"למען הקים אותך היום לו לעם"
"היום"
בפרשת ניצבים, ערב הכניסה לארץ, משה רבנו פותח את נאומו בדברים הבאים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". (דברים כ"ט, ט-יד)
המילה המנחה בתחילתו של נאום זה היא המילה "הַיּוֹם": על פניו ניתן להבין שאין הכוונה ליום אחד מסוים, אלא למחויבות תמידית של בני ישראל לשמור על הברית, בכל יום ויום.
עם זאת, מדברי רש"י עולה שיש לפרש את המילה "הַיּוֹם" בדרך אחרת: "דבר אחר אתם נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם וכן עשה יהושע וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול". (רש"י דברים כ"ט, ט)
רש"י מסביר שבאותו היום ממש בני ישראל עברו מהנהגתו של משה רבנו לידיו של יהושע בן נון. אם כן, ניתן לומר שזהו מקורה של ההדגשה "הַיּוֹם", ובזה מתייחד אותו יום.
אמנם אנו מכירים כמה וכמה מקרים שבהם המנהיגים נפרדים מהציבור לפני מותם – כמו יעקב, יהושע ושמואל. ועדיין, נראה שבכל זאת יש משהו מיוחד בפרידה ממשה רבנו, ואפשר לזהות כמה סיבות לכך.
ייחודה של הפרידה ממשה רבנו
א. מסירת התורה
המאפיין הייחודי הראשון נוגע למסירת התורה. נסביר. עד כה משה גילם את התורה במובן מסוים עבור בני ישראל. משה רבנו קיבל את התורה בהר סיני, והוא לימד את העם את התורה, כדברי המשנה באבות: "משה קבל תורה מסיני" (אבות א', א).
אבל כעת, לראשונה, התורה מתחילה לעבור במסורה מדור לדור, וכפי שממשיכה המשנה שם: "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". (אבות א', א)
אם כן, עד כה התורה הייתה נתונה בידיו של משה רבנו ולא ברשות העם כולו, ומעתה מתחילה שרשרת המסורה ליהושע והלאה – מעכשיו, התורה תהפוך לנחלת הכלל. במובן הזה, הפרידה של משה קשה על העם יותר משאר חילופי הדורות, משום שיש כאן אובדן של מוֹסֵר התורה.
ב. 'לא קם כמשה'
בנוסף למסירת התורה, משה רבנו החזיק בתפקיד ייחודי עוד יותר בהנהגתו את בני ישראל. משה רבנו לא רק קיבל את התורה באירוע חד פעמי, אלא גם שימש מתווך בין בני ישראל לקב"ה באופן קבוע, וכך העביר מסרים לבני ישראל והתפלל עליהם לפני ה': כשמשה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוא גם מילא את תפקיד האב הרוחני של עם ישראל.
מערכת יחסים כזו יכולה להיות סבוכה עד מאוד. מצד אחד, בני ישראל מעריצים את משה הערצה מיוחדת ומשליכים עליו את כל יהבם. מנגד, מספר לא קטן של פעמים אנו רואים כיצד עם ישראל רודף את משה באובססיביות ולא נותן לו מנוח. 'המעקב הכפייתי' של עם ישראל אחרי משה מומחש היטב בפירוש רש"י לפרשת דברים: "הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות". (רש"י דברים א', יב)
לא משנה מתי משה יצא מביתו, עם ישראל יפרש זאת בדרך הגרועה ביותר האפשרית! אם כאן מדובר בדיבורים בלבד, הגמרא בסנהדרין מביאה ביטוי חמור עוד יותר במסגרת תלונותיהם של קורח ועדתו: "'וישמע משה ויפל על פניו'. מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה'. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'". (סנהדרין קי.)
אבל לאותה מציאות בלתי אפשרית המתוארת בדברי חז"ל יש גם צד שני: משום שכאמור, בד בבד עם תלונות העם על משה רבנו, משה משמש גם כאב הרוחני של בני ישראל, אם כי לעיתים בעל כורחו.
ביטוי הממחיש היטב את יחסו של משה לבני ישראל ניתן למצוא בתיאור הציורי שהוא מוסר במסגרת בתגובתו לחטא המתאוננים בפרשת בהעלותך: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו". (במדבר י"א, יב)
גם אם לא תמיד לרצונו, משה רבנו ממשיך תמיד לשאת את ישראל בחיקו "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק": פעם אחר פעם, משה נאלץ להגן על עם ישראל. פעם אחר פעם העם חוטא, ומשה הוא זה שמתפלל אל ה' שיחוס עליהם ולא יעניש אותם.[1]
אם כן, בעקבות תפקידו הכפול של משה, עם ישראל שרוי במבוכה בזמן שלפני הסתלקותו – בדומה לילד היודע שאביו עומד לעזוב אותו ללא כוונה לשוב.[2]
ההתמודדות עם הקשיים
כדי להקל את קושי הפרידה, משה נוקט בשני אמצעים:
ראשית, הוא דואג לשנות את מבנה ההנהגה של עם ישראל – כבר בפרשת פינחס משה מתחיל בתהליך של מינוי הזקנים, כדי להפקיע חלק מהסמכויות מידיו הבלעדיות. אין זה פתרון נקודתי אלא תהליך ארוך שבסופו נמצא גם מינויו של יהושע, יורשו של משה בהנהגת העם.
שנית, משה כורת ברית עם כל אחד ואחד מישראל – וזה מה שמתרחש בפרשתנו, פרשת ניצבים: הברית שבפרשת ניצבים כבר איננה ברית של הקב"ה עם כלל העם בלבד, אלא כוללת כל יחיד ויחיד. גם הנשים הטף ואפילו חוטבי העצים ושואבי המים כלולים בברית, ולא רק יחידי סגולה.
מדוע הברית כוללת במפורש כל יחיד ויחיד? משום שהברית שבפרשת ניצבים מעבירה את עבודת ה' מידיו של משה אל כלל העם, באופן אישי: מעתה, לכל אחד מישראל יש אחריות מיוחדת לדאוג לעתידו ולרווחתו הדתית – שלו, ושל כל יחיד אחר מישראל. רק בדרך שכזו, של נטילת אחריות אישית, בני ישראל יצליחו להתמודד עם 'הבור הרוחני' שמשה יותיר אחריו.
מסתבר שלאור זאת יש להבין את האזכור המחודש של הבחירה החופשית: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". (דברים ל', טו-טז)
המיקום של פרשיית הבחירה החופשית מעלה שאלה די מתבקשת: מדוע היא לא נשנתה קודם? למה היא לא נאמרה יחד עם מתן התורה, או יחד עם פרשיית היראה בפרשת עקב? כדי לענות על כך, ניתן להציע שהבחירה החופשית קשורה לברית שבני ישראל כורתים עם הקב"ה: כל עוד עם ישראל חסת תחת צילו של משה רבנו לא היה מקום לפרשה שכזו – משום כאשר משה מתפקד כ'אביהם של ישראל', הוא עוד לא יכול לפתוח צוהר לדיונים תיאולוגיים ופילוסופיים. רק כאשר עם ישראל מקבל עצמאות דתית – ולא רק ככלל, אלא גם כל יחיד ויחיד – רק אז יש משמעות לבחירה החופשית.
החששות מפני העתיד
בנוסף לתהליך העברת ההנהגה ליהושע ולהתמודדותו של משה עם הקשיים שתסב עזיבתו, פרשת ניצבים עוסקת גם במציאות החדשה שתתעורר עם הכניסה לארץ, שבמסגרתה עלולות להתעורר שתי בעיות חדשות.
א. העבודה הזרה
הבעיה הראשונה היא עבודה זרה: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". (דברים כ"ט, טז)
משה רבנו חושש שאחרי הכניסה לארץ העם יזנה אחרי 'אלהי כסף וזהב אשר לא להם'. עם ישראל עלול לחפש ביטוי מוחשי לנוכחות ה' – ולמצוא אותו דווקא בעצים ובאבנים. החשש הזה מובן בהחלט, שכן הקושי המובנה בעבודת ה' נובע מכך שלא ניתן להרגיש באופן מוחשי את נוכחות ה' והשכינה.[3]
אם כן, משה חושש שאחרי שהעם יחפש את ה' בכוחות עצמו, הוא יתעה וילך אחרי הפסלים והאבנים. חשוב להדגיש: למרות שעבודת אלילים פחות נדמית מאיימת כיום, החשש מההליכה אחר התאוות ממשיך לנכוח ולהיות פה עימנו היום.
ב. דרישת ה'
בנוסף לחשש מעבודה זרה, יש חשש מאדישות כללית, כלומר חשש שהעם יהפוך לאפאתי ויזנח לגמרי את הקב"ה. במציאות שכזו העם אפילו לא יטרח 'לבקש את ה", אלא ישקע בבורגנות חמימה ונינוחה – אף שהוא יודע שהדבר הנכון הוא לדרוש את ה'. במשפט, הבעיה המדוברת כאן היא הפער בין השכל לרגש. נסביר. הקושי באמונה יכול להתעורר הרבה פעמים לא מבעיות תיאולוגיות, אלא מכך שהרגש איננו מפותח דיו, והאדם איננו מצליח 'למצוא את ה" דרך הרגש.
להבנת הפתרון הרצוי נבחן מקרה שונה אבל דומה מאוד: הרבה מהמושגים המופשטים והחשובים בחיינו אינם ניתנים להוכחה או למדידה, ולמרות זאת אנחנו מאמינים בהם ומתנהלים לאורם:[4] כך, איננו מסוגלים למדוד מוסר או אהבה, אך ברור לנו שהם קיימים, ואפילו מחייבים. נראה שבדרך דומה יש ללכת גם בנוגע לבעיית האדישות: עלינו להפנים כי אף שאיננו מסוגלים להוכיח כל דבר בכלים אמפיריים, המחויבות לדבר ה' צריכה לעמוד בעינה.
בנוסף לגישור על הפער בין השכל לרגש שימנע את השקיעה באדישות זו, עלינו לבקש את ה' גם בצורה פעילה ולא להסתפק באמונה עיוורת. אמנם בדורו של משה רבנו חיפוש שכזה היה קל יחסית שהרי נוכחות השכינה הייתה גלויה, אבל גם כיום אל לנו לוותר על כך, ועלינו לנסות לראות היכן בכל זאת אנו מצליחים לראות את ה'. בפרט בערב ראש השנה, עלינו לזכור שה' קרוב, ולנצל זאת כדי לשוב בתשובה כפי שנאמר בישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". (ישעיהו נ"ה, ו)
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת ניצבים ה'תשע"ט, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב).
[1] שיאן של תפילותיו של משה מגיע אחרי חטא העגל בהכרזה שעל הקב"ה לשאת את חטאת העם, "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, לב).
[2] מסיבה זו בפרק הראשון בספר יהושע יש מאמץ ניכר לבסס את מעמדו של יהושע כיורשו של משה: יהושע מקבל משימה כמעט בלתי אפשרית – להיכנס לנעליו של משה – ועל כן חשוב לבסס את סמכותו.
[3] להמחשה, קשה מאוד להבין את משמעות הפסוק "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו', ג) כשזוכרים גם ש'לית מחשבה תפיסא ביה כלל' (על פי 'פתח אליהו', מתוך תיקוני זוהר).
[4] כידוע, דקארט ניסה לשווא להוכיח את קיומו של האדם בהוכחה חיצונית ולא הצליח: מסקנתו הייתה כי ההוכחה לקיומו של האדם טמונה בתודעתו שלו.