גולדמן, הוא הסביר לי שהערבי מאֻם אלפחם קרוב יותר אלי מאשר היהודי ממנהטן. זה היה השיח – והיו שותפים בזה גם א.ב. יהושע ויוסי ביילין. ראיתי נסיגות, ראיתי את הרצון להפוך למדינה ישראלית. זה לא קרה.

יותר מזה, כבר היו כאן נסיגות שהתהפכו. היו ימים שהיינו קרובים ליאוש – והוא עבר. כשאנחנו מדברים על שנת ה'תרע"א (1911), הירידה מן הארץ הייתה גדולה עשרת מונים מן העלייה אליה; עד כדי כך שבתחילת מלחמת העולם הראשונה, הישוב היהודי פחת בשליש! תחשבו על מקום כמו אלון־שבות, שפתאום חלילה קבוצה של 1200 אנשים עוזבים מחר את היישוב; שיהיו שלטי למכירה ולהשכרה בכל מקום, זה יוצר תחושה של חורבן. שליש! הישוב בארץ פחת בשליש ממה שהיה בו.

מה שקרה במלחמת העולם הראשונה זו נקודת השפל הגדולה ביותר של היישוב בארץ. באותה שנה, כתב הרב קוק את 'מאמר המלחמה' המפורסם, שנפתח בקביעה ש"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח" (אורות המלחמה א'). המלחמה שאליה הוא מתייחס היא מלחמת העולם הראשונה, והוא כתב זאת בשיא השפל בארץ – ודבריו התבררו לקראת סוף המלחמה כמעט כדברי נבואה, בהצהרת בלפור ובוועידת סן־רמו.

אני יכול לדבר על עוד נסיגות שהיו בגאולה: הספר הלבן הראשון, השני והשלישי. אלו היו נסיגות גדולות מאוד. ומה צמח מהן בסופו של דבר? דברים גדולים, עד להקמת מדינת ישראל. גם היום יש נסיגה, ואנחנו לא יכולים לראות מה צומח ממנה למטה, מתחת לשטיח. אני מאמין שאנחנו נתגבר, שאנחנו נדע להמשיך הלאה.

ד. האחדות וחשיבותה

כעת, אבקש לדבר על הנס הרביעי, בנוסף לניסים הראשונים שהזכרתי. הנס הרביעי הוא הדבר שאני אישית עליו אומר הלל בברכה ביום העצמאות הזה, והוא מיוחד לשנה זו: היום, נכנסת מדינת ישראל לשנתה ה־75; עברו עליה 74 שנים שלמות. על מלכות בית דוד מיום כיבוש ירושלים עד יום התפלגות הממלכה עברו 73 שנים, על מלכות בית חשמונאי עד הפילוג עברו 73 שנים. היום, עברו על מדינת ישראל 74 שנים! על זה אני אומר הלל.

ההתפלגות שכולנו כל כך חוששים ממנה עדיין לא קרתה. כשמדברים על מדינה ישראלית ומדינה יהודית, מאוד מצלצל לי באוזן יהודה וישראל. מאוד מאוד מצלצל. יש נאום נהדר של אביה מלך יהודה בהר צמריים שמוכיח את בני ישראל שהם עובדים את העגלים "וַאֲנַחְנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת". והוא מתאר את עבודת המקדש. בקריאה כנגד מי שעזבו את עבודת ה' ובחרו בעגל, המלך אביה כמעט שקול למשה רבנו. אלא שאצל משה רבנו, בעקבות חטא העגל נפלו מן העם שלושת אלפים איש, ואילו אצל אביה בן רחבעם – חצי מיליון: לאן יכול להגיע פילוג בין יהודה וישראל!

ערב חורבן היישובים היהודים בחבל עזה, הייתי שותף בישיבות במכללה לביטחון לאומי בצומת גלילות. הייתי שותף בישיבות ושמעתי הרצאות. דיבר ד"ר מאוניברסיטת תל אביב והשווה את העימותים האלימים שמהם חששו, למלחמת האזרחים האמריקאית, כדי להסביר שזה לא כל כך נורא. הרמתי את היד, ושאלתי אותו – 'תזכיר לי, כמה אנשים נהרגו שם'? הוא לא ידע בדיוק, אבל נהרגו שם 625 אלף איש; לא היו אז 300 מיליון אמריקאים אלא 30 מיליון אמריקאים בלבד – ומתוכם נהרג אחוז עצום של אנשים. בזמן ההתנתקות היו אנשים שרצו להוביל לשם. זה לא קרה, הודו לה' כי טוב; ההתפלגות שדיברו עליה לא קרתה.

אני בהחלט תומך בדברים שהיום מוביל את הדגל הזה אחד שאני לא בדיוק איתו מבחינה פוליטית, בוגי יעלון, שזכור לטוב שכשהיה אלוף פיקוד המרכז אישר לנו את הקמפוס הגדול בבית הברכה. שוב, למרות שהיום יש דברים שאני מאוד לא מסכים איתו עליהם, אני תומך לחלוטין בדגל שהוא מניף, של האמירה שעל אף כל הסכנות שצפויות לנו מאיראן (ומדובר על זמן של שבועות עד לפצצה גרעינית, ואין להם עכבות, וכולנו יודעים שהם מדברים על השמדת מדינת ישראל) – למרות הכל, הסכנה הגדולה היא סכנת הפילוג.

הנס הרביעי, הוא שלא הגענו לזה. וכאן, אנחנו צריכים לזכור שיש לנו אחריות, עלינו להפנים שאנחנו צריכים להפשיל שרוולים בשביל שהנס הזה יקרה.[2]

פעמים רבות דיברנו – ולא נדבר עכשיו – על המאבק העיקרי שלנו בדבר מסוכן ביותר, לגבי שאלת הזהות היהודית שמדינת ישראל לוקחת על עצמה. הבעיה חמורה, ומתבטאת בשלל דוגמאות; כך, קראתי מאמר בעיתון הארץ שמתייחס לעליות ארצה וקורא להן 'הגירה'. פשוט השמיטו את המילה עלייה והחליפו אותה בהגירה. אנחנו נמצאים היום בבעיה קשה מאוד עם הזהות היהודית, כולנו יודעים ומדברים על זה כל השנה – אבל לא על זה נדבר עכשיו; אני רוצה לדבר על דבר אחר – על הסולידריות הישראלית.

אני בכוונה משתמש במילה 'ישראלית', למרות שאני מתכוון לעם היהודי. אני רוצה להשתמש בצמד מילים חילוניות לגמרי, כדי להבהיר מה ה'עזרה' שאנחנו צריכים לתת לקב"ה להמשיך את הנס שהוא עשה עד כאן.

אובדן הסולידריות הישראלית לא קשור רק לממשלה, בשום פנים ואופן. זה תהליך תרבותי ארוך שבמרכזו נמצאת התופעה החדשה של דיבור משולח רסן, והתייחסות בוטה ומעליבה אל הזולת. התופעה החלה בתגובות אנונימיות באינטרנט, ועברה למרכז הזהות הישראלית. היא הגיעה לכנסת, לממשלה ולמקומות נוספים; ואחרון חביב – אל תוך בית המדרש.

כואב הלב מכדי להביא את הדוגמאות. דיבור משולח רסן והתייחסות בוטה ומעליבה לכל מי שלא חושב בדיוק כמוני. המעבר מוויכוח על השאלה מה נכון ומה לא, לוויכוח מה לגיטימי, ומשם לוויכוח האם אתה לגיטימי. המעבר היה מהיר, ולדאבוננו קיים גם אצלנו, בתוך בית המדרש ומחוצה לו. אני לא מבין איך ולמה דווקא זה נכנס – הצלחנו לשמור גדרים על הציבור שלנו בענייני צניעות, בענייני כשרות ואנשים מצליחים לעמוד בהרבה פיתויים. אבל בתחומי הלבנת פנים ולשון הרע, הידרדרנו לעומק התהום של התרבות הכוללת, לעומק התהום הזה – בלי שום ניסיון לצאת משם. למה? הצלחנו להחזיק מעמד בכל כך הרבה דברים; למה בזה לא גדרנו את הגדרים הנדרשים כדי לעמוד?

סיום

בשולי מה שדיברנו, תהליכים תרבותיים מסוכנים שעוברים על כל העולם המערבי מאכלים אותו מתוכו. מילת רמז קטנה: פרוגרסיביות. הם מסוכנים גם לנו. לעולם המערבי יש הרבה מעלות, אבל יש לו גם חסרונות. ואנחנו צריכים להיזהר מלראות את עצמנו במרכז נשמתנו, ככפופים לתרבותם של היוונים ואלו שבאו אחריהם. צריך לדעת גם מה לא לקבל.

המטרה היא לא לבוא בביקורת ביום העצמאות, אלא להציב ולהציף את האתגרים. ביקורת על הממשלה מציבה אתגרים, אבל אני מעדיף לדבר על האתגרים האלו עם האחראים לקיומם, ולנסות לקיים שיח עם שרי הממשלה, גם אם בינתיים אני לא מצליח לשנות כלום. שאלת הזהות היהודית שנזכרה לעיל, ידועה ומוכרת. וכאמור, אני רוצה להוסיף כאן את הסולידריות היהודית; עד כמה היא קריטית כדי שחלילה החבילה הזו לא תתבקע.

אני חושב שאנחנו מחזיקים מעמד רק בזכות גוף אחד שהצליח להרים את עצמו מעל המחלוקת – צה"ל. גם על הקמתו אנחנו מודים ביום העצמאות. מעבר לכל שאלות ההגנה והמלחמה, זה הגוף היחיד שלא מתפרק לשבטים. כגוף אחד. כל הגופים האחרים נשאבו לתוך תהום המחלוקת.

הלוואי שיכולתי להגיד על עוד גופים שהם בכלל לא במחלוקת, אבל יש ניסיונות בכיוון. את חטאיי אני מזכיר היום; ביטול תורה שאני מקיים ו'מבזבז' זמן: אני חבר הנהלת 'מסע ישראלי'; בראשה עומד יהודי חילוני, האלוף אליעזר שקדי שהיה מפקד חיל האוויר, ויש שם עוד אנשים חשובים שחלקם גם שומרי מצוות. המטרה המשותפת היא להביא כל נער ישראלי למסע הזדהות עם ארץ ישראל ועִם עַם ישראל. דרכים כמו שלנו, קרובות לשלנו, או בדרך קצת אחרת – בין כה וכה, חשוב לי להיות חבר בגוף הזה. העיקר שם הוא הסולידריות הישראלית, ולא שום דבר אחר.

פעם, בביתו של אהוד ברק, אמר לי עיתונאי ידוע מאוד, שכשחלילה נהרגים שני יהודים בפיגוע ביהודה ושומרון, מבחינתו זה כמו תאונת דרכים. לאחרונה הוא חזר על כך לגבי יהדות אוקראינה: הוא אמר שהוא איננו רואה שום קשר אליהם. בדיוק לבעיה הזו אני מתכוון, לצורך בהגברת הסולידריות הישראלית.

ביום העצמאות הקודם, דיברתי על כך שחבר הנהלת הישיבה הוא הנשיא והתומך העיקרי בארגון השומר החדש. אני לא מדבר על השומר יו"ש שעוזר להתיישבות כאן להחזיק מעמד, אלא על השומר החדש, שהוא ארגון חילוני שבעיני תפקידו הגדול הוא לקשור אנשים לאדמה. יום אחר יום. גם אני התנדבתי בו כדי לעזור ליהודים להיאחז באדמה – ובבצורה חוקית למהדרין.

מהי משמעותה של סולידריות? אפשר להזכיר גם את ארגון ידידים שגם קם מכוח הישיבה שלנו. ועוד הרבה מאוד ארגונים. אנשים צריכים לקחת על עצמם התנדבות כדי לדעת שהם עושים משהו שתורם לסולידריות הישראלית; לדאוג לכך שהעם הזה לא יתנפץ לשבטים כמו שקרה כל כך הרבה פעמים. ברירת המחדל של עם ישראל זו התפלגות – אם תבדקו את כל המקרים, תראו שזה לא נגמר. זה מתחיל בספר יהושע בפרק כ"ב, עובר בספר שופטים, יפתח ופילגש בגבעה, ממשיך בספר שמואל ובמלחמות בין יהודים, ומתעצם בפילוג בין הממלכות שבספר מלכים. אפשר לראות את הפילוג עובר כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה של עמנו; בית שני כבר אמרנו? וגם אחר כך, צדוקים ופרושים, רבנים מול קראים.

קבוצות שלמות של אנשים הוצאו מכלל ישראל לגמרי, פעם אחר פעם. והנה כאן, מדינת ישראל קיימת ונכנסת לשנתה ה־75! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אבל מעבר להודאה ולתפילה שבהן אנו מחויבים, אנו צריכים לחשוב מה אנחנו נעשה בשנה הקרובה כדי שיהיה אפשר להגיד את ה'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', על נס האחדות יחד עם שאר הניסים, גם ביום העצמאות הבא עלינו לטובה, יום העצמאות ה־75.

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1]    הרחבתי על כך ביום הולדתי השבעים שצוין בישיבה לפני כשנה ורבע – ושוב תודה רבה לישיבה על כך. על אף שכבר אז זכיתי להגיד את הדברים האלה, ובכלל הדברים ידועים, בכל זאת צריך להגיד אותם.

[2]    פעם ראיתי בגליל כתובת מתריסה באחד מקיבוצי 'אנו באנו' שמתקופת המנדט: "אדמה סלעית לא זקוקה לתפילה, היא זקוקה למעדר". לא היה לי שם עט כדי לשנות את זה ואני גם לא יודע אם הייתי משנה בפועל – אבל המסר הנכון דומה אם כי דורש תיקון קל: אדמה סלעית לא זקוקה רק לתפילה אלא גם למעדר.