ברית סיני – ממלכת כהנים וגוי קדוש
פרשיות השבוע, בהר–בחקותי, חותמות את ברית סיני שבין ישראל לבין הקב"ה, ברית שהתחילה בנתינת התורה, עברה בפירוטן ובחידוש חוקים ומשפטים שונים ומסתיימת כאן במעמד הברכות והקללות. דומה, שעניינה של הברית הזו ושל הפרטים הנלווים לה הוא בהטוויית הדרך לממלכת כהנים וגוי קדוש – הן ברובד האישי, הן ברובד הלאומי; הן מצד הקשר בין הקב"ה לבין העם הם מצד השליחות והאור לגויים.
את סיכום הדברים מבטאת התורה בפסוק הבא: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה." (ויקרא כ"ו, מו)
שלשה חלקים לפסוק זה, והללו מבטאים שלש מן היסודות לבניית אותה אומה. החוקים, לבד מאותם פרטים שנתפסים כלא מובנים, מתבטאים בעיקר במועדי השנה. מועדי השנה מהווים תחנות זמן שמעצבות את לוח השנה היהודי סביב ציר של קשר לקב"ה; בימים אלה מתבקשים ישראל לבוא למקום הקדושה, להקריב קרבנות ולהתקרב לאביהם שבשמים.
המשפטים הינם חוקי הממונות והנהגת המדינה והחברה היהודיים, שחשיבותם הרבה מתבטאת בסמיכות פרשת משפטים למתן תורה. אולם, בפרשתנו מפורטים שני דינים שיכולים להצביע על ההבדל העקרוני בין דיני החברה הללו לבין הדינים הכלליים – אונאה וריבית. שני הדינים הללו קשים להבנה במבט הראשוני: אונאה היא בסופו של דבר מכר ביוקר, ואם הצד הקונה היה מודע לכך ובכל זאת החליט לקנות – מה שתחשב עסקה זו לאסורה? וכן ביחס לריבית – אם את כל שאר רכושו של האדם הוא יכול להשכיר, מדוע את כספו לא? אלא שמכאן למדנו עניין חשוב, לא רק ביחס לדינים האלה כי אם ביחס לכל מערכת המשפטים המוצגת בתורה. שלא כשאר מערכות המדינה, כאן אין עניינה של המערכת הסדרת יחסים בין פרטים שונים בחברה; עניינה של מערכת המצוות הזו היא להוביל עקרונות מוסריים והטמעתם בתשתיות החברה, זאת מתוך רצון לעצבה כעם קדוש לה'.
התורות הם דיני הקרבנות, וגם כאן – בדומה לחוקים ולמועדים – התורה פותחת נתיב שבו האדם קורא לאלוהיו, מבקש בקשות ומתחטא על חטאיו.
כל הדברים שנאמרו עד כה נוגעים למישור הלאומי־חברתי, אך מדברי רש"י בתחילת הפרשה אנחנו למדים שישנן הוראות גם לחייו של הפרט:
אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. (רש"י ויקרא כ"ו, ג)
הרבה מן הדרשנים עוצרים בתחילת דיבורו של רש"י ומציגים את הצורך העצום בעמל תורה. ואמנם נכונים דבריהם ועמל התורה הוא אכן ערך מרכזי וחשוב, אך דומה שסופו של הדיבור חשוב לא פחות. אליבא דרש"י, התורה קוראת לנו להעמיק את העולם הרוחני שלנו באמצעות התמסרות ללימוד תורה; היא מבקשת ממנו להעצים את הכחות הפנימיים ולחדד את סברותינו. כל זה נעשה לא מתוך רצון להשתעשע במושכלות ולא כאתגר אינטלקטואלי, אלא מתוך מחויבות לעולם המעשה. עולם רוחני עמוק שמתבטא בעולם קיומי מסור – זוהי דרישתה של התורה מהפרט שבממלכת הכהנים של הקב"ה.
ניתן היה לראות בכל זה מערכת שלמה ומוגמרת, אך התורה לא מסיימת בכך את פרשתינו. בסוף הפרשה עולות עוד שתי מצוות, שקשורות לעיסוקנו היום־יומי בזמן קיץ זה – ערכים ונדרי הקדש. שתי מצוות אלו אינן מצוות מחייבות והאדם היהודי יכול לחיות את כל חייו בצורה כשרה לחלוטין גם מבלי להכנס לתחום הזה. אולם, דומה שכאן התורה יוצאת בקריאה עקרונית חשובה ביותר – אל לו לאדם להסתפק בקיום ההלכה הפסוקה, אלא עליו ליזום. מעין זה ניתן למצוא בדברי הגמ' בעבודה זרה:
מאי כי טובים דודיך מיין? כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה.
(בבלי ע"ז ל"ה, א) האדם קיבל את יכולת הדיבור מהקב"ה ובזה נתייחס משאר הברואים. הקב"ה מבקש מעמו ישראל להתקדש ולהתעלות באמצעות אותה דרגה מעבר לכל ציווי, מעבר לכל טבע – להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש זה לא רק לשמור על המצוות, זה לקדש את העולם ולהתפתח יחד אתו.
(הרב ברוך גיגי. השיחה נאמרה בשבת 'בהר בחקותי' תשע"ז, וסוכמה ע"י דניאל הרמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)