"וכן תעשו"

הדפסה

א. המקדש – בדיוק ולדורות

בפרשתנו מצווה עם ישראל על בניית בית ל-ה': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח'). אין כאן ציווי זמני ליוצאי המדבר בלבד, אלא ציווי קבוע לישראל בכל מקום שהם. רבינו מבאר כך את שינוי השם בין הציווי בו בית ה' נקרא "מקדש", לבין שמו של בית ה' במדבר, הלא הוא "משכן": "ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש… ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים שיעשה משכן כסדר האמור" (אור החיים כ"ה, ח')

ואכן הרמב"ם, שקבע בשורשי המצוות שלו (השורש השלישי) "שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות" מונה את בנין בית המקדש כמצווה (עשה כ'). התורה מפרטת פעמיים את מלאכת בניית המקדש הן בציווי (בפרשות תרומה תצווה) והן בביצוע (בפרשות ויקהל פקודי), מתוך הדגשה כי הכל נעשה כציווי ה'. כך בפרשתנו בתחילת הציווי על בניית המשכן: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (כ"ה, ט')

וכך בפרשת פקודי בסיום מלאכת הבניה: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (ל"ט, ל"ב)

הדגשה זו מראה את הבעייתיות בחריגה, ולו הקטנה ביותר, מציווי ה' במלאכת המשכן. ה' מצווה בצורה ברורה ומדויקת באיזה בית ובאלו כלים השכינה תשרה בעולם, כך שכל שינוי מהם משמעותי ויכול למנוע את השראת השכינה.

חז"ל למדו מייתור המילים "וכן תעשו" בפסוק שלנו, שגם לגבי הדיוק במלאכת המשכן ישנו ציווי לדורות: "אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו – לדורות הבאין" (סנהדרין טז:)

תיאור דומה מצאנו בפסיקתא זוטרתא, עם תוספת ציורית המדגישה את חשיבות הדיוק בעבודה על המשכן: "ככל אשר אני מראה אותך. מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה כל מלאכת תבנית המשכן הכל הראה לו דמות אש: וכן תעשו. לדורות הבאים" (פסיקתא זוטרתא שמות כ"ה, ט')[1]

רש"י מוריד את הרעיונות שראינו עד כה על החשיבות בדיוק עשיית הכלים ועל היות מצוות המקדש מצווה לדורות, לכדי הוראה הלכתית-מעשית: "וכן תעשו – לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם"  (רש"י כ"ה, ט')

דהיינו, בכל דור ודור, כשיזכו בני ישראל לבנות את המקדש, אל להם לחרוג מתבנית הכלים והבניין שניתנו בפרשות שלנו. דברים דומים, בצורה מסוייגת מעט יותר, לומד רבינו מהלכות בית הבחירה של הרמב"ם: "והנה הבינותי בכל מה שכתב רמב"ם במשפטי בית א-להינו ואראה כי ב-ג' כלים כתב שצריך שיהיו כמות כלים שעשה משה במדבר ממש והם השלחן והמנורה ומזבח הזהב וכן מפורש בפרק שתי הלחם, אבל שאר כלים וצורת הבית אין לקחת שיעור לדורות ממעשה משה במדבר, ולפי זה היה נראה לומר כי לא באה מצות וכן תעשו לדורות אלא בכלים" (אור החיים כ"ה, ט')

לדעת הרמב"ם רק צורת הכלים מעכבת ולא צורת הבית עצמה. רבינו חולק על כך מכח הגמרא בסנהדרין (הנ"ל), ממנה משתמע שגם קידוש העזרה צריך להיעשות בצורה בה הוא נעשה בימי משה. ממילא, הלימוד ממשכן משה אינו רק לגבי הכלים אלא גם לגבי הבית. ניתן היה לתרץ את דברי הרמב"ם בכך שפעולת הקידוש נלמדת ממשכן משה, אך את צורת הבית אי אפשר ללמוד שכן משכן משה היה משכן זמני בעוד המקדש עתיד להיות בית קבע.

על כל פנים, מרש"י הרמב"ם ורבינו משתמע שיש חשיבות לדיוק בפרטים הכי קטנים של בית המקדש לדורי דורות.

ב. מהמשכן למקדש שלמה

ציווי זה נתקל בקושי לא מבוטל. הקושי הראשון עולה מהפרקים ביחזקאל, המתארים את המקדש העתידי (יחזקאל מ' והלאה) ישנה צורה שלא ברור כמה היא דומה למשכן משה. אולם, פסוקים אלו עתידיים וטרם זכינו לקיימם, ובנוסף הם ציווי מפורש מפי הקדוש ברוך הוא על ידי נביא.

קושי משמעותי יותר עולה ממקדש שלמה. במשכן אכן הקפידו משה, בצלאל ועם ישראל כולו על עשיית המשכן והכלים בתבניתם המדויקת – אך בבית הקבע שזכו ישראל לבנות בימי שלמה ישנן כמה חריגות מתבנית הכלים המצויה בפרשתנו, חלקן אף משמעותיות ביותר: שלמה מוסיף מנורות ושולחנות, משנה את מידות הכלים ועוד. הרמב"ן, מתוך קשיים אלו, דוחה את ההלכה שחידש רש"י בעקבות פירושו בפסוק: "ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דברי הימים ב' ד', א')" (רמב"ן כ"ה, ט')

בעוד בפרשת תרומה אורכו ורחבו של מזבח הנחושת מסתכמים בחמש אמות, שלמה המלך בונה מזבח בגודל עשרים על עשרים אמה! עקב כך מציע הרמב"ן לראות במילים "וכן תעשו" כפילה וזירוז למלאכה בלבד ולא חידוש הלכתי.

הרא"ם מתמודד עם הקושי בצורה יצירתית ומסביר שהגודל אינו מעכב, אך היחס בין הגובה לרוחב הוא שמעכב והוא המכונה 'תבנית': "אינה [טענה], מפני שאין פירוש כתבניתם כתבנית אלו כמדתם, [אלא] שיהו צלעות שטחיהן מתדמות יחס האורך אל האורך כיחס הרוחב אל הרוחב, וכיון שיחס האורך של מזבח הנחושת של משה אל האורך של מזבח הנחושת של שלמה, הוא כיחס הרוחב אל הרוחב, דִמָה שניהם בתבנית אחת" (רא"ם כ"ה, ט')

רבינו דוחה את טענת הרא"ם מגמרא מפורשת: "ת"ר: קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין, מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין. מנא הני מילי? אמר רב הונא, אמר קרא: המזבח, כל מקום שנאמר המזבח – לעכב" (זבחים סב.)

אם כן, אורך ורוחב המזבח אינם קושיא גדולה, אך אין זה הדבר היחיד ששלמה משנה. על שינוי נוסף, משמעותי מאוד, אנחנו לומדים מהפסוקים בספר מלכים: "וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ… וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים" (מלכים א' ו', כ"ג, ו-ח', ו')

מלבד שני הכרובים הנמצאים על ארון ברית ה', מוסיף שלמה המלך שני כרובים נוספים שעומדים כחלק מתבנית הבית בקודש הקודשים.

שינוי זה מפתיע ואף בעייתי במידה לא מועטה. בסוף פרשת יתרו ציווה הקדוש ברוך הוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (כ', י"ח-כ')

הציווי לא לעשות אלהי כסף וזהב מופיע כאן בתוך מסגרת של עשיית מקום עבודה ל-ה' (מזבח אדמה) – מה שגרם למדרש לתמוה על כך שבקדש הקדשים, לב ליבה של העבודה וההתייחדות עם א-ל אחד שאין בילתו, מצויים הכרובים: "אלהי כסף ואלהי זהב. למה נאמר לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב (כ"ה, י"ח), שמא אתה תעשה ארבעה, ת"ל אלהי זהב, שאם הוספת על שנים הרי הן כאלהי זהב, אלהי כסף למה נאמר, לפי (שמא אינו) [שמצינו] בכל כלי בית עולמים, שאם אין להם של זהב הן עושין של כסף, שומעני אף כרובים כן, ת"ל אלהי כסף הא אם שנה ועשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף" (פסיקתא זוטרתא כ', כ')

אם כן, הוספת כרובים, על פי המדרש הנ"ל, שקולה לעשיית אלהים אחרים! שינוי כה דרמטי שיש בו נגיעה באיסורי עבודה זרה במקום המקודש ביותר טעון הסבר.

ג. בנין שלמה מן התורה מנין?

על פי פשטי המקראות בספר מלכים, השינויים אותם מכניס שלמה לבית נעשים על פי שיקול דעתו בלבד. אך רבינו מעיר, שבעיון מדוקדק יותר אין כך פני הדברים.

בפירוש לקמן מתגלה עוד פן מדרכו הפרשנית של רבינו, אור החיים הקדוש. מחד גיסא רבינו מחוייב לפסוקים ומנסה לקלוע לאמיתת פשטותם, אך מאידך הוא מתקשה מאוד להעלות על הדעת שאכן שלמה המלך שינה ציוויים מפורשים בבית המקדש מדעתו שלו. מתוך הנחות אלו מגיע רבינו לעסוק בקושיא העולה כאן, ובמלאכת אומן מצליח להוכיח שאכן לא אלו פני הדברים – מתוך פשטי הפסוקים.

רבינו לוקח אותנו אל הפסוקים בדברי הימים, שם מפורש שאכן שלמה לא מדעתו פעל כל אלה: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת: וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית ה'… וּלְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית ה' " (דברי הימים א' כ"ח, י"א-י"ג)

דוד המלך משרטט לשלמה תכניות מדויקות לבניית הבית והכלים כ"כל אשר היה ברוח עמו". רש"י מפרש שהדברים הגיעו כבר משמואל הנביא:"אשר היה ברוח עמו – כאשר הראהו שמואל הרואה" (רש"י שם, י"ב)

הרד"ק מציע שיתכן ודוד עצמו קיבל את הדברים בנבואה: "כל אשר היה ברוח עמו. ברוח נבואה כי על פי רוח הקדש ידע כל תבנית הבית או על ידי עצמו או על ידי שמואל הנביא" (רד"ק שם)

מפתיע פירושו של המלבי"ם, שדוד הכיר את המקדש מגופו שלו:"כי כל המקדש וחדריו מרמזים לענינים גדולים ונפלאים, הן בעולם הגדול, והן בעולם הקטן שהוא הנפש, ששניהם ערוכים ומסודרים כפי סדר המקדש ליודעי דעת" (מלבי"ם שם)

על כל פנים, פשוט מפסוקים אלו ששלמה המלך לא פועל מדעתו שלו אלא מציווי המוכתב מלמעלה, מדוד אביו, שיסודו בדברי ה'.

עדיין, לכאורה, יש לשאול כיצד הדברים מתיישבים עם העיקרון העולה מפרשתנו? הרי אותו ציווי מדוייק המופיע בה נכון לדורי דורות ולא רק למשכן עצמו! רבינו, שכנראה היה ער לקושי זה, מוצא בשלב הבא בפירושו רמזים לשינויים אותם עושה שלמה כבר בפסוקי התורה המופיעים בפרשתנו.

לגבי הכרובים, בהם דנו למעלה, נאמר בפרשתנו: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו" (כ"ה, י"ח-י"ט)

כאן הכרובים מונחים על גבי הכפורת שעל הארון, ולכאורה אין כלל כרובים נוספים שעומדים על קרקע המקדש, דוגמת אלו שעשה שלמה. אך רבינו שם לב לפרט מעניין בפסוקים אלו: "וקשה למה הוצרך לומר ב' פעמים המעשה ועשית ועשה. עוד קשה שכל הכתוב מיותר כי מאומרו מ-ב' קצות הכפורת מובן הוא שכרוב אחד מקצה וגו'. עוד קשה למה אמר עוד על שני קצותיו" (אור החיים כ"ה, ט')

במילים פשוטות, בשני הפסוקים הללו יש חזרתיות ופירוט שלכאורה אינו נצרך. השינוי בין המילה "ועשית" שמדברת בלשון נוכח והווה לבין המילה "ועשה" שניתן לפרשה על העתיד מביאה את רבינו לראות בשינוי זה ציווי על ב' מערכות של כרובים: "כנגד מה שיעשה לפי שעה אמר ועשית לנוכח כי הוא יעשה במשכן, וכנגד כרובי בית עולמים שרמז בתחלת דבריו אמר ועשה לא דבר אליו לנוכח אלא כמצוה על עשיה אחרת לזמן אחר שמלבד ב' כרובים הנזכרים שהם מקצות הכפורת עוד יעשו מעשה אחר כרוב אחד מקצה מזה ואלו הם בפני עצמן כמו שכן עשאם שלמה שהיו רגליהם נוגעים בארץ ולא בקצה הכפורת" (שם)

ד. במהות הכרובים

לאחר שראינו את ההבדל בין כרובי המשכן לכרובי מקדש שלמה, ניתן להרחיב מעט על מהותו של הבדל זה. מדוע הקדוש ברוך הוא ציווה על מערכת כרובים נוספת ושונה במקדש? בשביל לעמוד על טיב העניין נעמיק מעט בפרט נוסף בו היו כרובי המקדש שונים מכרובי המשכן.

בכרובי המשכן נאמר: "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (כ"ה, כ')

דהיינו, הכרובים עומדים מעל הכפורת כשפניהם זה לזה והכפורת באמצע. לעומת זאת, בכרובי שלמה נאמר: "וְכַנְפֵי הַכְּרוּבִים אָרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ מַגַּעַת לְקִיר הַבַּיִת וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ מַגִּיעַ לִכְנַף הַכְּרוּב הָאַחֵר… וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דברי הימים ב' ג', י"א-י"ג)

הכרובים נמצאים על הקרקע ולא על הכפורת, פניהם לבית, דהיינו אל הקודש כלפי חוץ, וכנפיהם מכסים את קדש הקדשים כולו. מה טיבם של הבדלים אלו?

נדמה כי את ההבדלים כולם ניתן להסביר מתוך פירושו היפיפה של הגר"א על ההבדל בין המשכן למקדש: "…מפני שהאשה הוא לשני דברים, א' לאישות וה-ב' לעקרת הבית. וזה שכתוב בגמרא 'מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי' (שבת קיח:), דהיינו מפני שהוא לשני דברים, ולא קריתי אותה 'אשתי' כי זה דבר מגונה, אלא 'ביתי' המורה אל התועלת השני אשר היא לצרכי ביתה. וזהו ההבדל שבין המשכן לבתי מקדשות, שבמשכן היה גילוי האישות, שהיו דבקים תמיד בהקדוש ברוך הוא, ולכן נקרא 'ערשנו' (שיר השירים א', ט"ז), שהוא מקום החיבור, אבל בתי מקדשות לא היה כי אם בערך המפרנסת את ביתה, ולא היה גילוי דבקות… וזהו מה שכתוב 'לא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב', י"ט) פירש הוא לשון בעל הבית, אלא 'אישי' (שם), שיהא האישות גלוי לכל כאשר יהיו דבוקים תמיד בקדוש ברוך הוא, כמו שכתב 'אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי' (שיר השירים ח', א') עבור הדבקות" (גר"א שיר השירים א', י"ז)

דור המדבר הוא דור שזוכה להתגלות שכינה יומיומית בירידת המן ובהשגחת ה' הפרטית עליו. לעומת זאת, בדור הכניסה לארץ השגחה זו עתידה להיפסק. עבודת ה' תצטרך להיכנס לתבניות הקבועות והטבעיות של חיים גשמיים של עם בארצנו. ממילא, ההנהגה והיחס לשכינה שונה. בעוד במדבר המשכן נייד והולך בתוך בני ישראל, במקדש ישראל הם אלו שעולים אל המקדש. עיקר החיים הוא במעשים היומיומיים ורק מידי פעם על האדם להגיע אל הקודש בשביל לקבל כוחות ויראת שמיים להמשך חיי העולם הזה. במדבר בשר תאווה נאסר, אך בארץ הוא הותר – שכן בארץ עבודת ה' צריכה להיעשות מתוך חיי היומיום והחול כעקרת בית.

הגמ' בבבא בתרא רואה סתירה בין הפסוק בדברי הימים והפסוק בפרשתנו בנוגע לצורת הכרובים: "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר ופניהם לבית, הא כתיב: ופניהם איש אל אחיו! דמצדדי אצדודי" (בבא בתרא צט.)

הגר"ח מוולוז'יון דן בכך ומסביר:

"והנה דור המדבר שזכו להיות מאוכלי שולחן גבוה, לחם מן השמים דבר יום ביומו, ושמלתם לא בלתה מעליהם ולא היו צריכים לשום עסק פרנסה בעולם כלל, לדברי הכל לא מִקְרוּ עושין רצונו של מקום אלא אם כן היו מסתכלין כלפי מעלה ביושר גמור ומשעבדין את לבם רק לתורה ועבודה ויראתו יתברך שמו, יומם ולילה לא ימוש מפיהם, דברים ככתבן ממש, בלי נטות אל הצד כלל אף שעה קלה לעסק פרנסה, וכמאמרם ז"ל 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן' (מכילתא בשלח י"ז ועוד), לכן העמידו אז את הכרובים לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו ממש, להראות כי ישר יחזו פנימו יתברך, פנים בפנים עִם עַם קדושו.

אמנם בימי שלמה, שהיו כלל המון ישראל צריכים ומוכרחים לנטות מעט אל הצד לעסק הפרנסה על כל פנים כדי חיי נפש, שזה עיקר אמִתת רצונו יתברך לדעת רבי ישמעאל דסבר דלרבים טפי אריך למעבד הכי, וכמו שאמרו באבות 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כו', וכל תורה שאין עמה מלאכה' כו' (אבות ב', ב'), וכל מילי דאבות מילי דחסידות נינהו, רק שגם בעת עסקם בפרנסה יהא לבם נוהג בחכמה בהרהור דברי תורה, לכן העמידו אז בתחילה את הכרובים, לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום, פניהם מצודדין מעט, ועם כל זה היו מעורים 'כְּמַעַר איש ולוֹיוֹת' (מלכים א' ז', ל"ו) בפנים של חיבה, להראות חיבתו יתברך אצלנו, שזה עיקר רצונו יתברך כנ"ל (וסובר כרבי ישמעאל, ומאן דאמר שגם בכרובי שלמה, העמידום תחילה לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו ממש, סובר כרשב"י)" (נפש החיים א', ט')

אם כן, גם תלמידו של הגר"א הלך בדרך רבו, וראה בהבדל בין הכרובים במשכן למקדש את ההבדל ביחס של עם ישראל כולו לבית ה' ולמקום שהוא תופס בחיינו.

נדמה כי גם ההבדלים האחרים בצורת הכרובים יונקים מנקודה דומה – בעוד כרובי המשכן עומדים על גבי הארון ושואבים ממנו את בסיסם ועמידתם, כרובי המקדש עומדים על הקרקע, על ארץ ישראל. כרובי הארון מסוככים על הארון בלבד וכל מה שיש בין כנפיהם הוא התורה והקדושה. לעומת זאת כרובי המשכן כבר כוללים שטח גדול יותר הכולל גם את אדמת ארץ ישראל הנמצאת בקדש הקודשים.

ה' מדבר עם ישראל מבין שני הכרובים. אם כן, בעוד שבמדבר הדיבור נעשה מתוך התורה והקודש בלבד, סגולתה של ארץ ישראל שניתן לראות בה את דבר ה' גם בעיסוק בדברי החול.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] מעניין שגם הרשב"ם שנתפס כפשטן הביא מדרש זה בפירושו. עובדה זו מדגישה שאכן מדרש זה יוצא ממש מפשוטו של מקרא: "ככל אשר אני מראה אותך".