עצמאות מאוזנת

הדפסה

בפרשתנו אנו נפגשים לראשונה עם שלל התפקידים הציבוריים השונים שאמורים להתקיים בארץ: שופטים ושוטרים, מלך, כהנים, לוויים ונביא.

המפגש עם ריבוי תפקידים אלו מראה כי התורה יצרה מערכת הנהגה מורכבת ומסועפת. מה הפונקציה של כל תפקיד? מהי מערכת היחסים שהתורה משרטטת בין התפקידים? בנוסף, יש לדון מה המשמעות של החלוקה לתפקידים כה רבים. מדוע לא ניתן לאחד את התפקידים בידי כח מסויים, שינהיג את העם בגאון?

א. פריפריה ומרכז

עיון בפרשה מעלה, כי ניתן לחלק את התפקידים לאלו המתקיימים ברחבי הארץ ולאלו המתקיימים במרכז.

השופטים והשוטרים מהווים את מוסד ההנהגה הבסיסי בכל עיר ועיר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" (ט"ז, י"ח)

השופטים והשוטרים אמורים להיות "בכל שעריך" ובכך להוות הנהגה ולאכוף משמעת בקרב השבטים השונים ברחבי הארץ.

כדאי לשים לב לביטוי חשוב בפסוק זה: "תתן לך". משה פונה כאן לעם ומצווה עליהם לדאוג למינוי מנהיגות זו. השופטים והשוטרים צומחים מלמטה, מתוך בחירת העם ובשליחותו. הם אינם מונחתים מלמעלה, על ידי ה'. זאת בשונה מן השופטים בזמן המדבר, אותם מינה משה לבדו, כפי שמוזכר בתחילת הספר (א', ט"ו). כך נוצר מודל בו העם אחראי על עצמו ועל שמירת הסדר ברחבי הארץ. ניתן לראות זאת בפרשייה שבאה מייד אחר כך, לגבי דינו של העובד עבודה זרה: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ… וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל: וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ… וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ… יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ז, ב'-ו')

הציווי כולו מופנה כאן לעם ולא לשופטים! העם אמור לשמוע על החוטא, לבדוק את נכונות השמועה ולבצע את גזר דינו. בפסוקים אף מודגש כי אלו שסוקלים אותו צריכים להיות העדים יחד עם העם כולו. ברור שבפועל הדברים לא יתרחשו כך – העם לא יכול לחקור ולדרוש את הדברים וגם לא להשתתף כולו בסקילה. יש צורך במערכת משפטית מקצועית שתבצע זאת ביעילות ובמקצועיות. אולם, עצם הציווי על כך לעם מלמד כי החובה הבסיסית היא על העם. השופטים והשוטרים הם רק שלוחיו.

מייד לאחר מכן, אנחנו נפגשים גם בהנהגה מסוג שונה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ :וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " (שם, ח'-י')

ההנהגה המקומית, המנוהלת על ידי העם, אינה מספיקה. לעיתים היא אינה יודעת כיצד לנהוג. אז יש לפנות להנהגה מסוג אחר, המצויה במרכז – במקום אשר יבחר ה'. הנהגה זו מורכבת מהכהנים והלוויים, שכעת אנו מבינים כי יש להם תפקיד חדש, שלא הוזכר קודם בתורה. תפקידם הוא ללמד את העם ולהכריע בשאלות מורכבות.

לצידם, יושב "השופט אשר יהיה בימים ההם". אין הכוונה כאן ל"שופטים" שהוזכרו בתחילת הפרשה, שכן הם יושבים "בשעריך". מסתבר שמלבד השופטים הפזורים ברחבי הארץ, הממונים על ידי העם, קיים גם שופט אחד מרכזי. שלא כאותם שופטים, הוא אינו ממונה על ידי העם אלא פשוט נמצא במקדש – "אשר יהיה בימים ההם". המינוי שלו מתרחש בדרך אחרת, ישירות על ידי ה', ולכן הוא יושב במקומו המקודש[1]. מתוך אותו מרכז מקודש עוברת הוראת התורה לכלל הארץ, על ידו ועל ידי הכהנים: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (שם, י"א)

ב. מלך

כעת נותר להבין את מקומם ותפקידם של שני התפקידים הנוספים המוזכרים בפרשה – מלך ונביא.

מחלוקת ארוכת שנים ניטשת בין פרשנים והוגים שונים בשאלת יחסה של התורה למלך. דיון זה מתחיל כבר בגמרא (סנהדרין כ, ב), שם אנו מוצאים שיטה אחת הסוברת כי מינוי מלך היא מצווה מחוייבת עם הכניסה לארץ. כך פסק גם הרמב"ם (הלכות מלכים א', א'). שיטה אחרת בסוגייה סוברת כי "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן", דהיינו אילוץ בשל הצורך הבעייתי של ישראל במלך.

אחת ההוכחות הבולטות ליחס השלילי למלך, עולה מתגובת ה' לבקשת העם למלך, בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ" (שמואל א' ח', ז'-ח')

היחס השלילי נובע מכך שהעם מבקש להישען על בשר ודם, במקום על המלך האמיתי – ה'. התנגדות זו מזכירה את התנגדות התורה לעבדות, בנימוק כי עם ישראל צריך להיות עבד ל-ה' ולא לבשר ודם (ויקרא כ"ה, מ"ב). מצד שני, ה' מבין את הצורך להישען על גורם סמכותי כמו מלך ולכן מאפשר זאת בדיעבד, בדומה לרעיון של "דברה התורה כנגד יצר הרע" (קידושין כא, ב).

נראה, כי גם הפסוקים בפרשתנו נוטים יותר לגישה הסוברת כי יחסה של התורה למלך הינו שלילי, או לכל הפחות מסוייג: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ז, י"ד-ט"ו)

די להשוות לתפקידים השונים בפרשה שכבר הוזכרו כדי להיווכח בהבדל בין הציוויים. לגבי שופטים ושוטרים, הציווי הוא לכתחילה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"! גם הכהנים, הלוויים והשופט המרכזי, נמצאים במקום המרכזי והמקודש באופן מובן מאליו. לעומת זאת, המלך מגיע רק בדיעבד, לאור הצורך העולה מהעם: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". רק אז – "שום תשים עליך מלך". אי אפשר גם להתעלם מהמיקום על הציווי על מלך – רק לאחר תיאור השופטים והשוטרים בפריפריה והכהנים, הלווים והשופט במרכז. לו מלך היה מוסד רצוי וחשוב, אין ספק כי היה צריך לפתוח בו, שכן הוא בעל המעלה הגבוהה ביותר בכל עם.

יתירה מכך, אם נעיין בפרשיית המלך כלל לא נמצא ציווי על מינויו או על החשיבות שבכך! כל הפרשייה עוסקת רק בהגבלות וציווים למלך – לא להרבות כסף וזהב, סוסים, נשים והציווי לכתוב את התורה. אפילו הפסוק הראשון הקורא למנות מלך, הוא חלק מההגבלות: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (שם, ט"ו)

אין כאן בעצם ציווי לשים מלך, אלא רק הגבלה, לשים מלך מסויים: "אשר יבחר ה' א-להיך בו". עולה מן הפרשה כי יש כאן היענות לבקשת העם למלך, אך בעיקר סייגים בקביעת המלך האפשרי וכן מגבלות לכוחו.

לדעתי, אין מנוס מלומר כי התורה ניסתה להציב אידיאל בו העם מתקיים לשבטיו, ללא מלך, רק על ידי המוסדות שתוארו קודם: שופטים ושוטרים בפריפריה, כהנים, לוויים ושופט במרכז. באופן הזה העם מונהג על ידי ה' באופן המיטבי. בגבולין שולטים השופטים והשוטרים, המיישמים את התורה. הם אינם מהווים כח עליון על העם, אלא פועלים מכוחו. במידת הצורך, יש פנייה אל המרכז המקודש, אל ה', דרך נציגיו.

כניסתו של מלך לתמונה מפירה את האיזון הזה. כח רב מאוד עובר למלך, וכעת המרכז נמצא סביבו. בנקודה זו התורה מנסה לעשות "קרב מאסף", להגביל את כוחו של המלך ולדרוש ממנו לכתוב את התורה וללכת איתה כל ימי חייו (שם, י"ט).

אכן, לאחר מותו של יהושע, אנו נוכחים לראות כי לא התמנה מלך במקומו. מי שהנהיג את העם היו השופטים המקומיים, בהתאם להוראות שנותן משה בפרשה כאן. מידי פעם אמנם קם שופט מקומי חזק יותר, שהצליח לאגד סביבו יותר כח וכך נלחם באוייבים. אולם הבסיס המנהיגותי עדיין היה מקומי[2].

ג. נביא

היכן משתבץ הנביא במארג ההנהגה שתיארנו? למרבה ההפתעה, נראה שגם הנביא נתפס כמוסד בדיעבד. בניגוד למוסדות הקודמים שתוארו, הנביא מוזכר רק כדרך אגב, בתוך פרשיה העוסקת באיסור לעשות קסמים ולנחש, כפי עושים הגויים: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף… כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ :תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ח, ט'-י"ג)

חיי האדם יכולים להיות מפחידים, מלאי עמימות וספקות. העתיד לא ברור וקשה לדעת מהי הבחירה הנכונה. כמענה לכך, פיתחו הגויים את המעוננים, המנחשים והמכשפים, המנסים להתחבר ולהפעיל כוחות עליונים בכדי לסייע לאדם לחזות את העתיד ולקבל החלטות. זהו צורך נפשי הצומח מתוך חולשתו של האדם, הגורם לו להזדקק ולהישען על כוחות חזקים ממנו.

בשלב הראשון, מצווה התורה להימנע לגמרי מכך ולהישאר "תמים" עם ה'. הישענות על כוחות אלו דומה לעבודה זרה וגורמת להתרחקות מהסתמכות על ה'. דרך התורה אמורה להספיק בהכוונה של האדם ואין צורך בעוד משענות. אולם בהמשך, מוצעת התפשרות בנוגע לצורך זה, בדמות הנביא: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (י"ח, ט'-ט"ו)

הנביא מופיע כדמות שנועדה לתת מענה לצורך האנושי בפנייה אל כוחות עליונים. אמנם עדיף להימנע מכך, אך בשל הצורך, ניתן לעשות זאת דרך הקדוש ברוך הוא. שוב, בדומה לפרשיית המלך, גם הנביא מוצג כצורך בדיעבד, המופיע בהשפעת הגויים. בשני המקרים מתפשרת התורה עם הצורך הזה, אך תחת מגבלות.

עד כה, הופיע הנביא כדמות הנותנת מענה לצרכים אנושיים, בדומה לקוסמים ולמעוננים. אכן, בהמשך התנ"ך אנו מוצאים כי אנשים באו אל הנביא בכדי לקבל מענה ניסי לצרכים שונים שהתעוררו[3].

משה מוסיף כי הנביא קשור גם לצורך נוסף, של המשך הוראת דבר ה' גם לאחר נתינת התורה. צורך זה נובע מן הבקשה של עם ישראל ממשה במהלך מעמד הר סיני: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:  וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (שם, ט"ז-י"ח)

אלא, שגם צורך זה בנביא מוצג כבדיעבד. העם היה אמור לשמוע ישירות את דבר ה'[4], אך בשל החרדה שאחזה בהם במעמד הר סיני, הם ביקשו כי מכאן ואילך משה יתווך עבורם את התורה. כאן אנו נוכחים לדעת, כי הנחיות ה' לעם לא מסתיימות אצל משה. יבואו עוד נביאים שתפקידם יהיה לתווך את דבר ה' לעם, בשל חששם לשמוע ישירות מ-ה'[5].

אם כן, שני תפקידיו של הנביא – חלופה לקוסמים והנחיית דבר ה' – מוצגים כפשרה. עולה מן הדברים, כי ברמה הרצויה, לא היה כלל צורך בנביא. היה עדיף להימנע מהצורך לדעת את העתידות וכן לשמוע ישירות את הנחיות ה'. כניסתו של הנביא לתמונה מהווה שוב הופעת גורם בעל כוח ריכוזי, הלוקח אחריות מעם ישראל להתנהל בעצמם תוך שמירה על קשר ישיר עם ה'.

ד. ההתחזקות בארץ

לאור דברינו עד כה, המוסדות הרצויים הם השופטים והשוטרים הנמצאים ברחבי הארץ וכן הכהנים הלווים והשופט שנמצאים במרכז. מודל זה, של התבססות עצמאית של העם ברחבי הארץ, תוך שמירת קשר עם המרכז, מזכירה את המודל שתואר בפרשה הקודמת, ביחס לעבודת ה'. כפי שהראנו בשיעורנו לפרשת ראה, הרעיון שמציג משה הוא שעם ישראל מגיע לשלב הבגרות, ולכן הוא יכול ליצור נפרדות מסויימת בינו לבין ה'. העם מנהל את חייו בבטחה ברחבי הארץ, אוכל בשר מבלי להביא למקדש ואינו צריך להזדקק לבמות בכל מקום בכדי לעבוד את ה'. הוא מספיק בוגר כדי לכבד את ה' ולבוא אל המקום האחד כמה פעמים בשנה. בכך נשמר האיזון בין עצמאות ובגרות, תוך כדי שמירה על קשר עם ה', הנוכח במרכז המקודש.

נדמה כי אותו רעיון מופיע גם בפרשתנו, אודות היחס בין המוסדות הציבוריים השונים – האידיאל הוא כי עם ישראל ישב לבטח בשעריו ושם ידאג למשפט צדק ולשמירה על הסדר, דרך השופטים והשוטרים שהוא ממנה. מנגד, ישנם מצבים בהם העם נבוך בענייני התורה והמשפט ואז יש לשמור על הקשר עם המרכז ולפנות אליהם לקבלת עזרה. אך כל עוד לא מגיעים למצב זה, יש לשמר את העצמאות הניהולית ברחבי הארץ. העם מנהל את ענייניו בהתאם להוראות התורה, מבלי קיומו של כח אחר החוצץ בינו לבין א-לוהיו. גם הגורמים המצויים במרכז המקודש רק מכוונים את העם לדרך הנכונה ואינם יוצרים הישענות יתר עליהם. מדובר על איזון עדין בין הפריפריה למרכז, המאפשר כמה שיותר עצמאות לעם תוך כדי שמירה על קשר עם ה'.

לקראת סוף הפרשה, חוזרת התורה למוסדות הרצויים איתם פתחה ומדגימה את היחס העדין בין הפריפריה למרכז דרך שתי מצוות.

ה. היציאה למלחמה

הפרשה מתארת את ההכנות ליציאה למלחמה: "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (כ', ב'-ג')

בשלב הראשון, מגיע הכהן, הנציג מהמקום המקודש, ומעודד את העם לבטוח ב-ה' ולא לחשוש מהאויבים. בשלב השני מגיעים השוטרים, הקשורים לניהול העם ברחבי הארץ. הם משחררים מהמלחמה את מי שבנה בית, ארש אישה ונטע כרם (שם, ה'-ז'). ניתן לראות את חלוקת התפקידים: הכהן, כנציג ה', מעודד את העם לבטוח בו ולהתגבר על הפחדים הטבעיים. השוטרים, לעומת זאת, כנציגי העם, דווקא מייצגים ומבטאים את הצרכים האנושיים, המאפשרים פטור מן המלחמה. יתירה מכך, ממשיכים השוטרים ואומרים: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (שם, ח')

מעניין לשים לב כי לפני רגע קרא הכהן "אל ירך לבבכם!". השוטרים, לעומת זאת, משחררים את "הירא ורך הלבב". יש כאן פער בולט בין התפקידים – הכהן מנסה לדחוף את העם למצב הרצוי, בו הם מחוברים ל-ה' ובכך מתמלאים באומץ. השוטרים, לעומת זאת, ריאליים יותר ומכירים את נפש העם. הם יודעים כי למרות נאומו חוצב הלהבות של הכהן, עדיין יש את הטבע האנושי החושש מן המלחמה ומשחררים את הסובלים מכך.

הפער ביניהם קשור לתפקידם השונה. כאמור, הכהן מגיע כנציג ה' מן המרכז המקודש ולכן עוסק במצב הרצוי. השוטרים מגיעים כנציגי העם ולכן עסוקים במצב המצוי[6]. יש צורך באיזון עדין בין שני הכוחות – שאיפה קדימה אך הכרה במצב הריאלי. יחד, יוצרים הכהן והשוטרים את השילוב הראוי להכנה למלחמה.

ו. עגלה ערופה

מצוות עגלה ערופה מתקיימת כאשר נמצא חלל בשדה, אשר לא נודע כיצד נהרג (כ"א, א'). מצב נורא זה דורש טקס כפרה. תהליך הכפרה נעשה בשלב הראשון על ידי השופטים, המהווים את ההנהגה המקומית: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר… וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן… וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (שם, ב'-ד')

שוב אנו נוכחים לראות כי השופטים המצויים בערים מהווים את נציגות העם בכל הקשור לסדר ולמשפט[7]. האחריות על הכפרה מוטלת על אנשי העיר והשופטים מקיימים את הטקס בשליחותם. אלא, שאז מופיעה לפתע הנציגות מן המרכז: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (שם, ה')

התיאור של הכהנים כאן מתכתב עם התיאור שלהם בתחילת הפרשה. שם כזכור תיארה התורה כי יש לפנות אליהם כאשר "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ". התורה מחברת כאן בין הדברים – הכהנים פותרים בעיות של ריב ונגע, אך גם מופיעים כאשר יש צורך חמור בכפרה. אולם, לא ברור מה התפקיד שלהם בסיפור. מייד לאחר שמתוארת הופעתם, חוזרת התורה לתאר את טקס עריפת העגלה שממשיך להתנהל על ידי זקני העיר: "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל…" (שם, ו'-ח')

אם כן, מה בעצם תפקידם של הכהנים שהגיעו מהמקדש לצורך הטקס?

נראה, כי הופעתם מלמדת שהטקס של זקני העיר נערך למולם. זקני העיר רוחצים את ידיהם וקוראים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אל מול הכהנים. יש כאן בעצם נתינת דין וחשבון של זקני העיר כלפי נציגי ה' המצויים במרכז המקודש[8].

שוב, ניתן לראות את האיזון בין המוסדות השונים – במצב הרגיל שופטי העיר אמורים לפעול בשליחות העם ולנהל את ענייניהם. אולם במקרים חמורים יש צורך לסיוע מן הכהנים שבמרכז. אז הם יוצאים אל העיר, כנציגי ה', ובכך מאפשרים את הכפרה מולו[9]. בתחילת הפרשה מתואר כי במקרים מורכבים השופטים בפריפריה פונים אל הכהנים. כעת אנו למדים שיש גם תנועה הפוכה – כאשר מתרחשים אירועים קשים, הכהנים מגיעים אל הפריפריה ומסייעים בתהליך הכפרה.

הדרך שמשרטטת התורה מושכת לכיוון של אחריות וניהול עצמי ככל הניתן, תוך כדי פניה אל נציגות ה' במרכז בשעת הצורך. באופן הזה מתקיים האיזון העדין בין פריפריה למרכז, בין עצמאות לתלות ב-ה' ובין אחריות עצמית להישענות עליו.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון.עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] האבחנה בין הכהנים והלוויים לבין השופט, עולה מתוך סדר הדברים בפסוקים: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (י"ז, י"ט)

יש כמה סיבות לפנות למקדש: הסיבה הראשונה היא כאשר יש חוסר הבנה בין "דם לדם, דין לדין, נגע לנגע", דהיינו ספקות בהבנת התורה. הסיבה השניה היא "דברי ריבות בשעריך", דהיינו סכסוכים משפטיים בין אנשים.

בהתאם לכך מגיע המענה: בעיות מהסוג הראשון אמורות להגיע לכהנים והלוויים, המופיעים ראשונים בפסוק הבא. סכסוכים משפטיים אומרים להגיע לגורם השני – השופט.

אבחנה זו מתבהרת גם בסדר הדברים בהמשך: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה". הכהנים והלוויים מלמדים את התורה והשופט פוסק את המשפט. אני מודה לרב פרופסור יצחק ברנד, ממנו שמעתי הסבר זה, השופך אור על קריאת הפרשייה.

[2] בהקשר זה, יש לשאול לגבי מינויו של יהושע למחליף של משה. לכאורה מינויו אינו קשור לאף אחד מן התפקידים המנויים בפרשה – הוא אינו מלך, לא נביא ולא שופט. מדוע לא עברו ישראל באופן ישיר לתקופת השופטים? אכן אם נעיין במינויו בספר במדבר, ניווכח כי הוא מונה רק בעקבות בקשתו של משה. ראו במדבר כ"ז, ט"ו-ט"ז. מסתבר שהתכנית המקורית היתה לעבור ישר לתקופת השופטים, אולם משה הבין כי יש צורך – בשעת הכיבוש והחלוקה – במנהיג שימשיך אותו לתקופה מסויימת בלבד. כאשר נסתיימה תקופתו, חזרו ישראל לתכנית המקורית של הנהגה על ידי שופטים. לאחר מכן, בספר שמואל, עברו ישראל להנהגת מלך בעקבות ההיענות לבקשתם.

[3] הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא אלישע הנביא, שנענה לצרכים מקומיים שונים שהתעוררו סביבו. גם בסיפור חיפוש האתונות של שאול, ניתן לראות כי היו באים אל הנביא עם צרכים שונים (שמואל א' ט', ו'). נראה כי אירועים אלו התרחשו באופן שכיח, אולם לא נכתבו בתנ"ך, שלרוב עוסק בעניינים כלליים של עם ישראל ולא בצרכים פרטיים.

[4] בשיעורנו לפרשת ואתחנן הרחבנו בהסבר אירוע מכונן זה, של העברת דבר ה' דרך מתווך במקום השמיעה הישירה.

[5] רוב הנבואות שנכתבו בהמשך התנ"ך שייכות לתפקיד זה של הנביא ולא לתפקיד הראשון, הקשור יותר בצרכים פרטיים של אנשים.

[6] מעניין להשוות את השוטרים המתוארים בפרשתנו, לשוטרים שהוזכרו בזמן השיעבוד במצרים. הם אמנם נדרשו לפקח על השיעבוד, אולם ניתן לראות כי גם אז הם היו בצד של העם וניסו להגן עליו. כאשר פרעה גזר לא לתת תבן לעם, הם פונים אל פרעה בשם העם ומנסים להקל על העבודה (שמות ה', ט"ו-ט"ז). הם גם פונים בכעס למשה ואהרון על כך שבגללם הוכבדה העבודה (שם, כ'-כ"א). גם שם ניתן לראות כי משה ואהרון הם נציגי ה' ולכן מנסים לדחוף קדימה למצב הרצוי. השוטרים, המייצגים את העם, מנסים לשקף להם את המצב המצוי, בו עם ישראל לא עומדים בפני הגזרות הנוכחיות.

[7] בפסוקים אלו מצטרפים לשופטים גם זקני העיר, שככל הנראה היוו חלק מההנהגה המקומית.

[8] כך גם נראה מפרוש רש"י, שסובר כי הפסוק האחרון "כפר לעמך ישראל…", נאמר על ידי הכהנים. דהיינו, שלאחר הווידוי של הזקנים אל מול הכהנים, משתכנעים האחרונים כי אכן הם נקיים מהחטא ואז פונים בתפילה אל ה' בבקשה לכפרה.

[9] האברבנאל מפרש בדרך קצת אחרת – הוא רואה אותם כגורם פיקוחי שנועד לבחון שהכפרה מתנהלת כנדרש.