על איסור אכילת דם
אחד המופעים המרכזיים של איסור הדם – המופיע בתורה פעמים רבות – הוא בפרשתנו. ניתן להבחין בפער ממשי בין הנימוק שמובא כאן לאיסור זה, לבין הנימוק שמובא בפרשת ראה. בפרשתנו, איסור הדם מובא בסמוך לאיסור הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, מה שמורה על העובדה שהחשש לעבודה זרה הוא שעומד ברקע האיסור. גם מהנימוק המפורש שמביאה התורה לאיסור עולה שמטרת המצווה היא לשמור על הבלעדיות של בית המקדש: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר". (ויקרא י"ז, יא)
אמנם, בפרשת ראה נראה שהתורה מנמקת את האיסור באופן אחר: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים י"ב, כג). כאן אין כל איזכור של המקדש, הקרבנות ועבודה זרה, ובמקום זאת נראה שאיסור הדם משקף את הרגישות הנדרשת ביחס לחייה של הבהמה. מבחינה זו, ניתן לראות את איסור אכילת הדם כמקביל לאיסור אכילת אבר מן החי. בשני האיסורים הללו באה לידי ביטוי העובדה שעל אף שהתורה התירה אכילת בשר מן החי, היא עדיין מצפה מאיתנו לשמור על רגישות כלפי בעלי החיים: אסור לאכול את בשרם בעודם בחיים, ואכילת הדם – שמסמל את עצם החיים – נאסרה לחלוטין.
כפל הנימוקים הללו משתקף בטעמים שנתנו הראשונים למצווה זו: בעוד שהרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ו) ביאר כיצד מצווה זו היא מרכיב מרכזי במלחמתה של התורה בעבודה הזרה ובדרכיהם המגונות של עובדיה, הרי שהחינוך (מצווה קמ"ח) חידד את נימת האכזריות הכרוכה באכילת דם הבהמה, כרקע לכך שהתורה אסרה אותו באכילה. בעוד שלפי הרמב"ם איסור אכילת הדם מהווה הרחבה של איסור עבודה זרה, לפי החינוך מדובר במעין הרחבה לאיסור שפיכות דמים.
נימוק שלישי לאיסור זה מופיע בדברי הרמב"ן (ויקרא י"ז, יא): לדעתו, אכילת דם הבהמה עלולה להזיק לאופיו הרוחני של האדם, ולהקרין עליו מגסות טבעה של הבהמה.
נראה שניתן לראות בשלושת הנימוקים הללו ביטוי רחב יותר לשלושת הממדים או היעדים כלפיהם מכוונות מצוות התורה ככלל. בספרו 'כוכב הגאולה', מציב פרנץ רוזנצוויג את שלושת המושגים הבאים כשלושת המימדים שסביבם נע עולמו הרוחני של האדם: אלוקים – אדם – עולם.
ובכן, הנימוקים השונים שהובאו בדברי הראשונים מכסים יחדיו את שלושת המימדים הללו: לפי הרמב"ם איסור אכילת דם קשור ביחסים שבין האדם לקב"ה, ובמלחמה הדתית-תיאולוגית של התורה כנגד העבודה הזרה. לפי החינוך מצווה זו באה לחדד ולהעמיק את הרגישות האנושית לחייהם של בעלי החיים, ובמובן זה היא מכוונת כלפי היחס שבין האדם לבין העולם הסובב אותו. הרמב"ן, לעומת זאת, מיקד את מטרת המצווה לא בעמידת האדם מול הקב"ה או מול העולם הסובב אותו, אלא דווקא מול עצמו: מטרת המצווה היא לשמור על אופיו הסגולי של האדם ועל מעלתו הרוחנית.
איסור אכילת הדם משקף אם כך בזעיר אנפין את מרחב היעדים והמרחבים בהם פועלת התורה, ושאותם היא שואפת לעצב ולשפר.
(ר' יצחק בן-דוד. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)