הגלות, שממת הארץ ושביתתה

הדפסה הדפסה

א. הדגשת שממת הארץ בעת הגלות

פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה והיובל, ומיד לאחריהן מופיעה פרשת הברכות והקללות, הפותחת את פרשת בחוקותי.

נפתח את עיוננו בקטע מתוך פרשת הקללות:
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:…
(ויקרא כ"ו).

בהמשך הפסוקים ממשיכה התורה לתאר את הצרות של העם בגלות. אולם, הפתיחה של תיאור הגלות, בפסוקים ל"א – ל"ה, מעניינת במיוחד. לכאורה, תיאור הגלות צריך להיות כמתואר בפסוק ל"ג: "ואתכם אזרה בגויים", בהוספת תיאור צרות העם בגלות, כנאמר בפסוקים ל"ו-ל"ט, וכמובן שיש להזכיר שתוצאת הגלות היא "והייתה ארצכם שממה"[1]. אולם, הפסוקים פותחים את תיאור הגלות דווקא בשממת הארץ, וגם הפסוק המסכם את עונש הגלות, חוזר העניין של שביתת הארץ:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:

לא זו בלבד שהפתיחה והסיכום של נושא הגלות עוסקים בארץ, אלא שנושא הארץ, שממונה ושביתתה חוזר בפסוקים אלה פעמים רבות[2]:

המילה "ארץ" חוזרת שבע פעמים (שש בפסוקים אלו, ופעם נוספת בפסוק מ"ב); השורש ש.מ.מ חוזר בפסוקים אלה שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג), וגם השורש שבת חוזר בפסוקים אלה שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג).

אם כן, התמונה המתקבלת היא שהמוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ. רעיון זה בולט במיוחד לאור הנאמר בפסוק ל"ב:
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ:

לא רק שהארץ שוממה כי לא גרים בה ולא מעבדים אותה, אלא יותר מכך: ה' דואג שהארץ תשאר שוממה, גם כאשר עמים אחרים מנסים לעבד אותה. ושוב, עולה התחושה שיש כאן עניין בשממת הארץ, ולא רק בהענשת העם בכך שהוא יוצא מארצו.

מהו העניין בשממת הארץ?

ב. שממת הארץ כעונש

הבושה

ניתן להבין ששממת הארץ היא חלק מהעונש לעם, ועונש הגלות מורכב משני אלמנטים:

האחד – פיזור העם בארצות אחרות, בין אויביהם המציקים להם;
והשני – שארצם נשארת שוממה.

כיצד שממת הארץ היא עונש לעם? מה אכפת להם שהארץ שוממה כאשר הם אינם גרים בה?

ראב"ע מפרש כך: "ושממו עליה" – כל כך תהיה שממה, שגם האויבים הדרים ישומו עליה, היפך "משוש לכל הארץ". (ויקרא כ"ו, פסוק ל"ב).

האבן עזרא מכוון אותנו לפסוק באיכה: סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ: (איכה, פרק ב, פסוק ט"ו).

הפסוק באיכה מתאר את המהפך הגדול שחל בחורבן, כאשר העיר היפה הופכת לעיר חרבה, עד כדי כך שכל העוברים בה מרגישים את עוצמת החורבן. כומר – החורבן והשממה של הארץ מביישים את העם שהארץ שייכת לו.

עדות לחטאים

בדברי ה' לשלמה לאחר בניין המקדש מזהיר ה' את העם שאם הם יחטאו – המקדש עלול להחרב:
(ז) וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים:
(ח) וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה:
(ט) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱלוֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת:
(מלכים א' פרק ט').

דברי ה' בפסוקים אלה מבהירים נקודה נוספת:
כאשר הארץ נשארת שממה – החורבן בולט, והעוברים בארץ שואלים את עצמם מדוע נחרבה הארץ הזאת, ונזכרים בחטאי העם שגרמו לחורבן. כלומר – המהפך הגדול של הארץ הפורחת והיפה, שהופכת לחרבה ושוממה ונשארת בשממונה, ממשיך להעיד כל הזמן על חטאי העם.

אריכות הגלות

רש"י מביא רעיון אחר: "והייתה ארצכם שממה" – שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך "עריכם יהיו חרבה" – נראות לכם חרבות. שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים[3]. (ויקרא שם, פסוק כ"ג).

לפי דברי רש"י, העם בגלות מרגיש שלא ישובו אל הארץ בקרוב, ולכן מבחינת ההרגשה שלהם הארץ היא חרבה; העונש הוא בתחושה שהארץ היא מחוץ להישג ידם. בנוסף לכך, כאשר הארץ נשארת שוממה במשך שנים רבות, ואף אחד לא מצליח ליישב אותה, קשה מאד לחזור אל הארץ. ואכן, במשך הדורות הרבים של הגלות, השממה בארץ הרתיעה אנשים רבים מלחזור אליה, מתוך חשש שלא יוכלו להתקיים בה.

כלומר, העובדה שהארץ נשארת שוממה גורמת לריחוק של העם מהארץ, למחשבה שאי אפשר לחזור אל הארץ ולתחושה של ייאוש, שמקשה על העם בגלות, וגם גורמת להארכת הזמן שהעם יושב בגלות.

אם כן, ברור ששממת הארץ היא קללה והיא חלק מהעונש לישראל, מכמה סיבות:

א. שממת הארץ מביישת את העם שהארץ שייכת לו;
ב. שממת הארץ מעידה על חטאי העם אשר גרמו להחרבת הארץ, וכך שממת הארץ מביישת את העם ומקטרגת עליו;
ג. העונש הוא בתחושה שלא יחזרו מהר לארץ, ולכן מרגישים שהארץ חרבה ונמצאת מחוץ להישג ידם;
ד. כאשר הארץ כל כך שוממה, קשה יותר לחזור אליה. קושי זה מאריך את זמן הגלות, וגם גורם לתחושת יאוש קשה.

ג. הברכה שבקללת השממה

שממת הארץ כקשר בין עם ישראל לארץ ישראל

למרות ששממת הארץ היא קללה, מצאו כמה מהמפרשים נקודת אור בתוך הקללה הזו: "והשימותי אני את הארץ" (ויקרא שם, פסוק ל"ב) – זו מידה טובה, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (שם) אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח… [4] (תורת כהנים, פרק ו).

המדרש נותן נקודת מבט שונה על השממה בארץ: העובדה שאויבי ישראל לא מצליחים להפריח את הארץ היא מידה טובה לישראל[5]: אויבי ישראל, שהגלו את ישראל מארצם, אינם מצליחים ליהנות מטובה של הארץ. אם האויבים היו מצליחים להפריח את הארץ, התחושה של ישראל בגלות הייתה קשה יותר, שכן הם היו מרגישים מעין "הרצחת וגם ירשת"; אולם, ה' לא מאפשר לגויים ליהנות מכך שהוציאו את ישראל מארצם.

אולם, נראה שיש כאן הרבה מעבר ל"תחושה טובה": אף עם לא מתיישב בארץ והופך אותה לארצו שלו במקום עם ישראל, ולכן תמיד יש אפשרות לישראל לחזור אל הארץ[6]. ומעבר לכך – העובדה שעמים אחרים אינם מצליחים להיאחז בארץ הזו מעידה כל הזמן על כך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל. הארץ, כביכול, מחכה לבניה שיחזרו אליה, ואיננה מוכנה להיענות לאף אחד אחר. כלומר – שממת הארץ מעידה על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל.

ברוח זו מפרש הרמב"ן[7]: …מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם…

ואכן, במשך כל שנות הגלות עמדה הארץ שוממה, כפי שמעיד על כך מרק טווין[8]: מבין כל הארצות המכוערות שבעולם, ארץ ישראל היא האלופה. ההרים חשופים, הגבעות קרחות, העמקים הם ישימון כעור ודל צמחייה. זוהי ארץ חרבה ומקוללת, יריחו נשארה תל הריסות כפי שהשאיר אותה יהושע בן נון. נצרת היא עיר נידחת, ירושלים עלובה וקודרת, שורצת מצורעים, נכים וחובבי בקשישים נצחיים ותושביה בלויי סחבות ומצחינים, עמוסים בזבובים ופרעושים והבעת פניהם מטומטמת.

ראשוני החלוצים אכן הגיעו אל ארץ מלאה ביצות ושוממה לגמרי; אולם, כאשר הם התחילו לישב את הארץ, הארץ נענתה להם, והם הצליחו להפריח אותה.

הקץ המגולה

הפרחת השממה על ידי עם ישראל לאחר אלפיים שנים שהארץ עמדה שוממה, מתאימה להפליא לתיאור בפרשת בחוקותי, אלא שבפרשת בחוקותי מופיע רק הצד השלילי – תיאור השממה בזמן הגלות; השלמה לתיאור זה מופיעה ביחזקאל, המתאר את פריחת הארץ בעקבות חזרת עם ישראל לארצו:
(ד) כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב: …
(ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא:
(ט) כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם:
(י) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה:
(יחזקאל, פרק ל"ו).

על פסוקים אלה נאמר המדרש הידוע במסכת כתובות:
ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". (כתובות סח.).

ואכן, הדורות של ראשית הציונות ראו את פריחת הארץ כסימן לכך שזו תחילת הגאולה, וכך אומר הרב קוק: אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו…מאז התחיל הקץ המגולה להגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא, התחילה אתחלתא זו…  (אגרות הראיה ג עמ' קנה).

אם כן, שממת הארץ, המהווה חלק מהקללה לעם ישראל בעקבות חטאיו, מכילה בתוכה גם הבטחה וברכה: ארץ ישראל איננה נענית לשום עם אחר, אלא מחכה לשובו של עם ישראל מן הגלות; רק כאשר ישראל ישובו לארצם, תשוב הארץ לפרוח. עובדה זו מעידה על הקשר המיוחד שבין עם ישראל לארצו.

ד. שייכות הארץ לה'

בין 'בחוקותי' ל'כי תבוא'

הסברנו ששממת הארץ היא חלק מתופעת הגלות של ישראל מן הארץ. אולם, כפי שראינו לעיל, פסוקים ל"א-ל"ה, הפותחים את תיאור הגלות בפרשת בחוקותי, מתמקדים בארץ, בשממתה ובשביתתה; גלות העם מן הארץ אמנם מוזכרת, אך נראה שהיא מוזכרת כנלווית לשממת הארץ, ולא כנושא מרכזי. אם התורה הייתה רוצה להדגיש את גלות העם, וללמדנו שחלק מהעונש של העם הוא שארצו תשאר שממה, היה די בפסוק ל"ג ("וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"), ואם התורה הייתה רוצה להבטיח לישראל שהארץ "תחכה להם", ולא תקלוט את אויביהם, היא הייתה יכולה להוסיף גם את פסוק ל"ב ("וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ"). אולם תיאור הגלות בפרשת בחוקותי איננו כזה, אלא הוא מוסיף פסוקים נוספים:

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

פסוקים אלה בולטים במיוחד לאור ההשוואה לפרשת הקללות בספר דברים, בפרשת כי תבוא, שגם בה מתוארת הגלות כעונש האחרון:

(סג)…יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(סד) וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ…
(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:
(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:…
(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת…וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:
(דברים, פרק כ"ח).

בפרשת כי תבוא הגלות מתוארת מן הזוית של העם: מתוארים בה ההפצה של העם בארצות אחרות וסבלו של העם בגלות, ואין כלל התייחסות לארץ. לכאורה, זהו התיאור הצפוי של הגלות: העם החוטא נענש בכך שהוא מושלך מן הארץ שלו וסובל את יסורי הגלות. בפרשת בחוקותי, לעומת זאת, תיאור הגלות שונה לחלוטין: הגלות איננה מתוארת בה מן הזוית של העם, אלא מן הזוית של הארץ. הגלות איננה רק עונש לעם על חטאיו, אלא הגלות היא אמצעי לכך שהארץ תשבות.

שביתת הארץ

מהי "שביתת הארץ", הנזכרת שש פעמים בפסוקים ל"ד-ל"ה, ופעם נוספת בפסוק מ"ג?

נחזור לתחילת פרשת בהר, ונעיין שם:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ …
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה…
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא, פרק כ"ה).

בפסוקים אלה מצטווים ישראל על השמיטה, ונשים לב לכך שהשמיטה מתוארת כאן כ"שבת הארץ" – כביכול המצווה היא על הארץ, ולא על האדם. הארץ צריכה לשבות, ולכן האדם צריך להמנע מפעולות מסוימות המפריעות לארץ בשביתתה[9].

אם כן, התמונה הכוללת המתקבלת מפרשות בהר-החוקותי היא שהארץ "זקוקה" לשביתה, ואם עם ישראל איננו מאפשר את שביתת הארץ, כמצווה עליו בפרשת בהר, הוא מוצא מן הארץ כדי לאפשר לארץ לשבות[10], כמתואר בפרשת בחוקותי.

מהו העניין בשביתה של הארץ?

פרשת בהר פותחת בצווי על "שבת הארץ" – השמיטה, וממשיכה עם מצוות היובל (עיינו פרק כ"ה, פסוקים א' – כ"ד). מצוות היובל מוצגת בזיקה ישירה למצוות השמיטה: ספירת שבעה מחזורי שמיטה מביאה אותנו אל השנה החמישים, בה חל היובל, ושנת היובל היא שנת שמיטה נוספת, שכמו בשמיטה גם בה אסור לעבד את האדמה; אולם, ביובל נוסף גם הציווי "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (פסוק י') – בשנת היובל חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים, וכל העבדים משתחררים וחוזרים אל משפחותיהם.

כיצד מנמקת התורה את הציווי של החזרת הנחלות לבעליהן?

(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי[11]:

מצוות השמיטה והיובל מבטאות את הרעיון שהארץ שייכת לה': במשך רוב השנים האדם משתמש בארץ, והארץ הופכת להיות כרכוש השייך לו ויש לו רשות לנצלו לצרכיו; אולם, פעם בשבע שנים האדם צריך לעצור ולהפסיק להשתמש באדמה כאילו היא רכושו, ולהתייחס אליה כאל "ארץ ה'" – אין לו רשות להשתמש בה, כי היא אינה שייכת לו. החזרת הנחלות לבעליהן ביובל איננה מבטאת את שייכות הנחלות לבעליהן הראשונים, אלא להפך: הנחלות בארץ הן של ה', ולכן אין תוקף לקניה ומכירה בהן; הארץ איננה של האדם, אלא של ה', ולכן האדם לא יכול למכור את הנחלה שקיבל ואף לא יכול לקנות קרקע ממישהו אחר.

במה בא לידי ביטוי ייחודה של הארץ הזאת, כשייכת לה'?

ה. הקשר שבין ה' לאדם בארץ ישראל

"למטר השמיים תשתה מים"

לפני הכניסה לארץ, התורה מתארת לעם ישראל את ייחודה של הארץ שהם עומדים להיכנס אליה:

(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:
(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:
(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
(דברים, פרק י"א).

לכאורה, לארץ מצרים יש יתרון על פני ארץ ישראל, כי המים מצויים שם תמיד, ואינם תלויים בגשם. אולם, חסרון זה של ארץ ישראל הוא גם יתרונה: בארץ זו תלויים בברכת ה' באופן קבוע – הגשם איננו מקור קבוע למים, אלא יש צורך בקשר מתמיד עם הקב"ה, כפי שממשיכה מיד התורה לומר:

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:
(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
(טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:
(יז) וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
(שם).

עיבוד האדמה בארץ ישראל איננו כעיבוד האדמה במקומות אחרים: בארצות אחרות התוצרת החקלאית תלויה בעבודת האדם, ואילו בארץ ישראל התוצרת החקלאית תלויה במצב הרוחני של העם – ללא מטר אין תוצרת חקלאית, והמטר בארץ ישראל תלוי בשמיעה בקול ה'.

כלומר – המטר בארץ ישראל מבטא את הקשר בין התנהגותו של האדם (ומצבו הרוחני) לבין הצמיחה.

ארץ ישראל כחזרה לגן עדן

קשר זה מבוטא לראשונה בבראשית פרק ב': (ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:

על פסוק זה אומר רש"י כך: ומה טעם "לא המטיר"? לפי ש"אדם אין לעבוד את האדמה", ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

העולם הראשוני הוא גן עדן, בו יש קשר ישיר בין תנובת הקרקע לבין הכרת האדם בה' ותפילתו אל ה'. חטאו הראשון של האדם הוא האכילה מעץ הדעת: ה' מאפשר לאדם ליהנות מכל עצי הגן, ואוסר עליו לאכול רק מעץ אחד. איסור זה מבטא את שייכות הגן לה' – האדם צריך להכיר שהגן איננו שלו, ולכן עליו להשמע להוראות של בעל הגן; באכלו מן העץ הוא מבטא את מרידתו בבעל הגן, כאומר: 'הכל שייך לי, ואני יכול להשתמש בכל כרצוני'. בעקבות תחושה זו, מתרחשים כמה שינויים בעולם, ואנו נתייחס לשניים מהם:

א."ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה" (בראשית, פרק ג', פסוק י"ז) – האדמה מקוללת בגלל חטא האדם. כאשר האדם איננו מבין את שייכות הארץ לה', חל ניתוק הגורם לקושי בעבודת האדמה. אדמת ה' איננה נענית לאדם כאשר הוא לא מכיר בהיותה אדמת ה'.

ב. האדם מגורש מגן עדן (שם, פסוקים כ"ב – כ"ד).

ניתן אולי לומר שזהו אותו עונש: גן עדן הוא מקום של קשר ישיר בין ה', הארץ והאדם, ובו האדם יכול היה ליהנות מן האדמה ללא עבודה, שכן ה' נטע למענו את הגן (וַיִּטַּע ה' אֱלוֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה' אֱלוֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל [שם, פרק ב', פסוקים ח' – ט']), וכל שנותר לאדם לעשות הוא לקטוף את הפירות[12]. גירוש האדם מגן עדן הוא העברתו למציאות אחרת, בה עליו לעבוד קשה כדי להצמיח משהו מן האדמה, ואין קשר בין מצבו הרוחני לבין הצלחת עבודת האדמה:
…בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם… (פרק ב', פסוקים י"ז – י"ח).
וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלוֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה… (פרק ג', פסוק' כ"ג).

הגרוש מגן עדן מנתק, כביכול, את האדמה משייכותה לה': האדמה ניתנה לאדם, ועליו לעמול קשה מאד כדי להוציא ממנה לחם, כי מרגע הגרוש מגן עדן חל ניתוק בין עבודת האדמה לבין המצב הרוחני של האדם.

אולם, במקום אחד בלבד נשמר הקשר המיוחד בין האדמה לה': בארץ ישראל. זו הארץ הנקראת ארץ ה', אשר תמיד "עיני ה' אלוקיך בה" (דברים, פרק י"א, פסוק י"ב). לכן, בארץ ישראל ממשיך להתקיים הקשר בין עבודת ה' לבין עבודת האדמה ופריחת הארץ על ידי המטר,המאפשר צמיחה והתלוי במצבו הרוחני של העם.

כלומר – ארץ ישראל היא מעין גן עדן בעולם הזה.

השמיטה כחזרה לגן עדן

שנת השמיטה מבטאת את ייחודה של ארץ ישראל בצורה החזקה ביותר: שנה אחת האדם איננו עובד את האדמה, ובכך הוא חוזר למצב של גן עדן.

כיצד האדם מתקיים אם הוא איננו עובד את האדמה?

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:
(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
(ויקרא, פרק כ"ה).

הקיום בשנת השמיטה והיובל הוא מעין הקיום בגן עדן: ה' מצווה את ברכתו, וכך והארץ מצמיחה יבול, ממנו האדם יכול ליהנות ללא טרחה.

במובן הפשוט יש כאן ברכה כלכלית – אין צורך לדאוג לפרנסה בשנת השמיטה, ויש כאן שכר ועונש: אם עם ישראל יקיים שמיטה – הוא יזכה ליבול ולברכה, ואם עם ישראל לא יקיים שמיטה – הוא יענש. אולם, מסתבר שיש כאן הרבה מעבר לכך: האוכל בשנת השמיטה איננו רק תוצרת ללא עבודה, כשכר על קיום המצווה, אלא זוהי תוצרת הנובעת מברכת ה': "וציויתי את ברכתי לכם… ועשת את התבואה…". הסגולה המיוחדת של הארץ חלה על ידי מציאותו של עם ישראל בארץ, אך רק באופן כזה שהוא חי בדרך ה', ומבטא בכך שהארץ היא ארץ ה' ושעם ישראל הוא עם ה'. כאשר עם ישראל מרגיש את הקשר המיוחד, שומר תורה ומצוות, מבין שהוא לא הבעלים על הארץ ומבטא זאת בקיום שמיטה – הארץ פועלת כארץ ה' ונותנת את פירותיה. כאשר עם ישראל לא מבין את משמעות הארץ ואיננו שומר את השמיטה, הרי התוצאה הנלווית היא שהארץ איננה פועלת כארץ ה', והיא איננה נותנת את פירותיה.

התוצאה הנובעת מכך היא שעם ישראל לא יכול להיות עוד בארץ, וכאשר עם ישראל מוצא מן הארץ – הארץ נשארת בשממונה ("ושממו עליה אויביכם"), מפני שעובדי ה' אינם נמצאים בה. כלומר, ארץ ישראל איננה נענית לעמים אחרים לא רק כהבטחה לעם ישראל שיחזור לארצו, אלא מפני שללא עבודת ה' על ידי עם ה' אין אפשרות להצמיח דבר בארץ ה'. ארץ ישראל פורחת רק במציאות בה עם ישראל נמצא בארצו ומרגיש את בעלותו המיוחדת של ריבון כל העולמים על ארץ ישראל. הביטוי לתחושה זו הוא בשמירת השמיטה, בה מתגלית מציאות ה' בשיאה, וארץ ישראל הופכת להיות כמעין גן עדן[13].

לכן, המציאות של פריחת הארץ היא הביטוי החזק ביותר לתחילתה של הגאולה: פריחת הארץ בשיבת עם ישראל אליה מגלה את הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ה', ומעידה על החזרה אט אט למציאות גן עדן, למציאות מלאה של "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".

(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית)

——————————————

[1]   וכך הוא התיאור של הגלות בקללות בפרשת כי תבוא (דברים כ"ח, ס"ג-ס"ח), וראו בהמשך השיעור.

[2]   ולא סתם "פעמים רבות" אלא שבע פעמים, וכידוע – המספר שבע הוא בעל משמעות.

[3]   תורת כהנים, פרק ז': "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" – זו מידה קשה לישראל, שבשעה שאדם גולה מתוך כרמו ומתוך ביתו וסופו לחזור, כאילו אין כרמו וביתו חרבים. אתם אין אתם כן, אלא "והייתה ארצכם שממה" מפני מה, שאין סופכם לחזור.
האמירה ש"אין סופכם לחזור" היא קשה מאד, בעיקר לאור העובדה שבסיומה של פרשת הקללות יש הבטחה שיחזרו לארץ. רש"י השתמש במדרש זה, אך עידן אותו במקצת.

[4]   פירוש זה מופיע גם ברש"י.

[5]   מדוע המדרש רואה בתוך הקללה מידה טובה, והרי המדרש עצמו אומר שהשממה היא חלק מהקללה, כפי שראינו לעיל?
החפץ חיים מבאר זאת כך:
"מידה טובה לישראל" – לפי שייחס אותה אליו יתברך, ואמר "והשימותי אני", ולזה אמרו שלא אמר זה אלא מפני שהיא "מידה טובה לישראל".
כלומר – דבר שה' עושה בעצמו איננו יכול להיות רק רע, וחייבת להיות בו מידה טובה.

[6]   אמנם היו עימותים כאשר עם ישראל ניסה לחזור לארץ, אך אם היה עם שהיה יושב כאן, מקים מדינה ומפריח את הארץ – העימותים היו קשים שבעתיים.

[7]   הרמב"ן (בפרושו לפסוק ט"ו) מפרש את כל פרשת הקללות. לדעתו, הברית שבפרשת בחוקותי רומזת לגלות הראשונה, בעוד שהברית בפרשת "כי תבוא" רומזת לגלות השניה; אולם, לגבי הפסוק שלנו, הוא אומר שיש כאן הבטחה לכל הגלויות.

[8]   מרק טווין הגיע לארץ בשנת 1867, וכתב את דבריו ב"מסע תענוגות לארץ הקודש". השינוי הדהים את העורך האמריקאי במהדורה החדשה, שמתאר שהגיע לארץ בשנת 1967 ונדהם לראות את הארץ פורחת, והוא כותב על כך "אין ספק שהציונות הפכה את הגיא העכור הזה לארץ ירוקה ופורחת". גם בספר מסעות אחר, שנכתב על ידי טריסטראם – "מסע לארץ ישראל", בערך באותה תקופה, נאמרו דברים דומים על השממה בארץ ישראל.

[9]   א. להבנה זו יכולות להיות גם השלכות הלכתיות, למשל איסור שגוי יעבוד בשמיטה; עיינו מנחת חינוך מצווה, קי"ב; מהרי"ט ח"ב, סימן נ"ב; שבת הארץ א', א'.
ב. השוו למצוות השמיטה בפרשת משפטים (שמות, פרק כ"ג פסוקי י' – י"א), המדגישה את הפן הסוציאלי שבמצווה זו.

[10]   גם הברכות בתחילת פרשת בחוקותי מדגישות את הארץ, והן מקבילות לברכות המובטחות לעם בפרק כ"ה פסוקים י"ח-כ"ב, בעקבות שמירת השמיטה והיובל. ראו בהרחבה במאמר "שבת הארץ כביטוי לרצון ה' בבריאה", אליצור עמנואל, מגדים כ"ג.

[11]   כך גם לגבי שחרור העבדים: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹקֵיכֶם" (פסוק נ"ה).

[12]   אמנם ה' מצווה את האדם "לבדה ולשמרה (פסוק ט"ו), אך לא ברור איזה עבודות על האדם לעשות; ואכן, האבן עזרא במקום מסביר שעל האדם היה מוטל רק להשקות את הגן ולשמור עליו מפני חיות.

[13]   אין שאיפה להמשיך בשביתת הארץ – עם ישראל אמור לעבוד את האדמה ולפתח את הארץ. אולם, השביתה בשנת השמיטה תביא לידי כך שגם בשנים שאחריה, בהן האדם יעבוד את הארץ, הוא ירגיש את בעלות ה' על הארץ.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ההשתדלות כמפתח לקבלה
  • פרשת בהר - "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"
  • למה שמיטה מיידית?
  • "שש שנים תזרע שדך... וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (כה, ג, ח)
  • השמיטה - זכויות הפרט או חובותיו?
  • ירושלים המאחדת
  • מצוות השמיטה = וודאות אלוקית מוחלטת
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.