בין "משפטים" ל"כי תשא"
א. "א-ל קַנָּא" מול "א-ל רחום וחנון"[1]
בעשרת הדברים לא נזכרו כלל מידות הרחמים. לא "אֶרֶך אַפַּיִם" ולא סליחת "עָוֹן וָפֶשַע וחַטָּאה", אלא רק מידת הדין: "כי אָנֹכי ה' א-להיך א-ל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים, על שִלֵּשים ועל רִבֵּעים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חסד לַאֲלָפים לְאֹהֲבַי וּלְשֹמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ', ד'-ה')
מידת הדין שולטת בלוחות הברית.[2] יש שם פקידת עוונות עד דור רביעי לחוטאים וחלוקה בין שונאים ואוהבים – בלי מצבי ביניים וסליחה. לפי זה, אין דרך להתמודד עם חטא העגל אלא באמצעות עונש טוטאלי, או בשבירת הלוחות. משה בחר לשבור את הלוחות, השמיד את העדות הראשית במשפט על הפרת הברית, והציל את עם ישראל.
מכוח תפילת משה אחרי חטא העגל, ה' גילה למשה את סודות הרחמים: "ה', ה' א-ל רַחוּם וחַנּוּן אֶרֶך אַפַּיִם ורַב חסד וֶאמת: נֹצֵר חסד לאלפים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַע וחַטָּאה, ונַקֵה לא יְנַקֶה פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים ועל בני בנים, על שִלֵּשים ועל רִבֵּעים" (שם ל"ד, ו'-ז')
הזיקה לדיברות מפורשת בסוף המידות, בפקידת עוונות עד דור רביעי כמו בלוחות. אולם, אין במידות הרחמים חלוקה חותכת לשונאים ואוהבים, משום שיש מצבי ביניים עד אין סוף. יש אריכות אף ודחיית עונש, כמו גם סליחה וחנינה ונשיאת עוונות ואפילו פשעים. במקום עשיית חסד לאלפים, נזכרת נצירת חסד לאלפים. במילים אחרות, לא תמיד יכול החסד להיעשות, ולפעמים הוא רק נצור ושמור לדורות הבאים.
אולם, אם אלו הם דרכי ה' בהנהגת הסליחה הרחמים, מדוע זה לא ייכתב בלוחות?
לכאורה, אם ה' נעתר למשה וגילה לו את סודות הרחמים בדרכי הנהגתו בעולם, צריך היה לכתוב אותם בלוחות השניים! כך כולם היו יודעים שהלוחות הראשונים ניתנו במידת הדין, ונשברו על ידי משה כי אין עם ישראל יכול לעמוד במידת הדין לבדה,[3] והלוחות השניים ניתנו במידות הרחמים. מדוע הורה ה' למשה: "פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הרִאשֹנים אשר שִבַּרתָ" (שם, א')
יש לומר, שאילו שינה ה' את הכתוב בלוחות, היה ברור שתורה עלולה להשתנות ביסודותיה. היה ניתן להבין שהתורה יכולה להישבר ולהיכתב מחדש באופן שונה, ואפילו בניגודים עמוקים, וממילא לא הייתה מתקיימת.
מאחר שעשרת הדברים נכתבו "כמכתב הראשון" (דברים י', ד'), ברור שזאת התורה לא תתבטל ולא תוחלף.[4] פירושיה לפי התורה שבעל פה ולפי סודות התפילה שנתגלו למשה, יכולים להיות שונים עד מאד מן הכתוב. עם זאת, הם ישמרו על התורה שבכתב כמות שניתנה, כאמת שמימית.
כאן מפורשת בתורה בפעם הראשונה הכפילות ההכרחית של תורה שבכתב, המיוצגות על ידי הלוחות, והתורה שבעל פה, הבאה לידי ביטוי במידות הרחמים.
בלוחות תיכתב לעולם רק מידת הדין החותכת בין שונאים לאוהבים, בלי רחמים ובלי סליחה. גם בהמשך, בפסקת הברית, תחזור האזהרה "כי ה' קַנָּא שמו, א-ל קַנָּא הוא" (שמות ל"ד, י"ד) כאזהרה חמורה נגד עבודת אלילים.
לעומת זאת, בתפילה תישמר כתורה שבעל פה ביחס ללוחות הכתובים, הנהגת הסוד של מידות הרחמים עם סליחה והארכת אף, עם "נַקֵה" ועם "לא יְנַקֶה".[5] שם אין שונאים ואוהבים אלא אנשים לאלפים, שהטוב והרע מעורבים בהם. אי אפשר לדעת מי הם שונאי ה' ומי הם אוהביו.
כך היה הדבר כאשר התורה שבכתב הייתה רק הלוחות הכתובים. גם כשנכתבו לבסוף גם מידות הרחמים בתורה השלמה,[6] נשאר בעל פה הסוד העיקרי בהנהגת הרחמים, כלומר, באלו מידות ינהיג ה' את עמו בכל מצב וזמן. דבר זה רמוז בתפילות הנביאים, בהם מופיע תמיד צרוף שונה של המידות.[7]
בתיאור כתיבת הלוחות השניים נאמר בפירוש: "ויאמר ה' אל משה, כְּתָב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כָּרַתּי אִתְּךָ ברית ואת ישראל" (שמות ל"ד, כ"ז)
מן הפסוק הזה למדו חז"ל, ש"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה".[8] הסיבה לפירוש זה לא מבוארת בגמרא, אך ההקשר הרחב של הפסוק מבאר, כי הוא כולל את התורה הכתובה על הלוחות יחד עם מידות הרחמים שבתורה שבעל פה.
כך הוא פירוש הפסוק: כתוב לך את מידת הדין על הלוחות השניים בדיוק כמו שהיה כתוב על הלוחות הראשונים "אשר שִבַּרתָ" (שם, א'). אבל, עליך ללמד לבני ישראל את סודות הרחמים והסליחה בתפילה, כתורה שבעל פה, "כי על פי הדברים האלה כָּרַתּי אִתְּךָ ברית ואת ישראל" (שם, כ"ז).
ב. פסקת הברית – סוף משפטים (כ"ג) מול כי-תשא (ל"ד)
פרשת משפטים:
"הִנֵה אָנֹכי שֹלֵחַ מלאך לפניך לִשמָרךָ בדרך, ולַהֲביאֲךָ אל המקום אשר הֲכינֹתי: הִשָמֶר מִפָּנָיו וּשְמַע בְּקֹלוֹ, אַל תַמֵּר בּוֹ, כי לא יִשָׂא לְפִשעֲכֶם, כי שמי בקִרבּוֹ: כי אם שָמוֹעַ תִשמע בְּקֹלוֹ, ועָשיתָ כל אשר אֲדַבֵּר, ואָיַבתי את אֹיבֶיךָ, וצַרתי את צֹררֶיךָ:
כי יֵלֵך מַלאָכי לפניך וֶהֱביאֲךָ אל הָאֱמֹרי והַחִתי והַפְּרִזי והכנעני, הַחִוי והַיְבוּסי, והִכְחַדתיו: לא תשתחוה לאלֹהיהם ולא תָעָבדֵם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הָרֵס תְהָרסֵם, ושַבֵּר תְשַבֵּר מַצֵבֹתֵיהֶם: וַעֲבַדתֶם את ה' א-לֹהיכם, וּבֵרַך את לַחמְךָ ואת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתי מחלה מִקִרְבֶּךָ:
לא תִהיֶה מְשַכֵּלה וַעֲקָרה באַרצֶךָ, את מספר יָמֶיךָ אֲמַלֵא: את אֵימָתי אֲשַלַח לפניך, והַמֹתי את כל העם אשר תָבֹא בהם, ונתתי את כל אֹיבֶיךָ אליך עֹרֶף:
ושלחתי את הצרעה לפניך, וגֵרשה את הַחִוי ואת הכנעני ואת הַחִתי מִלפניך: לא אֲגָרשֶנוּ מִפניך בשנה אחת, פן תִהיֶה הארץ שממה, ורַבָּה עליך חַיַת השדה: מעט מעט אֲגָרשֶנוּ מִפניך, עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ: וְשַתּי את גְבֻלְךָ מִיַם סוף ועד ים פלִשתים, ומִמִדבר עד הנהר, כי אתן בידכם את יֹשבֵי הארץ, וגֵרַשתָמוֹ מִפניך: לא תִכרֹת להם ולֵאלֹהֵיהֶם בְּרית, לא יֵשבוּ בארצך פֶּן יַחֲטיאוּ אֹתְךָ לי, כי תַעֲבֹד את אלֹהֵיהֶם, כי יִהיֶה לך למוֹקֵש" (שמות כ"ג, כ'-ל"ג)
פרשת כי תשא:
"וַיֹאמֶר, הִנֵה אָנֹכי כֹּרֵת ברית נגד כל עמך אעשה נִפלָאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויִם, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עֹשֶׂה עִמָך:
שְמָר לך את אשר אנֹכי מְצַוְךָ היום, הנני גֹרֵש מפניך את הָאֱמֹרי והכנעני והַחִתי והַפְּרִזי והַחִוי והַיְבוּסי: הִשָמֶר לך פֶּן תִכרֹת ברית ליושב הארץ
אשר אתה בא עליה, פֶּן יהיה למוֹקֵש בקִרבֶּךָ: כי את מִזבְּחֹתָם תִתֹצוּן ואת מַצֵבֹתָם תְשַבֵּרוּן ואת אֲשֵרָיו תִכרֹתוּן: כי לא תשתחוה לאל אַחֵר, כי ה' קַנָּא שמו, א-ל קַנָּא הוא:
פֶּן תִכרֹת ברית ליושב הארץ, וזָנוּ אחרי אלֹהֵיהֶם, וזָבחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וקרא לך ואכלת מִזִבחו: ולקחת מִבְּנֹתָיו לבניך, וזנו בְנֹתָיו אחרי אלֹהֵיהֶן, והִזנוּ את בניך אחרי אלֹהֵיהֶן: אלֹהֵי מַסֵּכה לא תַעֲשֶׂה לָך" (שם ל"ד, י'-י"ז)
ההקבלה בין שתי הפסקאות ברורה וגלויה לעין: פתיחת "הִנֵה אָנֹכי", הבטחת כיבוש הארץ בנפלאות גדולות, ששת עמי כנען כמעט באותו הסדר (חילוף אחד של "הכנעני והחִתי"), האזהרות מפני ברית זרה והגדרת הפולחן הכנעני כמוֹקֵש.
ההבדלים הבולטים הם בפרופורציות. תיאורי הברכה בנחלת הארץ מלאים ומקיפים יותר בסוף פרשת משפטים, והאזהרות קצרות יותר. היפוכם של דברים בפרשת כי-תשא, שם הברכה קצרה ואילו האזהרות מקיפות ומפורטות מאד כמתבקש אחרי חטא העגל. בפרשת כי תשא גם נוספו להן אזהרה מפני נישואי תערובת ומפני ההשפעה האלילית הצפויה בעקבותיהם, וגם אזהרה חותמת נגד "אלהי מַסֵּכה",[9] שבאה כמובן בעקבות החטא של "עגל מַסֵּכה" (שם ל"ב, ח').
הבדל בולט יש בפתיחת הפסקה בהשמטת המלאך,[10] כפי שביקש משה בתפילת הסליחה: "ילך נא א-ד-נ-י בקרבנו" (שם ל"ד, ט')
לכן, במקום: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך…" (שם כ"ג, כ'), פותחת פסקת הברית השנייה ב"הנה אנכי כרת ברית…" (ל"ד, י').
ההקבלה בין הפתיחות חוזרת ומוכיחה, ששתיהן פסקאות ברית מ"ספר הברית". ספר הברית תפס מקום כנראה גם בלוחות השניים, כפי שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה.[11]
ג. מצוות השבת והרגלים – סוף משפטים (כ"ג) מול כי-תשא (ל"ד)
פרשת משפטים: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה': לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, י'-י"ט)
פרשת כי תשא: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שם ל"ד, י"ח-כ"ו)
בפרשתנו, אחרי פסקת הברית ובלי הפסק פרשיה, מופיעות מצוות הרגלים והשבת. הן מופיעות בסדר הפוך לסדר 'משפטים', שם מופיעות מצוות אלה לפני פסקת הברית. למרות שקיימים הוספות והבדלים קיימת הקבלה חזקה. על כן ברור, שמדובר בחזרה על אותה פסקה.
הפסקה בפרשת משפטים מתחילה בשמיטה ובשבת, ממשיכה ב"שלש רגלים תָחֹג לי בשנה" ובמצוות העלייה להיראות "את פני הָאָדֹן, ה' ", וחותמת במצוות הקשורות לחגים. הפסקה בפרשת כי-תשא מתחילה דווקא בחג המצות, בתוספת קדושת בכורות ופדיונם, לפי סדר יציאת מצרים.[12] זאת, אולי כביטוי לתיקון הנדרש אחרי 'חגיגת' העגל ("חג לה' מחר", שם ל"ב, ה'), בחזרה ליציאת מצרים. רק אחר כך נזכרת שבת ואולי גם שמיטה.[13]
בפרשת כי תשא השם "רגלים"[14] לא נזכר, "חג הקציר" נקרא כאן "חג שָבֻעֹת", והוא כולל בקיצור את ספירת השבועות,[15] שתתפרש בויקרא כ"ג ובדברים ט"ז.
הכתוב מרחיב במצוות העלייה "לֵרָאוֹת את פני ה' א-להיך שלש פעמים בשנה". הפסקה חותמת במצוות הקשורות לחגים, ושתי הפסקאות מסיימות באותו פסוק: "רֵאשית בִּכּוּרֵי אדמתך תביא בית ה' א-להיך, לא תבשל גדי בחלב אִמוֹ" (כ"ג, י"ט. ל"ד, כ"ו)
כיוון שהפסקאות מופיעות בסדר הפוך לסדר 'משפטים', היינו יכולים לצפות שבהמשך יהיו פרשיות המשפט המוחלט, ואף במשפט המותנה ובחוקי גוי קדוש,[16] בהקבלה מלאה (ובהבדלים מאירי עיניים) לפרשיות מעמד הר סיני ובסדר הפוך, עם חתימה בעשרת הדברים. אולם, התורה מקצרת וההיפוך לא ממשיך.
אי אפשר לומר, שמיותר להאריך בחזרה על פרשיות 'משפטים', שהרי התורה חוזרת על כל מעשה המשכן לפרטי פרטיו ואיננה מקצרת.
לכן צריך לומר, שהקיצור הוא חלק בלתי נפרד ממעמד חידוש הברית, כשצריך לקרוא את דברי הברית באוזני המון עם. כך, מתחזקת המסקנה ש-"ספר הברית" עצמו היה תקציר[17] גם בפעם הראשונה. בחידוש הברית נכתב תקציר מעודכן, שנקרא באוזני העם בירידת משה מן ההר (ל"ד, ל"ב), והוא דומה ל-"ספר הברית" הראשון.
שאר פרשיות 'משפטים' נחשבו הרחבה לעשרת הדברים ונלמדו על ידי הזקנים והשופטים, כתוכן המלא של ברית סיני. זאת, כשם שפרשיות ספר דברים (מפרק ו'), הן הרחבה ופירוט של עשרת הדברים,[18] ופרשיות קריאת שמע הן התקציר.[19]
(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
——————————————————————-
[1] ערוך מתוך 'מקראות' לפרשת משפטים, עמ' 548-543
[2] מאידך, אין קללות 'אם לא תשמעו' בספר שמות (כפי שהראינו בפרק על 'ספר הברית') ורק ברכות נזכרות ("אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי…", שמות י"ט, ה').
האם זו סתירה? מידת הדין שולטת ואין קללות? במחשבה נוספת, ייתכן וזה מתאים, כי אולי אין צורך בתיאורי קללות כאשר חוקיות הדין שלטת. כמו שאין צורך לתאר אסונות הנובעים מחוקי הטבע, כי ידוע לכולם שהאש שורפת, והארץ מכה את הנופל עליה, בלי רחמים, ואין צורך ואין טעם לתאר זאת.
[3] במדרש (בראשית רבה פרשה י"ב, טו), וברש"י (לבראשית א', א) נאמר על 'העולם' שאינו יכול לעמוד במידת הדין לבדה, ואולם, בתורה עצמה הרעיון הזה מפורש על עם ישראל, בחטא העגל, אל מול הלוחות הכתובים במידת הדין.
[4] כהקדמת הרמב"ם לפרק 'חלק' ביסוד התשיעי, ובהלכות יסודי התורה פרק ט'.
[5] הביטוי "לא יְנַקֶה" הוא כבר דין, כמפורש בדיבור השלישי: "כי לא יְנַקֶה ה' את אשר יִשָׂא את שמו לַשָוְא". אבל, יחד עם "וְנַקֵה" יכולה להיות לו גם משמעות הפוכה, כי יש 'ניקיון' שלא משאיר אחריו כלום.
כך נאמר בנחמות ירמיהו: "כי אעשה כָלָה בכל הגוֹיִם אשר הֲפיצותיךָ שם, אך אֹתךָ לא אעשה כָלָה, וְיִסַרתיךָ לַמשפט וְנַקֵה לא אֲנַקֶךָּ" (ירמיהו ל', י"א. מ"ו, כ"ח).
אולם בנבואות פורענות בירמיהו מופיע הביטוי "הִנָקֶה תִנָקוּ? לא תִנָקוּ!" (שם כ"ה, כ"ט. מ"ט, י"ב), על שתיית כוס התרעלה של מידת הדין.
[6] כדעת ר' בנאה, ש"תורה, מגילות מגילות ניתנה" (גיטין ס.).
[7] בכל מקום בתנ"ך בו נזכרו המידות הן מופיעות בהרכב ייחודי, ואפילו במקומות דומים מאד יש הבדלים.
כך, בתפילת משה בחטא התיירים-המרגלים (במדבר י"ד, י"ז-י"ח), נאמר "כאשר דִבַּרתָ לֵאמֹר", דבר שנראה כציטוט מדויק. אך שם נזכר ה' רק פעם אחת, לא נזכר "א-ל רחום וחנון", לא נזכרת מידת 'אמת', וגם לא "נֹצֵר חסד לאלפים".
כך גם בספר יונה, שם נאמר: "…כי ידעתי, כי אתה א-ל רחום וחנון, אֶרֶך אַפַּיִם ורב חסד, ונִחָם על הרעה" (יונה ד', ב)
ובתפילת הצום בנבואת יואל נאמר: "ושוּבוּ אל ה' א-להיכם, כי חנון ורחום הוא, אֶרֶך אַפַּיִם ורב חסד ונִחָם על הרעה… מי יודע [אולי] יָשוּב ונִחָם" (יואל ב', י"ג-י"ד)
אין שני מקומות שווים לגמרי במידות הרחמים שבתפילות הנבואה.
[8] מאמרו של ר' יוחנן, גיטין ס:.
[9] 'מַסֵּכה' היא יציקה, משורש נס"ך. כמו: "הַפֶּסֶל נָסַך חָרָש, וצֹרֵף בַּזָהָב יְרַקְעֶנוּ …" (ישעיהו מ', יט). כלומר: יָצַק, במקרה זה, יציקת זהב אסורה.
[10] הרמב"ן (בפירושו לכ"ג, כ') מקשה על פרשנות זו, ושואל איך ייתכן לפרש שדווקא אחרי החטא התעלו להשגחה ישירה בלי מלאך. לכן, פירש את ה"מלאך" ששם ה' בקרבו, אחרת מ"מלאך", שבא במקום השכינה, וראו מה שכתבנו על 'מלאך' ב'מקראות' לפרשת משפטים, עמודים 479-475.
[11] כך כתב הרמב"ן: "כְּתָב לך את הדברים האלה – ציוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם ב'נעשה ונשמע' כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות, ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות, ואין ספק שנעשה כן…" (רמב"ן שמות ל"ד, כ"ז)
[12] פרק י"ג בספר שמות, מלבד ארבעת הפסוקים הראשונים ("והיה כי יביאך ה'…/ כי יביאך ה'…"), נראה כציווי מסיני, ודומה לפרשיות בספר דברים (ו'), הסמוכות לפרשת שמע. לכן, החיבור של קדושת בכורות לשמירת חג המצות ב-'כי-תשא' נראה טבעי לגמרי. כך הדבר גם בפרשיות החגים בספר דברים: פרשיית "כל הבכור" (דברים ט"ו, י"ט), ומיד אחר כך פסח וחג המצות, שבועות וסוכות (דברים ט"ז).
[13] לדעת רבי עקיבא, "בחריש ובקציר תשבת" (ל"ד, כ"א) מכוון לשמיטה ולא לשבת. ראו ב'מקראות' לפרשת משפטים, עמודים 429-425, על שיטת רבי עקיבא במדרש ההלכה מתוך הקבלות בין פרשיות (כמו, משפטים / כי-תשא).
[14] על משמעות השם 'רגלים' ראו 'מקראות' לפרשת משפטים, עמודים 400-395.
[15] ראו הסבר מפורט בספרי: זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, אלון שבות התשע"ה, עמודים 125-114.
[16] על מבנה הפרשיות ב'משפטים', ראו 'מקראות' לפרשת משפטים, עמודים 421-416.
[17] ראו 'מקראות' לפרשת משפטים, עמודים 553-551.
[18] ראו מאמרי: 'קריאת שמע המורחבת', ו'התאמת גושי המצוות לעשרת הדיברות', בתוך: סמוכים לעד, פתח-תקוה תשע"ב, ובאתר שלי.
[19] ולכן נקבעו כקריאה מחייבת בכל יום, ובראשונה, בזמן בית המקדש, יחד עם עשרת הדיברות (משנה תמיד ה', א').