והנה אנכי עמך

א. ה' אחד ושמו אחד

עובדה מרתקת היא, שמרגע שיצא יעקב מבאר שבע אין התורה מספרת על יצחק ורבקה אפילו מילה אחת.

הגילוי הזה מחייב אותנו לעצור לרגע, ולסקור שוב את ספר בראשית. אז נווכח, שאין באמת התגלות של ה' בשני מקומות בו זמנית. ה' התגלה לאבות בנדידתם בכל פעם במקום אחר, אבל תמיד רק בזמן אחד במקום אחד. אפילו כאשר הלך עבד אברהם לארם נהרים להביא אשה ליצחק, ו-ה' נענה לתפילתו על הבאר, אין שום תיאור של אברהם בארץ באותו הזמן.

אם כן, הרעיון של 'ה' אחד ושמו אחד'[1] גלוי לפנינו בספר בראשית – אלא שהאבות 'מתהלכים לפניו' והוא 'הולך עמהם'. המקומות השונים אינם אלא תחנות בדרך נדודים אחת.

גם אחרי התובנה הזו, עדיין ניתן היה לצפות שיקרה להפך: שהשראת השכינה תישאר עם יצחק ועם רבקה בארץ, ויעקב יצא מן הארץ המיועדת להתגלות, "לבדו" ועזוב לנפשו. אכן, יעקב חשב כך. הלוא הוא ברח ל'פַּדָן ארם', בעוד עשו אחיו נשאר עם אביו בארץ!

בפועל, הכל התהפך, ו-ה' הלך עם יעקב (גם לגלות). דווקא על הנשארים בארץ לא מוזכר מה עבר כל הימים האלה.

מה קרה לרבקה עד סוף ימיה? שום מילה לא כתובה, אך ברור שרבקה מתה מבלי לראות עוד את יעקב בנה האהוב (כפי שאמרה בפיה: "עלי קללתך, בני", בראשית כ"ז, י"ג)!

גם על יצחק עלינו לשאול – מתי חזר יצחק מבאר שבע (ממנה יצא יעקב) לקרית ארבע (אליה חזר גם יעקב – שם, ל"ה, כ"ז)?

גם לגבי עשו נשאלת שאלה דומה – מה קרה לעשו עד שנהיה ראש גדוד של ארבע מאות לוחמים, והחל להילחם בשעיר (שם ל"ב, ד' ו-ז')? הכתוב יחזור ויספר לנו על עשו רק כאשר ישוב יעקב לארץ האבות.

ב. ההתגלות ליעקב והתגלות לאברהם

יעקב הופתע מעצם העובדה ש-ה' התגלה אליו בדברים דומים לאלה שאמר לאברהם סבו, ובסמוך לאותו המקום[2] ("מקדם לבית-אל", שם י"ג י"ד-ט"ו), אלא שאברהם היה רואה, ויעקב שוכב וחולם, אברהם ביום, ויעקב בלילה. בסופו של דבר, אברהם התהלך בארץ, ויעקב הלך לגלות. למרבה ההפתעה, דווקא כאן מתגלה הבטחת "והנה אנכי עמך" (שם כ"ח, ט"ו) כסולם מגשר[3] בין חלום גאולה שמימי של יעקב הבורח, לבין ארץ ממשית עתידית אליה ישוב.

אברהם "מִקֶדֶם לבית-אל" (י"ב, ח; י"ג, יד-יז)                                 יעקב בבית-אל (כ"ח, יא-טו
"וה' אמר אל אברם אחרי הִפָּרֶד לוט מֵעִמוֹ "ויפגע במקום… וישכב במקום ההוא; ויחלֹם:
שא נא עיניך וּרְאֵה מן המקום אשר אתה שם והנה סֻלָם מֻצָב ארצה, וראשו מגיע השמימה…
צפֹנה ונגבה וקֵדמה וימה; והנה ה' נִצָב עליו ויאמר
כי את כל הארץ אשר אתה רֹאֶה אני ה' א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק
לך אתננה, ולזרעך עד עולם הארץ אשר אתה שֹכֵב עליה, לך אתננה ולזרעך
ושמתי את זרעך כעפר הארץ והיה זרעך כעפר הארץ
אשר אם יוּכַל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יִמָנֶה ופרצת ימה וקֵדמה וצפֹנה ונגבה
קוּם התהלך בארץ לארכהּ ולרחבהּ,   ונברכו בך כל משפחֹת האדמה, ובזרעך
כי לך אתננה" והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך,
  וַהֲשִבֹתיךָ אל האדמה הזאת, כי לא אֶעֱזבךָ,
  עד אשר אם עשיתי את אשר דִבַּרתי לך"

הבטחת "לך אתננה ולזרעך"[4] לא נאמרה לאברהם באלון מורה ולא בשום מקום אחר, רק "מקדם לבית-אל". "בַּמקום" המקודש בבית-אל חזרה ונאמרה ליעקב, יחד עם ריבוי זרעו "כעפר הארץ", ועם ארבע רוחות העולם (בסדר שונה) שנזכרו בהבטחות ה' לאברהם רק "במקום ההוא"!

אמנם נכללו כאן גם כמה ביטויים חשובים ביותר מהתגלויות ה' לאברהם וליצחק במקומות אחרים, כמו "אני ה'" שפתח את ברית בין הבתרים (שם ט"ו, ז'). "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה", שנאמר בדבר ה' הראשון (שם י"ב, א'-ג'), והבטחות "אנכי" לחיזוק, שנאמרו כשאברהם היה ירא (בעקבות מלחמתו במלכים, שם ט"ו, א'), וכשיצחק היה ירא מפני אבימלך (ועלה לבאר שבע, שם כ"ו, כ"ג-כ"ד).

בהתגלות הזאת ליעקב יש פער ברור בין החלק הראשון, בו בולטת ההמשכיות להבטחות שנאמרו ואברהם וליצחק, לבין החלק השני המיוחד ליעקב. בחלק הראשון בולט ההבדל בין אברהם העֵר והפעיל, שיישא את עיניו ויראה, וגם יקום להתהלך בארץ "לארכהּ ולרחבהּ". זאת, לעומת יעקב שראה ופרץ לארבע רוחות העולם בחלום הלילה, והליכתו לגלות, הפוכה מזו של אברהם ויצחק.

לגישור על הפער, להליכה מעבר לסולם, באה בחלק השני ההבטחה המחזקת ומעצימה "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך"! כאן עיקר ההבדל בין מה שנאמר ליעקב מכוחן של ההבטחות לאברהם וליצחק, לבין ההבטחה המיוחדת לה הוא זקוק בבריחתו לגלות. כאן גם ההבדל העמוק בין סגנון "אני ה' " הבוטח והרוגע, לבין המתח והחרדה הניכרים בסגנון "והנה אנכי עמך" (בפסוק ט"ו).

ג. בין "אני" ל"אנכי"

לשון המקרא משתמשת גם ב'אני' וגם ב'אנֹכי[5]' ובגיוון משמעות, בעוד בשפות השמיות הקדומות השתמשו או ב'אנא' (ארמית, ערבית), או ב'אַנַכּוּ' (אכדית, כנענית, מואבית). 'אני' בלשון המקרא הוא חיווי פשוט (כמו בפרק הקודם: "אני בנך בכֹרך עשו", שם כ"ז, ל"ב), ואילו 'אנֹכי' הוא ביטוי מורחב, מחוזק. ביטוי זה נאמר במקום של מתח גדול, חרדה וחששות עצומים.[6] לפעמים, הביטוי 'אנֹכי' מופיע בברית שבועה, ובקריאה מחייבת (כמו בפתח עשרת הדיברות).

אכן, מתחילת הפרשה ("ויצא יעקב…" שם כ"ח, י') עד סוף ההתגלות הפותחת, זו שיש בה הקבלות ברורות לאברהם (בהבטחת "מקדם לבית-אל"), קל להבחין בנימת ההרגעה הבוטחת, הוודאית, שמאפיינת את הביטוי "אני", ובמיוחד את "אני ה'", בלשון המקרא.

אולם מפסוק ט"ו, "והנה אנכי עמך", מופיעה נימת המתח והחרדה, שמאפיינת את הביטוי "אנכי" בלשון המקרא. מכאן ואילך מתוארת היראה הגדולה והזעזוע הרגשי, שמלווים את ההתגלות. זאת, דווקא בעת שיעקב יוצא מארץ אבותיו, בניגוד כה חריף לדבר ה' אל אברהם ויצחק!

כמו במקומות רבים, גם כאן מתנהל דו-שיח בין ה' לבין הנביא, כשמילת "אנכי" משמשת מילת מפתח. הפרשה הקלאסית היא מעמד הסנה (שמות ג'), שיש בה כמה ביטויים שקושרים אותה לחלום יעקב, כמו קדושת ה"מקום". "אנכי" מופיע במעמד הסנה בחלקו הראשון, פעמיים בפי ה' וכנגדן פעמיים בתגובות משה. בחלקו השני, מופיע הביטוי "אנכי" פעמיים בפי משה וכנגדן פעמיים בדבר ה', ועוד פעם אחרונה מכרעת (שם ד' ט"ו): "ואנכי אהיה עם פיך…". רק פעם אחת נזכר "אני" במעמד הסנה, בנימה הוודאית והבוטחת: "ואני ידעתי, כי לא יתן אתכם מלך מצרים לַהלֹך (שם ג', י"ט).

ההבחנה בין סגנון "אני" הבוטח, לבין סגנון "אנכי" הרווי ביטויים שונים של מתח וחרדה, מתגלה כפוריה ויעילה לאבחן את רובדי הסיפור המקראי ואת כפל תיאורי ההתגלות, לא פחות מאשר האבחנה בין שם ה' לבין שם א-להים. גם תיאור ההתגלות בסנה, וגם תיאור ההתגלות של "וארא" (שמות ו', ב'-ח') מזכירים את שם ה' כמו את שם א-להים. בפרשת "וארא" יש גם ביטויים מובהקים של ברית מילה (בראשית י"ז) וגם ביטויים מובהקים של ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו), שנחשבים על ידי הביקורת כשני מקורות שונים. אולם ההבדל הבולט בין שתי הפרשיות, הוא ההבדל בין סגנון "אנכי" (בסנה), וסגנון "אני ה" ' (ב"וארא").

אפשר למצוא גיוון משמעות כזה גם בתוך פרשיות אחידות וגם בפרשיות מקבילות, שמשקפות רבדים סגנוניים שונים. רבדים שונים מבחינה ספרותית בתוך יצירה אחת, הם תופעה ידועה ומוכרת, שאיננה צריכה להוביל למקורות שונים, על פי אמות מידה ספרותיות נקיות.

ד. יעקב איש שדה[7]

יעקב נאלץ לברוח מפני עשו, וישב בבית לבן עשרים שנה. בשנים אלה עבד את לבן בכל כוחו, תלוי ברצונו של הגביר ומשועבד לו כעבד, עם זאת, הוא חי גם כבן חורין בשדה, כאיש שדה, כפי שהוא עצמו מתאר: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שִׁכֵּלו ואילי צאנך לא אכלתי: טרֵפה לא הבאתי אליך אנכי אֲחַטֶנָה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה: הייתי ביום אכלני חֹרֶב וקרח בלילה ותִדַד שנתי מעֵינָי" (בראשית ל"א, ל"ח-מ')

יעקב סיגל לעצמו את מידות השדה ואת חיי השדה, על כל קשיי ההתמודדות, מבלי שהשתנה אופיו הבסיסי כאיש תם!

על המִרמה שיזמה רבקה כלפי יצחק שילם יעקב כפל, ארבעה וחמישה, כלומר, הונאתו של לבן, עליה אמר יעקב "ותַחֲלֵף את משכֻּרתי עשרת מֹנים" (שם, מ"א). שיא השיאים של התשלום היה כמובן בהכנסת לאה במקום רחל בליל החתונה, על ידי לבן אחי רבקה. המדרש מתייחס לשאלתו של יעקב בחמת רוחו: "ולמה רִמיתָני"? (שם כ"ט, כ"ה):
"כל הלילה היתה [לאה] עושה עצמה כרחל. כיוון שעמד בבוקר – 'והנה הִוא לאה' (בראשית כ"ט, כ"ה), אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך? כשאמר לך 'אתה זה בני עשו'? (שם כ"ז, כ"ד), אמרת לו: 'אנֹכי עשו בכֹרך' (שם, י"ט), ואתה אומר 'ולמה רִמיתני'? ואביך לא אמר 'בא אחיך במרמה' (שם כ"ז, ל"ה)?" (תנחומא [בובר] ויצא י"א, עמוד 152)

אולם, יעקב עדיין לא נלחם כמו עשו. איך יזכה בברכות, שקיבל אותן מפני שלבש את בגדי עשו, בגדי הלוחם? הרי יעקב ברח מפני המלחמה כל ימיו!

כאשר התכונן יעקב למפגש עם עשו, הוא זימן עצמו לפי חז"ל לשלושה דברים: "לתפלה ולדורון ולמלחמה" (קהלת רבה פרשה ט', א'). גם הרמב"ן וגם הרשב"ם פירשו, בניגוד לרש"י, ש"למלחמה" הכוונה לברוח כדי להינצל. כך כתב הרמב"ן מפורשות:
"נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו; וללמדנו עוד, שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו; ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו – לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל! וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת, כאשר אזכיר" (רמב"ן, בראשית ל"ב, ד')

רשב"ם מסביר מדוע העביר יעקב את כל אנשיו בלילה את מעבר יבוק: "נתכוון לברוח דרך אחרת, ולפיכך עבר הנחל בלילה… כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון;" (רשב"ם, שם, כ"ג-כ"ה)

אז כפה עליו ה' את המאבק פנים אל פנים עם 'האיש' הפלאי במעבר יבוק לבדו. כאן, התברר כי יעקב יודע גם להילחם בלית ברֵרה, כאשר כלו כל תרגילי העיקוב והבריחה.[8] מתוך יעקב הבורח, המתפתל, שקרא לעצמו "עבדך" וגאחז תמיד בעקב, בקע במעבר יבוק בסוף הלילה, לוחם שנאבק עד כלות, והאיש "לא יכֹל לו" (שם ל"ב, כ"ה)! גם כאשר ניסה לפגוע באברי ההולדה, לא הצליח לגרום לו אלא צליעה, ויעקב יצא שלם הוא וזרעו (עיינו ברש"י וברמב"ן).

רק אז זכה יעקב לשם ישראל: "לא יעקב יֵאָמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂריתָ עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ט)

מתוך יעקב הגלותי, הופיע ישראל הנאבק ונלחם בכל כוחו. ישראל שאפשר לפגוע בו אך אי אפשר להכניעו.

בניגוד לגישת הפרשנים שראינו עד עתה, רש"י סבור שכבר בראשית הפרשה נתכוון יעקב להילחם בכל מאודו, אם לא תהיה ברֵרה אחרת: "והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כרחו, כי אלחם עמו" (רש"י שם, ט')

מכל מקום, רק כאשר יעקב נאבק לבדו במעבר יבוק הוא זכה לשם ישראל. רק אז הוא זכה באותה הברכה של יצחק באופן שלם, מאחר שהוכיח, שהוא יכול להשתמש בידי עשו ולשמור על קול יעקב! וזהו שפירש רש"י: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל' – לא יֵאָמֵר עוד שהברכות באו לך בעָקְבָּה וברמיה, כי אם בשררה ובגילוי פנים!" (רש"י שם, כ"ט)

אמור מעתה: לא יעקב כשלעצמו נתברך על ידי יצחק אביו ברוח הקודש, וגם לא עשו כשלעצמו. הדמות שנתברכה, יש לה ידי עשו וקולה קול יעקב. היא לא יצאה לעולם אלא אחרי עשרים שנות שדה של יעקב בבית לבן, מתוך המאבק במעבר יבוק בסוף הלילה, כאשר בקע ישראל מתוך יעקב. ברכת יצחק חלה, אם כן, על ישראל דווקא, כי הוא זה שנתברך, באשר הוא יודע להשתמש בידי עשו הלוחמות, תוך שהוא שומר על קול יעקב התם.

ה. מביעקב לישראל בדורנו

זהו גם הנס שאירע לנו בדורות האלה! במעבר יבוק ההיסטורי,[9] בסוף הלילה של גלות נוראה, לבדנו, בקע ישראל מתוך יעקב. עם ישראל ידע לממש את השילוב המופלא, וזכה לברכות ההן, ביושר ובעצמאות ישראל.

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1].  לפיכך, מי שהסתמך על 'מסורת אבות' להקריב לה' בו זמנית במקומות השונים בהם הקריבו האבות, לא ירד לסוף דעתם, וטעות זו היא העומדת בלב האיסור להקריב לה' "בכל מקום אשר תראה" (דברים י"ב), שכן "ה' יראה" (=יבחר), ולא אתה.

[2].   אצל אברהם נזכר 'הר', ומקומו "בין בית-אל ובין העי", ואילו אצל יעקב נזכרת 'לוז' כשם "העיר", בלי 'הר', ובלי "העי".

[3].   כאשר ישוב יעקב מפדן ארם ויקיים את נדרו בבית-אל, בארץ (ל"ה, א-ד, ט-טו), לא ייזכר שם 'סולם', ולא 'מלאכים', ולא 'חלום'.

[4].   ראו בשיעור לפרשת לך-לך.

[5].  ראו במילון המקראי של קהלר-באומגרטנר (ליידן 1967/1974), כרך I עמ' 69. בחנתי סוגיה זו עם אבי מורי ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל.

[6] כמו יעקב בפרק הקודם: "אנכי עשו בכֹרך" – בראשית כ"ז, י"ט.

[7]. ראו בהרחבה בספרי פרקי האבות בספר בראשית, בפרק 'ידי עשו – קול יעקב'.

[8]. חז"ל אמרו שהיה זה "שרו של עשו" (בראשית רבה פרשה ע"ז, ג').

[9].  ראו: א' לוז, מאבק בנחל יבוק, ירושלים תשנ"ט.