"גדולה צדקה"

הדפסה הדפסה

הצדקה במועד

בימים אלו אנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, שהציווי עליה מופיע בפרשתנו, פרשת אמור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". (ויקרא כ"ג, טו-טז)

את הפרשייה העוסקת בספירת העומר חותם הפסוק הבא: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (ויקרא כ"ג, כב)

פסוק זה, בו נאמר הציווי על מתנות עניים, מעורר שתי קושיות חריפות.

הראשונה, באשר למיקום הפסוק: פרשת המועדות מאוד מסודרת – היא פותחת בשבת, ואחריה פונה להתייחס לשאר ימי המועד על פי סדר התאריך – פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. כעת, בדיוק באמצע הפרשה – שבת, פסח ושבועות מזה, וראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת מזה – בדיוק כאן מופיע ציווי על מתנות עניים, שנראה חסר כל קשר לנושא הכללי של הפרשה. מדוע?

הקושיא השנייה היא על עצם הצורך באמירת הציווי, הרי רק בשבוע שעבר קראנו דברים כמעט זהים בפרשת קדושים!

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (ויקרא י"ט, ט-י)

מלבד שינוי קל בנוסח הפסוק – "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" בפרשתנו, לעומת "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" בפרשה הקודמת – לא מוסיף הפסוק בפרשתנו דבר. אדרבא, ההיפך הוא הנכון: בניגוד לפרשה הקודמת כאן מושמטת הרחבתו של הציווי גם לכרמו של האדם. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור פעמיים על אותו הציווי כמעט בדיוק – ובהשמטה של חלקים ממנו?

אחרי שראינו את שתי השאלות, נפנה לפתרונן – ונראה ששתי הקושיות מתרצות זו את זו: קודם כל, מסתבר שהפסוק מופיע באמצעה של פרשיית המועדות מכיוון שכאן ציווי הצדקה הוא חלק מחיובי החג. כך נפתר הקושי הראשון.

לאור זאת, סר גם הקושי השני, משום שכעת ברור מדוע נשנה הפסוק פעם נוספת: הציווי בפרשה הקודמת הוא ציוויי כללי על הצדקה, ואילו בפרשתנו יש ציווי ייחודי על צדקה כחלק ממצוות המועדים, ולפיכך נדרש פסוק חדש.

הצדקה והקרבנות

נראה שרעיון זה עולה במדרש 'תורת כהנים' שמצטט רש"י: "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן?
ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו". (רש"י ויקרא כ"ג, כב ד"ה" ובקצרכם")

המדרש לומד מן הפסוק המדובר שהנותן צדקה דומה למי שמקריב קרבנות בבית המקדש. בבסיס המדרש עומדת ההנחה שהקרבנות מהווים חלק מהותי ממצוות החג. הנחה זו איננה מוכרחת אומנם, אך היא מסתברת ביותר.

מי שפיתח את הרעיון המובא במדרש זה, הוא בעל 'היראים'. כהקדמה, נציין כי על העולה לרגל נאמר "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כ"ג, טו וכן שם ל"ד, כ), ומשם נלמד כי חובה על העולה לרגל שלא לבוא בידיים ריקות, ולכן עליו להביא קרבן ראייה, שרבים מדיניו מפורטים במסכת חגיגה. על גבי הלכה זו, מחדש ה'יראים' את הדין הבא: "וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה או קרבן דכתיב לא יראו פני ריקם". (יראים סימן תכ"ה [דפוס ישן: ת"ג])

לפי ה'יראים' עשיית צדקה יכולה להחליף את החובה בהקרבת קרבן ראייה. לדין זה אין זכר במסכת חגיגה המפרטת את דיני הקרבן. אם כן, מדוע בחר 'היראים' לחדש זאת?

הדבר מתקבל על הדעת אם נבחין בכך שלקרבן הראייה ולמתן הצדקה מטרה זהה – הגעה למצב של עמידה בפני ה'. הכיצד?

הצדקה והעמידה לפני ה'

ככלל, למצות הצדקה שתי מטרות: הבסיסית, היא למנוע מצב של מיתה ברעב. כאשר יש עני הרעב ללחם, חובה להשיב את נפשו – על ידי הנתינה לו.

אך יש רובד נוסף. מטרת הצדקה היא לא רק הסיוע לעני, אלא גם להשפיע על נפשו של הפועל והפיכתו לאדם העומד לפני ה': "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, דכתיב: אני בצדק אחזה פניך". (בבא בתרא י.)

רבי אלעזר היה נותן צדקה ולאחר מכן מתפלל. הקשר בין הפסוק שהוא מביא כנימוק "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים י"ז, טו) לבין העמידה לנוכח פני ה', ברור.

הקשר בין הצדקה והעמידה לפני ה' עולה גם בגמרא בכתובות: "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודת כוכבים". (כתובות סח.)

הקישור לעבודה זרה מובן בהחלט לאור ההבנה שמי שכן נותן צדקה הופך לאדם העומד לפני ה': המתעלם מן הצדקה מאבד את עמידתו לנוכח פני ה', וממילא הרי נחשב לו כאילו עבד עבודה זרה.

מהו הקשר בין העמידה לנוכח פני ה' ובין הצדקה? נראה שהסיבה לכך פשוטה: נתינת הצדקה מפתחת אצל הנותן את תחושת התלות בקב"ה.

כאשר מגיע לפתחו של אדם איש עני, הוא עלול לחשוב שאין העני ראוי ליהנות מכספו. על ידי נתינת הכסף לעני, מפנים האדם שבנסיבות אחרות ייתכן שהוא היה העני העומד בפתח, ויכולתו להעניק אינה נובעת אלא מטובו של הקב"ה.

לנתינת הצדקה השלכה נוספת כלפי הנותן: משום שכיוון שמתחיל האדם לדקדק עם העני העומד בפתחו, עלול הקב"ה לדקדק במעשיו של האדם. או אז, עלול הקב"ה להחליט שאין האדם ראוי לטובה המושפעת עליו משמיים. אך כאשר האדם נותן צדקה בלא "התחשבנות" קטנונית עם העני, גם הקב"ה משפיע עליו שפע שייתכן שמעיקר הדין אינו ראוי לקבל.[1]

הצדקה כביטוי לסולם הערכים

בנוסף להיבטים שראינו, ניתן לזהות עניין נוסף במצות הצדקה: חידוד סדר העדיפויות וסולם הערכים של האדם.

לעיתים מרוב טוב, עלול האדם לשכוח את קונו, ולהתמקד בהגדלת סך הרכוש אותו הוא מחזיק. פעמים רבות מצב זה הוא כמעט בלתי נמנע, כפי שאומרת הגמרא בברכות:

"אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל.

אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי – אלא כרשינין שהאכלתיך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?". (ברכות לב.)

בדיוק בנקודה זו נכנסת לפעולה הצדקה: משום שעל ידי מתן הצדקה מבין האדם מהי מעלתו האמיתית של כספו, וכך מפנים את סדר העדיפויות הערכי והנכון – וניצל מהשפעתו המזיקה של ריבוי הכסף.

רעיון זה עולה היטב בגמרא במסכת בבא בתרא המספרת על מעשיו של מונבז המלך:
"ת"ר: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם!

אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך; אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". (בבא בתרא יא.)

מונבז מבהיר לבני משפחתו מהו הייעוד הראוי לכסף ולזהב: הסבור שייעודו של הכסף להיצבר ותו לא אינו אלא טועה – בסופו של דבר, על האדם לנצל את כספו לצורך מטרות חשובות יותר: ממונו של האדם לא ירד עימו לקברו, ו"לתכריכים אין כיסים". לעומת זאת, הצדקה והמעשים הטובים שעשה האדם כספו ימשיכו ללוותו גם אחרי מותו, כפי שאומר מונבז המלך.

מעלת ההצדקה

ראינו שבמצות הצדקה מגולמים כמה ערכי יסוד. לאור זאת, באופן טבעי חז"ל מרבים לדבר בשבחה של הצדקה.

אך לא רק חז"ל הרבו לעסוק בכך, ויש מקורות משמעותיים גם בדברי הראשונים. הרמב"ם למשל מקדיש פרק שלם מהלכות מתנות עניים (פרק י') לדיון במעלותיה של מצוות הצדקה, ומכך רואים את חשיבותה הרבה בעיניו.

הדגשה דומה קיימת גם בדברי הרמב"ן: בסוף ה'דרשה על דברי קהלת'[2] הוא מונה מספר מצוות שמעלתן מיוחדת. לרובן מתייחס בתמצות יחסי, אך על מצות צדקה הוא מרחיב מאוד. בהמשך דבריו, מעיר הרמב"ן שגם הרמב"ם שיבח את הצדקה, ואף מצטט את כל דבריו של הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים – מילה במילה. כמו כן, הוא מסביר כי הפסוקים החותמים את מגילת קהלת – "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קוהלת י"ב, יג-יד) – כעוסקים במצוות הצדקה, ומכאן רואים את חשיבותה הרבה של הצדקה בעיניו.

בסופו של דבר כשהאדם יוצא לחיים עצמאיים, עליו לזכור את חשיבות הצדקה: הצדקה אינה רק 'טובה' לעני מזדמן, אלא מעצבת את אישיותו של הנותן. על ידי נתינת צדקה האדם מחדד את תפישת העולם שלו, מפתח את תחושת התלות בקב"ה וזוכה לעמוד לפני ה'.

הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת אמור ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.


[1] להמחשת הרעיון, נביא את הסיפור החסידי הבא שהיה מספר הרב עמיטל זצ"ל:

מעשה ביהודי פשוט שהיה מתפרנס ממסחר, פעם אחת נקלע היהודי לחצרו של אדמו"ר מקומי. עם תום הביקור הוא נכנס לחדרו של האדמו"ר וקיבל ממנו ברכה. לאחר מכן שם לב אותו היהודי לכך ששורה הצלחה מיוחדת במעשי ידיו. בשנה שלאחריה שוב חזר הדבר – שוב התברך היהודי אצל האדמו"ר ושוב ראה ברכה במסחרו, וכך חזר הדבר שנה אחר שנה.

אך שנה אחת הגיע היהודי לבקר את האדמו"ר והוא לא נמצא בביתו – או אז נודע לו שזה הלך לבקר את רבו שלו. היהודי – כדרכם של יהודים – נשא קל וחומר: אם התברכו עסקיי בזכות ברכת האדמו"ר, אם אתברך על ידי רבו אראה ברכה פי כמה וכמה. נסע היהודי והתברך מאת רבו של האדמו"ר.

מני אז למרבה הפתעתו החלו עסקיו מדרדרים אלי פי פחת. לאחר שכמעט וכלה כל ממונו חזר היהודי לאדמו"ר הראשון ושאל אותו לפשר הדבר. הסביר לו האדמו"ר את הדבר כך: כפי שהנך וודאי יודע, אינך צדיק גדול. אולם כל עוד התנהלת בפשטות והתברכת על ידי הרב הראשון שמצאת העלימו עין ממעשיך בשמיים. אך כיוון שהחלת לחפש לך תחבולות, כיצד לזכות בברכה הגדולה ביותר גם בשמיים החלו לבחון את מעשיך. כיוון שעיינו במעשיך, הוחלט לקחת ממך את כל רכושך.

[2] נדפסה בתוך 'כתבי הרמב"ן' שההדיר רח"ד שעוועל בהוצאת מוסד הרב קוק, חלק א'. העיסוק בצדקה הוא מעמוד ר"ד ואילך.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "קול קורא במדבר.."
  • הכהונה והאחריות הלאומית
  • מרחב וזמן
  • ספירת העומר - הכנה והתעלות
  • "וְקִדַּשְׁתּוֹ" – טביעת האצבע של קורח בספר ויקרא
  • פרשת המקלל
  • "ממחרת השבת"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.