"צעקה הנערה… ואין מושיע לה"
פתיחה: עגלה ערופה וזקני העיר
פרשתנו, פרשת שופטים, חותמת את ענייני המשטר והשלטון במצות עגלה ערופה.
פרשיית עגלה ערופה עוסקת בכפרה על רצח שנעשה במקרה שלא ידוע מי הרוצח. השלב הראשון בכפרה הוא מדידת המרחק בין מקום הרצח ובין הערים הסובבות אותו.
בשלב הבא, זקני העיר הקרובה ביותר מביאים "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (דברים כ"א, ג), ועורפים את ראשה. מיד לאחר העריפה, הם מכריזים: "יָדֵינוּ לֹא [קרי: שפכה; קרי:] שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"א, ז-ח).
מצות עגלה ערופה כוללת כמה הלכות ייחודיות, וביניהן ההקפדה על הבאת עגלה דווקא, והציווי לערוף את ראשה במקום לשחוט אותה כהלכה. הלכה ייחודית באופן בולט, היא החובה למדוד את המרחק מהערים בסביבה. מה פשר חובה זו?
במצות עגלה ערופה התורה מטילה אחריות מסוימת למאורע על אנשי העיר הקרובה לנרצח: אנשי העיר הקרובה היו צריכים לצאת לעזרת הנרצח. מסיבה זו, כאשר באים לכפר על המאורע, על הזקנים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", כלומר 'לא שמענו את זעקת הנרצח, ולכן לא נחלצנו לעזרתו'. אילולא כן, והם כן היו שומעים את זעקתו, הם לא היו יכולים להצהיר על כך שידיהם לא שפכו את הדם, ושעיניהם לא ראו: במקרה שהם היו שומעים את זעקת הנרצח ולמרות זאת לא מצילים אותו, האחריות על הרצח הייתה מוטלת גם עליהם.
עגלה ערופה ונערה מאורסה
בפרשה הבאה, פרשת כי תצא, נקרא על נערה המאורסה שנאנסה "בַּשָּׂדֶה" (דברים כ"ב, כה), ושם התורה משווה את המעשה לרצח: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ב, כו). כדי להסביר מדוע הנערה עצמה פטורה לחלוטין מעונש, מבואר שמכיוון שהמעשה אירע בשדה, "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כז), ולא היה לה סיכוי להינצל. כאן אמנם אין השוואה מפורשת לרצח, אך זעקת הנערה שלא נשמעה מהדהדת את זעקת הנרצח שלא נשמעה, שעליה מביאים עגלה ערופה.
בעקבות ההשוואה המפורשת בפסוק בין נערה המאורסה ובין רצח, הגמרא במסכת סנהדרין (עג.) מקישה את המקרים זה לזה, ומבארת שבשני המקרים עדיף לאדם למות מאשר לעבור על העבירה. בוגע לנערה המאורסה, הקביעה נכונה לא רק לגבי האיש השוכב עם הנערה וגם לגבי הנערה עצמה.
לעניות דעתי, לו הייתה היום סנהדרין, היה ראוי להרחיב את ההיקש בין רצח לאונס לעניינים נוספים. בין השאר, היה ראוי לקבוע שגם על נערה מאורסה צריכים זקני העיר להביא עגלה ערופה, משום שאחריותם למנוע לא רק מעשי רצח, אלא גם מעשי אונס.
הזעקה על הפגיעות המיניות
מכאן, נפנה אל המוטל עלינו. הידיעות אודות פגיעות מיניות שמתפרסמות מעת לעת – זקני כל עיר ועיר חייבים לטפל בכך. אם הם לא יטפלו בכך – עליהם 'להביא עגלה ערופה' על כך שהם לא שפכו את הדם הזה ועיניהם לא ראו. גם אם אין כאן דם במובן הפשוט, הפגיעה הנפשית שספגו הנערות והנערים שנפגעו חמורה לא פחות מרצח: פגיעות מסוג זה, משפיעות על הנפגעים שנים רבות אחרי המעשה. הן מפרקות אותם מבחינה נפשית, ויש מקרים שבהם היא אפילו מובילה לנטילת נפשם ממש. כחברה, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מהעוול הזה להתרחש.
בין אגדות החורבן, הגמרא במסכת גיטין (נז:) מספרת על ארבע מאות ילדים וילדות "שנשבו לקלון", כלומר היו מיועדים לזנות. במהלך הדרך הם הבינו לאיזו מטרה נשבו, ועל כן החליטו לקפוץ לים ולטבוע כדי להימלט מגורל זה. על אף שאין לומדים הלכה מאגדה, רבנו תם לומד מהסיפור שהלכה למעשה עדיף למות מאשר להגיע למעשי קלון שכאלה. עד כדי כך הם חמורים.
לצערנו הרב, מעשי הקלון הללו מתרחשים גם בקרב הציבור הדתי-לאומי שאנו יושבים בתוכו. יש לנו אחריות לסייע למי שזועק, וגם לדאוג לכך שנצליח לשמוע את הזעקה: כל אחד מאיתנו צריך לפקוח עיניים ואוזניים. אסור לנו לומר "זה לא יקרה בציבור שלנו". אסור להתעלם מכל ראיה או חשד שיש להם ביסוס אמיתי, ואנחנו חייבים לפנות לגורמים המוסמכים ולוודא שהוא מטופל.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת שופטים ה'תשפ"א, סוכמה על ידי מרדכי סמבול, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורו לישיבה ולרב).