ארבעת הצומות
בהלכות תעניות דן הרמב"ם בשני סוגים של תעניות ('ימי תענית') כאשר כל אחד מהם נתקן כדי לממש תכלית אחרת. יש ימי צום שמתקיימים על ידי הציבור הרחב או אנשים פרטיים כתגובה לאירוע טראגי, ציבורי או פרטי, דוגמת מלחמה, מגפה, רעב, בצורת ומחלות: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". כלומר, כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו. דבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ". (שם א, א-ב; ד).
לפי הרמב"ם, קיימת מצווה מדאורייתא לפנות לקב"ה בתפילה בזמנים שיש בהם צורך לעזרה אישית או ציבורית. כמו כן, קיימת מצווה מדרבנן להגיב למציאות של משבר בתענית ובתשובה. הרמב"ן מסכים לפסיקה זו, כפי שניתן לראות במקור הבא:"ומה שדרשו בספרי: "ולעבדו – זה תלמוד. דבר אחר – זו תפלה" – אסמכתא היא, או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וזה כעניין שכתוב: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם". והיא מצוה על צרה שתבוא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה". (השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצוות עשה ה')
בנוסף לסוג הראשון של הצומות, הרמב"ם דן גם בצומות מסוג נוסף: ארבעת הצומות שנתקנו על מנת להנציח בצורות שונות את שלבי חורבן בית המקדש והגלות: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ". (הלכות תעניות, ה, א)
גם כאן הרמב"ם מסביר כי יש לנצל את זמן הצום עבור חזרה בתשובה. עם זאת, יש הבדלים בין שני סוגי הצומות: הסוג הראשון בא כתגובה לאירוע טרגי שהתרחש בזמן שמבקשים מהקב"ה ישועה, ואילו הסוג השני מציין טרגדיה לאומית ישנה ואת מצבו של העם בהווה, מתוך כוונה לעודד חזרה בתשובה על חטאי העבר וההווה.
הרב סולובייצ'יק מציין כי הרמב"ם מתאר את שני הסוגים הללו בצורות השונות: הסוג הראשון מתואר כפעולה שהינה 'מדרכי התשובה' ואילו הסוג השני מתואר כפעולה שנועדה 'לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה'. הוא מסביר כי משברים ברורים ונוכחים יכולים לגרום באופן ישיר ומידי לתשובה שנעשית מתוך רצון להינצל מהמצב הקשה שקורה בהווה. אמנם, אסון שהתרחש בעבר, כדוגמת חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיו, יכול לגרום רק להתעוררות לעשות תשובה. לכן, הצום ציבורי הינו אחד מדרכי החזרה בתשובה בהווה ואילו ארבעת הצומות נועדו 'לעורר את הלבבות לפתוח דרכי התשובה' כדי לעשות תשובה בעתיד (הררי קדם כרך ב, עמ' 280).
בפרקים הבאים נתמקד בקטגוריה השנייה של ימי הצום, ארבעת הצומות. נדון במקורותיהם והלכותיהם וכן נשים לב במיוחד להלכות הרבות שקשורות לתשעה באב.
ארבעת הצומות
זכריה הנביא נשאל בנוגע לשינוי מצבו של עם ישראל מגלות לגאולה, ובתשובתו הוא מזכיר ארבעה צומות שנועדו להנציח את האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש הראשון וכן את המאורעות שקרו לאחריו: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח, יט).
בתוספתא מפורט מהן המאורעות שהתרחשו בתאריכים הללו:
"דרש רבי עקיבא: הרי הוא אומר: "כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי". 'צום הרביעי זה י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר. ולמה נקרא שמו 'רביעי'? שהוא רביעי לחדשים. 'צום החמישי' זו ט' באב יום שנשרף בו בית המקדש. ולמה נקרא שמו חמישי? שהוא חודש חמישי. 'צום השביעי' זה שלשה בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נתניה ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש. ולמה נקרא שמו 'שביעי'? שהוא בחודש שביעי. 'צום העשירי' זה עשרה בטבת, יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים." (סוטה ו, ז)[1]
עשרה בטבת
לפי התוספתא, צום עשרה בטבת הינו זכר למצור שהיה על חומות ירושלים, שאותו ערך נבוכדנצר מלך בבל. ואכן, כך מתייחסים אל מצור זה בכתוב: "ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבוכדנצאר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב." (מלכים ב כה, א).[2]
מדוע אירוע זה ראוי להנצחה באופן ציבורי ובצורת צום? פריצת חומות ירושלים ובעקבותיה חורבן בית המקדש הראשון והשני הם בעלי חשיבות היסטורית ורוחנית רבה. בדומה לכך, רצח גדליה בן אחיקם על ידי חברו היהודי, שהוביל להפסקת כל סוג של שלטון יהודי בעל אוטונומיה ממשית בארץ ישראל כמעט למשך אלפיים שנה, גם נראה על פניו כדבר הראוי להנצחה. אמנם, התחלת המצור על ירושלים, שבעצמו נמשך כמעט שלוש שנים, לא נראה כמאורע שמצדיק ייסוד של יום צום נפרד! ייתכן כי יום צום זה מזכיר לנו כי תחילתו של תהליך היא אכן נקודת זמן הראויה לתשומת לב מצידנו; חוסר תגובה הולמת בתחילתם של דברים משפיעה לרוב על תוצאתם הסופית. המצור על ירושלים היה לא רק טרגי בגלל השפעתו על תושבי ירושלים אלא גם בגלל שעם ישראל לא הגיב למצור זה באופן שהיה יכול למנוע את החורבן הסופי.
נרצה להציע היבט נוסף לצום זה. הנביא ירמיהו מציג את עם ישראל כמי שאינו מוכן לדמיין מצב שבו עירם ובית מקדשם ייחרבו ביום מן הימים: "…אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: 'היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה'… הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם 'נצלנו' למען עשות את כל התועבות האלה? המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו?" (ירמיהו ז, א-טו)
מכיוון שהיהודים לא יכלו לדמיין לעצמם מצב שבו בית המקדש ייחרב הם הגיבו למצור על ירושלים בהלם ותדהמה. ואכן, תיאור המצור בספר יחזקאל משקף את חוסר היכולת של עם ישראל להאמין כי בית מקדשם אכן יכול להיחרב: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: בן אדם, כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם, בעצם היום הזה." (יחזקאל כד א, ב)
בכך שיום המתקפה הוא זה שמודגש, נראה כי הקב"ה פונה אל יחזקאל באופן פתאומי ומודיע לו שהמצור על ירושלים החל: "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם, בעצם היום הזה".
צום עשרה בטבת מזכיר לנו את תחושת הביטחון הכוזבת, הן הרוחנית והן הגשמית, שהשתלטה על תושבי ירושלים לפני חורבן המקדש. עשרה בטבת כל הזמן מאתגר אותנו לבחון את עצמנו ולבדוק במי או במה אנו שמים את מבטחנו – בדברי אמת או ב'דברי השקר' כוזבים.
מעניין לציין כי בתוספתא מובאת דעה אחרת, שלפיה 'צום העשירי' מתייחס לחמישי בטבת, היום שבו הבשורה הרעה על חורבן המקדש הגיעה לארצות הגולה (סוטה ו, יא; ראש השנה יח ע"ב).
יחזקאל מתאר את הדברים באופן הבא: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר: "הוכתה העיר". ויד ה' הייתה אלי בערב לפני בוא הפליט, ויפתח את פי עד בוא אלי בבקר, ויפתח פי ולא נאלמתי עוד." (יחזקאל לג, כא-כב)
לכן, אפשר לומר כי עשרה בטבת לא נועד להנציח מאורע ספציפי אלא את השפעת המאורע על המורל הלאומי של עם ישראל. אפילו ההלם והצער על שמיעת בשורת החורבן הם דברים הראויים להנצחה.
מלבד המצור על העיר, מקורות נוספים (כדוגמת הסליחות הנאמרות מדי יום) מייחסים שתי טרגדיות נוספות שהתרחשו בחודש טבת.[3] במגילת תענית מסופר כי בשמיני בטבת במאה השלישית לפני הספירה נאלצו שבעים ושניים זקנים לתרגם את התורה ליוונית כתוצאה מכך ש'החושך בא לעולם שלשה ימים'. אודות תרגום זה מתואר בגמרא:
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת. (מגילה ט ע"א)
תיעוד של מאורע זה מופיע גם ב'איגרת אריסטיאס', חיבור הלניסטי שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, המתאר את תרגום התורה ליוונית על ידי שבעים ושניים מתורגמנים שנשלחו למצרים מירושלים לבקשת ספריית אלכסנדריה. תרגום זה נודע בשם 'תרגום השבעים'. יש שראו במאורע פלאי זה, שבו כל שבעים ושניים החכמים תרגמו את התורה כולה באופן זהה, סיבה לתיקון של יום חג מיוחד, ואכן, פילון האלכסנדרוני מעיד כי יהודי אלכסנדריה חגגו את מאורע זה מדי שנה בשנה.[4]
חז"ל, לעומת זאת, מתארים את יום זה כיום טראגי. מסכת סופרים מתעדת את אירוע זה ואירוע
דומה נוסף ומתארת אותם באופן הבא: "היה היום [של תרגום התורה ליוונית] קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים א, ז). המפרשים דנים בשאלה האם חכמים חששו כי בכך שהתורה תתורגם ליוונית יינתן אישור לשפה ולתרבות היוונית, או שמא חששו כי מרכזיותו של הטקסט המקורי של התנ"ך, שנכתב בעברית, תופחת.
מקורות אחרים מתארים אירוע אחר שהתרחש ביום ט' בטבת, מבלי לציין את פרטי המאורע. לדוגמא, בסידור רב עמרם גאון רק נכתב כי בתשיעי בחודש טבת חכמים לא כתבו מה קרה. יש המסבירים כי עזרא הסופר נפטר בתשיעי בטבת (ראו כלבו סג). בפירוש למהדורת וילנא של מגילת תענית נאמר כי ביום ט' בטבת נולד ה'איש ההוא', שזו בעצם התייחסות מפורשת ליש"ו מן העיר נצרת. המקורות המוקדמים לא הזכירו במפורש איזו טרגדיה התרחשה בט' בטבת מחשש להשלכות שיתקיימו אם יתפרסם כי עם ישראל קבע יום צום בעקבות לידת 'האיש ההוא'.[5]
בנוסף לאירועים המפורטים לעיל, בשנת 1951 הרב הראשי לישראל הכריז על עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי', יום שבו עלינו לזכור את כל אלה שנרצחו במהלך השואה וכן להגיד קדיש עבור אלה שתאריך פטירתם לא נודע.
שבעה עשר בתמוז
הגמרא מתארת את מאורעות שבעה עשר בתמוז באופן הבא: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". (תענית כו ע"א-ע"ב)
למרות שחכמים חלוקים בשאלה האם עשרת הדיברות ניתנו בו' או בז' בסיוון, כולם מסכימים כי משה רבנו עלה להר סיני ביום ז' וירד ממנו ארבעים ימים לאחר מכן (שמות כד, טז-יח) בי"ז בתמוז. לאחר שמשה ראה את חגיגות העם סביב עגל הזהב, הוא השליך את הלוחות ארצה ושבר אותם לחתיכות.
הנסיבות סביב הפסקת הקרבת קרבן התמיד, מאורע שהתרחש אף הוא בי"ז בתמוז, אינן ברורות. הרמב"ם כותב כי יש לייחס מאורע זה לתקופת בית המקדש הראשון (הלכות תעניות ה, ב), ואילו התלמוד הירושלמי (תענית ד, ה) והתלמוד הבבלי (בבא קמא פב ע"ב) מייחסים את מאורע זה לתקופת בית המקדש השני.
רש"י מסביר את ביטול קורבן התמיד בכך: "גזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד" (רש"י תענית כו ע"ב), ואילו ר' עובדיה מברטנורא סובר כי לא היו מסוגלים להשיג עוד כבשים עבור ההקרבה בעקבות המצור שחל על העיר (ר' עובדיה מברטנורא תענית ד, ו). בפירושו למשנה מסביר ר' ישראל ליפשיץ (1782-1860) כי הברטנורא מתכוון למצור התלת-שנתי שהיה על ירושלים, שאותו ערך נבוכדנצר בזמן חורבן בית ראשון (תפארת ישראל ד, ו). הרב ליפשיץ מציע פירוש נוסף ומביא אמרה תלמודית המתעדת את סיפור הקרב שחל בין שני יורשי החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס:
תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: "כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם". למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. (בבא קמא פב ע"ב)
ברור כי הגמרא מתייחסת למאורע שהתרחש במאה הראשונה לפני הספירה, דהיינו בתקופת בית המקדש השני.
זהותו של אפוסטמוס, מי ששרף את ספר התורה והציב עבודה זרה בבית המקדש בי"ז בתמוז, ופרטי האירוע שבו דבר זה התרחש, מסקרנים חוקרים ותלמידי חכמים רבים במשך דורות. ישנו ניסיון להתאים את תוכן מאורע זה לאירועים אחרים שבהם גם נשרפו ספרי תורה. מקורות עתיקים מזכירים לפחות שלושה אירועים שבמהלכם הושמדו ספרי תורה באופן פומבי. בתלמוד מובא כי במהלך רדיפות אדריאנוס, ר' חנניה בן תרדיון – מגדולי החכמים בתקופתו – היה עטוף בספר תורה כששרפו אותו כעונש על כך שהמשיך ללמד תורה (עבודה זרה יח ע"ב). באופן דומה, יוספוס פלביוס מספר כי חייל רומאי נטל ספר תורה מאחד הכפרים, הוציא אותו לרשות הרבים וקרע אותו.[6] אחרים מספרים על שריפת ספר התורה על ידי אנטיוכוס אפיפנס, המלך הסלווקי שהיה בזמן מאורעות חנוכה (ראו מקבים א, א, סו).
התפארת ישראל טוען כי התלמוד מתייחס לספר התורה הרשמי של עזרא הסופר. לחילופין, ניתן לומר כי מתייחסים לצו הרשמי שהורה להשמיד את כל ספרי התורה. בכל אופן, זה וודאי מייצג ניסיון למגר ולהשכיח את התורה מעם ישראל.
הצבת הפסל של העבודה זרה בבית המקדש גם היא יצרה דיון תלמודי נרחב. בנוסח של התלמוד הבבלי נכתב 'והעמיד' דהיינו שאפוסטומוס הוא זה שהביא את פסילי העבודה זרה לבית המקדש. נראה כי נוסח זה מחזק את הטענה כי אכן היה זה אנטיוכוס אפיפנס שהציב את פסלו של זאוס האולימפי בבית המקדש וששרף את ספר התורה. התלמוד הירושלמי מציע סיבה נוספת, שמבוססת על נוסח אחר: 'והועמד'. משמעותו הפרשנית של נוסח זה היא כי התלמוד מתייחס למלך מנשה שגם כן העמיד צלם של עבודה זרה במקדש (מלכים ב, כא, ז).
האירוע הידוע ביותר שאנו מציינים בשבעה בתמוז הינו פריצת חומות ירושלים. הגמרא מעירה כי לפי דברי ירמיהו החומות נפרצו בט' בתמוז ולא בי"ז (ירמיהו נב, ו) ולאחר מכן היא מסבירה כי העיר נפרצה בט' בתמוז במהלך המצור שהיה לפני חורבן הבית הראשון, ואילו לפני חורבן הבית השני חומות העיר נפרצו בי"ז בתמוז.
מדוע הצום מנציח את הפריצה השנייה של חומות העיר ולא את הפריצה הראשונה? הרמב"ן מסביר כי חורבן בית המקדש השני היה חמור יותר (תורת האדם שער האבל, ענין אבילות ישן). אחרים מציעים כי החורבן של בית המקדש השני יותר משפיע עלינו כיום ולכן חכמים קבעו להנציח דווקא אותו. לחילופין, התלמוד הירושלמי מציע ואומר כי למרות שהמצורים אכן החלו בתאריכים שונים, שתי החומות נפלו בפועל בי"ז בתמוז; עוצמת המצור בזמן חורבן הבית הראשון הובילה לטעויות סופר בספרות ההיסטוריה המתועדת (ירושלמי תענית ד, ה).
צום גדליה
התנ"ך מספר כי לאחר שנבוכדנצר החריב את ירושלים ובית המקדש הוא מינה את גדליה בן אחיקם למושל יהודה (מלכים ב, כה וכן ירמיהו מ-מא). מלך עמון שלח את ישמעאל בן נתניה – פליט יהודי נוסף – למצפה כדי לרצוח את גדליה (ועל ידי כך לערער את יציבות האזור לטובתו). גדליה אמנם הוזהר מראש על כוונותיו של ישמעאל אך לא האמין לאזהרה זו ולבסוף אכן נהרג על ידי ישמעאל:
ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ורבי המלך ועשרה אנשים אתו אל גדליהו בן אחיקם המצפתה, ויאכלו שם לחם יחדו במצפה. ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו אתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב, וימת איתו אשר הפקיד מלך בבל בארץ. ואת כל היהודים אשר היו איתו את גדליהו במצפה ואת הכשדים אשר נמצאו שם את אנשי המלחמה הכה ישמעאל. (ירמיהו מא, א-ג)
רצח גדליה בן אחיקם בחודש תשרי מייצג למעשה את השלמתו של החורבן ואת סופו של השלטון היהודי בממלכת יהודה. עוד מציינים חז"ל כי העובדה שאנו מתאבלים על מאורע פרטי זה לצד הצומות שקשורים לשלבים השונים של החורבן מלמדת כי "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה יח ע"ב).
צום גדליה מתקיים מדי שנה בג' בתשרי, מיד לאחר ראש השנה. הרד"ק טוען כי גדליה בן אחיקם נרצח למעשה בא' בתשרי, דהיינו ביום ראש השנה עצמו, אך חכמים קבעו את יום הצום בג' בתשרי כדי לא להפריע לחגיגות ראש השנה (רד"ק ירמיהו מא, א). לדעתו, הקשר שבין ראש השנה לבין הצום הוא מקרי לחלוטין.
המהרש"א מגיע למסקנה אחרת: "ועוד יש לכוון בזה לפי שזה נעשה בעשרת ימי תשובה והיה לו לישמעאל שהרגו להתעורר בתשובה והוא לא היה חושש בכך והוסיף צרה לישראל בהריגתו לגדליה, שהיה הצרה לכלל ישראל כמפורש בירמיה. ועל זה אמר הכתוב: "יחיינו מיומיים" – לפי שבימים אלו אנו מתפללים על החיים על כן אמר "יחיינו מיומיים" – דהיינו בב' ימים ראשונים מימי התשובה שמתפללים על החיים, אבל ביום הג' מימי התשובה שבו נהרג גדליה שהיה לנו נפילה בו ביום יש לנו לדאוג ביותר ולבקש רחמי שמיא בתרתי. דהיינו – שיקיימנו מאותה נפילה וגם שנחיה שיגזור עלינו חיים." (מהרש"א ראש השנה יח ע"ב)
כאשר אנו מנציחים את מעשיו של דמות שבחרה שלא ללכת בדרך הישר אנו מחזקים את מחויבותנו לנהל אורח חיים רוחני.
מעמדם של הצומות בימינו
בפרק מזכריה שהובא לעיל הנביא מספר על אירוע מרתק. לאחר בנייתו מחדש של בית המקדש השני, אנשי העם ביקשו מזכריה: "האבכה בחדש החמישי, הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז, ג). במילים אחרות, האם הם צריכים להמשיך ולקיים את ארבעת הצומות שנקבעו לאחר חורבן בית ראשון גם לאחר שנבנה בית המקדש השני? הנביא עונה אך באופן לא חד-משמעי: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". (זכריה ח, יט).
הגמרא מנסה להסביר את תשובתו של זכריה, כחלק מדיון שעוסק בשליחים שנשלחו במהלך חלק מחודשי השנה, בכדי להודיע לתושבים מחוץ לירושלים על קידוש הירח. היא שואלת מדוע המשנה קובעת כי יש לשלוח שליחים בחודש אב עבור צום ט' באב אך היא אינה מציינת שיש לשלוח שליחים בחודשי טבת ותמוז שגם במהלכן ישנם צומות:
"וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: מאי דכתיב: "כה אמר ה' צבאות – צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה". קרי להו 'צום' וקרי להו 'ששון ושמחה'. בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום.
אמר רב פפא: הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין". (ראש השנה יח ע"א-ע"ב)
לפי רב פפא, מיותר לשלוח שליחים להודיע לעם על ראש חודש תמוז וטבת כיוון שהצומות של אותם החודשים לא היו מחייבים. אמנם, שליחים נשלחו בראש חודש אב כיוון שצום ט' באב שונה; הוא נשאר בגדר חובה כיוון שביום זה אירעו מספר רב של מאורעות טראגיים עבור עם ישראל (תענית יח ע"ב).
הגמרא משאירה אותנו עם שאלות רבות. איך עלינו להגדיר 'שלום', מצב שבו יש לציין את הצומות כימי שמחה? כיצד עלינו להגדיר 'גזירות מלכות', מצב שבו ישנה חובה לקיים את הצומות? מתי פרק זמן היסטורי מוגדר לא כזמן שיש בו 'שלום' ולא כזמן שיש בו 'גזירות מלכות' והאם במצב כזה עם ישראל יכול להחליט שלא לקיים את הצום כלל? מי מחליט אם כן לקיים את הצום או לא? האם ייתכן מצב שבו ישנו 'שלום' ו'גזירת מלכות' גם יחד? בנוסף לכך, כיצד עלינו לתאר את מצבנו הנוכחי, במיוחד מאז הקמת מדינת ישראל? מדוע חכמים קבעו, לפחות באופן תאורטי, כי קיום הצום תלוי ברצון העם?
רוב הראשונים מסבירים כי המושג 'שלום' – מצב שבו יש לציין את התאריך הרלוונטי באופן של שמחה ולא של צום – מתייחס למצב שבו בית המקדש עומד על תילו (רבינו חננאל יח ע"ב; רמב"ן תורת האדם שער אבילות ישנה רמג; טור תקנ).
עם זאת, עמדתו של רש"י דורשת הבנה. מצד אחד, הוא מסביר כי המשנה העוסקת בשליחים שנשלחים בראש חודש מתייחסת לתקופה שלאחר חורבן בית המקדש, ולכאורה רומזת לכך כי אחרי החורבן אנשי העם יוכלו להחליט עבור עצמם האם לצום או לא, אך רק כאשר בית המקדש עומד על תילו צומות אלו יוכלו להיהפך לימי שמחה (ראש השנה יח ע"ב, ד"ה דאמר). מצד שני, כשהוא מסביר את המושג 'שלום' הוא כותב כי 'שלום' זהו מצב שבו "אין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל" (שם ד"ה שיש שלום).
יש המסבירים כי מההגדרה "אין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל" עולה כי מדובר על מצב שבו בית המקדש קיים.[7] לפיכך, רש"י באופן עקרוני מסכים עם חלק מדעת הראשונים. אמנם, אחרים מציעים כי לפי רש"י די באוטונומיה יהודית בארץ ישראל על מנת לבטל את הצומות כליל; בפועל, לפי דעה זו, בית המקדש לא צריך להיות בנוי על מנת לגרום לשינוי הצומות.
התשב"ץ כותב כי המונח 'גזירת מלכות' מתייחס לתקופה שיש בה רדיפות, ושבמהלכה חייבים לצום במהלך כל יום וכן לשמור על כל ה'איסורים' כפי שאנו עושים בט' באב (תשב"ץ ב, רעא). אמנם, מעניין לציין כי אין בידינו עדות לקיומו של מנהג זה במהלכן של רדיפות היהודים שהתרחשו במהלך השנים, בין השאר במסעי הצלב, האינקוויזיציה, גירוש ספרד, הפוגרומים, עלילות דם והשואה.
'זמן הביניים' המוגדר כזמן שבו 'אין גזירת מלכות ואין שלום' היווה גם הוא מקור לדיון נרחב. נראה כי המשנה שעוסקת בשליחת השליחים בראש חודש מתייחסת לפרק הזמן שלאחר חורבן המקדש ומסווגת אותו כתקופה שאין בה לא רדיפות ולא שלום, כשבפרק זמן זה ימי הצום נשמרים\ לא נשמרים בהתאם לרצון העם (ראו טורי אבן שם).
הריטב"א שואל כיצד אפשר להגיד כי אנשי העם יכלו לבטל צום שנתקן כזכר לחורבן בית המקדש עוד לפני שהוא נבנה מחדש. מסיבה זו הוא מציע הסבר חלופי. לדבריו, את הצום עצמו חייבים לקיים בזמן המוגדר כ'אין גזירת מלכות ואין שלום', אך לאנשי העם יש בחירה האם לקיים את שאר החומרות הנשמרות במהלך יום הצום (למשל, התחלת הצום בלילה שלפני תחילתו, הימנעות מרחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור וקיום של יחסי אישות). לכן, הצומות עצמם בהחלט בעלי תוקף מחייב גם בימינו, אך החומרות השונות לא מתקיימות כלל ברוב הקהילות (ריטב"א מגילה ה ע"א, ראש השנה יח ע"ב). עם זאת, רוב הראשונים מבינים כי במהלך פרק הזמן שבו אנשי העם יכולים 'לבחור' אם לקיים או שלא לקיים את הצומות הללו הם בהחלט יכולים להחליט שלא לצום כלל. בימינו, רובן של הקהילות קיבלו על עצמן לקיים את הצומות עצמם אך לא את החומרות השונות כפי שתואר לעיל.
בתקופה שבה אין 'שלום' או 'גזירת מלכות', מי קובע האם עלינו לצום? הרא"ש כותב כי ה'ציבור' הוא זה שמכריע אם יש לקיים את הצומות או לא וכן שאין לפרוש מן הציבור כל עוד הציבור קיבל על עצמו לצום (רא"ש ראש השנה א, ו). בדומה לכך, הריטב"א מסביר כי בית הדין הוא זה שמכריע אם על הקהילה לצום או שלא (ריטב"א ראש השנה יח ע"ב).
מה קורה כאשר 'גזירת מלכות' מתרחשת בזמן של 'שלום'? הרמב"ם מסביר כי בזמן שבית המקדש השני היה קיים היו פעמים שבהם קיימו את הצומות (רמב"ם, פירוש המשנה ראש השנה א, ג). התשב"ץ טוען כי מדובר בטעות סופר (תשב"ץ ב, רעא) ובכתבי יד אמינים אחרים כתוב אחרת. ככל הנראה, הרמב"ם טוען כי 'שלום' ו'גזירת מלכות' אינם מצבים סותרים ועשויים למרבה הצער להתקיים זה לצד זה.
בדיקה מדוקדקת של עמדת הרמב"ם מעלה כי לשיטתו הצומות כולם מחייבים גם בימינו והם אינם תלויים במנהג או ברצונם של אנשי העם (ראו הלכות תעניות ה, ה וכן במגיד משנה; ראו רמב"ם מהדורת פרנקל). במילים אחרות, הבחירה האם לצום או לא הוצעה רק במהלך תקופת בית שני; כיום, כל הצומות הינם חובה. כנראה ימי הצום לא רק מנציחים את חורבן בית המקדש אלא גם את מעמדו ומצבו הרעוע של עם ישראל והמקדש – מצב שבו חורבן יכול להתרחש בכל רגע. בזמן שבית המקדש עמד על תילו, צומות אלו התקיימו בזמנים של 'גזירת מלכות', אך לא בזמנים של 'שלום'. אמנם, לאחר חורבן המקדש כולם מסכימים כי חובה לקיים את הצומות.
לעומת זאת, השולחן ערוך פוסק כי בימינו הצומות הם בגדר של 'אפשרות' אך עם ישראל קיבלו על עצמם את הצומות הללו כאילו היו חובה. הוא מדגיש כי 'אין לפרוץ גדר' דהיינו אין להפר את מנהג מושרש זה (שולחן ערוך תקנ).
אופי הפסיקה של הנביא זכריה נראה חריג במידת מה ביחס לשפתה של ספרות ההלכה. בעולמה של ההלכה, הפעולות בדרך כלל מוגדרות כ'מותרות' או 'אסורות'. כיצד עלינו להבין כי קיומם של הצומות הללו היו, לפחות בפרק זמן מסוים בהיסטוריה היהודית, תלויים ברצון העם?
כפי שציינו לעיל, נראה כי מטרת הצומות הללו איננה רק להנציח טרגדיה עתיקה. במקום זאת, יש להשתמש בהם בתור הזדמנויות להעריך באופן כן את התנהגותנו, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. בהיעדרה של הערכה ברורה אודות מצב ה'שלום' ו'גזירת המלכות' אנו נקראים בכל צום וצום להעריך עד כמה עלינו לחזור בתשובה. ימי הצום מהווים כמעין מדד המעריך את מצבו הרוחני של עם ישראל.
(הרב דוד ברופסקי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. תרגום: נתנאל חזן, עורך: יחיאל מרצבך. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] ראו גם ראש השנה יח ע"ב.
[2] ראו גם כן ביחזקאל כד, א; וכן בירמיהו נב, ד-ו.
[3] ראו הבה"ג יח; סידור רב עמרם גאון, סדר תענית; מחזור ויטרי רעא; סידור רש"י תקמא; כלבו סג; טור תקפ.
[4] De Vita Mosis 2:7:41. מצוטט על ידי: L. Feldman, Jew and Gentile in the Ancient World , עמ' 52.
[5] ציטוט זה מובא בהערות מהדורת מכון ירושלים לטור (תקפ). ראו גם בהמשך אצל פרו' שנאיר ליימן שדן בהרחבה בנושא זה:
Scroll of Fasts: The Ninth of Tebeth"”
Jewish Quarterly Review, 74:2 (October, 1983), pp. 174–95
[6] קדמוניות היהודים כ, ה, ד. חייל זה הוצא להורג לאחר מכן על ידי הנציב הרומאי קומאנוס מחשש שהמון העם יצא במרד.
[7] לדוגמא דראו בהערותיו של הרב ליכטנשטיין לריטב"א, ראש השנה יח ע"ב, הערה 366.