'זה אלפיים שנה שאנו ללא בית..'

הדפסה הדפסה
מסופר בדרך מליצה על פרופסור אחד ואישתו שיצאו לכמה ימי קמפינג…בנו אוהל אכלו בו והלכו לישון.
באמצע הלילה קמה האישה ושאלה את הבעל "בעלי היקר הבט לשמים ואמור לי מה אתה רואה???" עונה לה הבעל ״מיליוני כוכבים״
״נוווו….. ומה זה אומר לך???״
והוא עונה לה בשחצנות:
🔹מבחינה אסטרונומית זה אומר שקיימים מיליוני גלאקסיות עם פוטנציאל לביליוני כוכבי לכת.
🔹מבחינה כרונולוגית אנו מתקרבים לשעה 3 לפנות בוקר.
🔹מבחינה תאולוגית זה מראה את גודלו של בורא עולם ומאידך את קטנותנו בני האדם.
🔹מבחינה מטאורולוגית נראה לי כי יהיה מחר יום נאה…
ואז פנה הפרופסור אל אשתו ושאל אותה "ומה זה אומר לך אישתי היקרה?" והיא עונה לו: "בעלי היקר! איזה מזג אוויר, איזה גלקסיות ואיזה נעליים!!!!!! אתה לא שם לב שגנבו לנו את האוהל!!!!"
זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו… ובא ראש חודש אב להזכיר הרבה (לא קצת) מה אבד לנו ומתוך הזכירה היום יומית (כל אחד בדרכו הוא) יהי רצון שיבנה במהרה בימנו!!! ושנזכור, בכלל ובחודש אב בפרט, כל המתאבל על ירושלים רואה בשמחתה – אמן
אותו יום זיכרון שבו אירע האסון, הוא היום העצוב ביותר בשנה. יום עינוי לגוף ולנפש, יום יגון הסוחף את הנפש הדוויה ומציף אותה בזכרונות.
הדבר הראשון הבולט מיד בכניסה לבית, ולוכד אליו מיידית את המבט, הוא – התמונה.
במרכז הסלון, בלב ליבה של הדירה, תלויה תמונה מרשימה והדורה, ממוסגרת בדייקנות מוקפדת, מצולמת בצבעים חיים ובהירים. מתוכה ניבט מראה פנים צעיר, עדין ונעים סבר.
עיניו גדולות וישרות, נוקבות במבטן את עיניך, עד שאתה חש אי-נוחות ומבוכה, ומשפיל את מבטך.
לידך ניצב בעל הבית, עיניו מצועפות והוא לוחש: "זה הבן שלנו. זוכר אותו?!" בשקט הקפוא שיורד לפתע על הסלון, אתה שומע אנחה קורעת לב מכיוון המטבח, ומתאר לעצמך את ליבה הקרוע של האם.
בנם, בנם הנעדר.
עד מתי יימשך המצב הנורא? הספקות המענים? הגעגוע האוכל מבפנים? הדאגה קורעת הלב לשלומו, לרווחתו, לחייו?
עד מתי תשרור אותה אי–ודאות איומה, האופפת את הלב, החותכת אותו לגזרים וממשיכה להבעירו באש האימה שנים רבות כל כך?
מאז נעלם בנם ונפער החור האפל בחייהם, הם כבר נואשו והרימו ידיים מחקירות, חיפושים ובירורים, איסוף מידע והעמדת העולם על רגליו. מאז חרב עליהם עולמם וימיהם עוברים עליהם בכמיהה מייסרת ובתהיות מאשימות – אין חייהם חיים.
אכן, זרימת היום יום מחייבת אותם להמשיך ולפעול, אולם ליבם חלול, מוחם פועל אוטומטית, הכאב מתהדק כבחגורה לוחצת, ולעיתים מתחשק להם רק לעמוד לזעוק ולטלטל את אוויר העולם: "ילדי! היכן ילדי?"
ניסיון כזה העובר על משפחה, הרי הוא התופת בהתגלמותה.
האבל חי ותוסס בקרבם, מלווה בדאגה איומה ותמידית לשלום יקירם. היום והתאריך שבו נעלם, הוא יום מטלטל ועתיר רגשות, המותיר את ההורים מרוקנים נפשית לחלוטין.
השנים החולפות אינן מקהות את הרגש. חייו של ילדם, הממשיך לחיות אי שם ואין איש יודע היכן, מתדפקים על לוח ליבם וממשיכים לחרוט בו חריטות של דמע ושל דם. הגזרה על המת שיישכח מן הלב אינה קיימת כאן כלל. חזקה על הבן שעודנו בחיים.
עתים חופנת האם את התמונה הגדולה בידיה, מצמידה אותה אל ליבה, והדמעות זורמות על הדיוקן האהוב וקובעות בו את רישומן. עיתים נשמע בכי תמרורים לאוזניהם של עוברי דרכים, והם נדים בראשם ונאנחים בצער אין אונים.
אין עט שיוכל לתאר את ייסורי הנפש הכמהה, המייחלת, המצפה והנאכלת מצער ומגעגועים של זוג ההורים, המבכה את היעדרותו הטראגית והעלומה של יקירם…
האם רוח של אבלות מנשבת בין כותלי הבית? האם רגשות של סיום ושל חידלון מתחרים באווירה הרובצת שם?
לא, אין זו אבלות. אין כאן הרגשה של סגירת מעגל סופי ופרידה עולמית, אין ייאוש ואובדן. אכן, יש צער נוקב עד חדרי נפש, דאגה רבה וספק מנקר, אך רוח של תקווה מרחפת כל העת. יש שם הרבה כמיהה וייחול, ציפיה ודמיונות משכרים של: "הנה פתאום הוא ינקוש על הדלת וייכנס…"
הכיסופים לשוב ולראותו בקרוב נמסכים באיברים, נמזגים בנשימות וזורמים בנימי החיים. אין אפשרות להתנתק מהם, אף לא לרגע אחד…
* * *
בד בבד עם התרחשויות טראגיות אלו, על כל הצער הכרוך בהן, מתרחשת בעולמות העליונים מציאות דומה לחלוטין. באספקלריה אחרת, בספירות היקום האין סופיות, מתחוללת באותה עת התרחשות רוחנית סוערת ומרטיטה. מאי שם עולות מילות הנצח של נביאי האלוקים:
"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו… על כן המו מעי לו" (ירמיהו ל"א, כ').
בת ציון האומללה מתפלשת בעפר ומבכה על בניה כי אינם: "אין מנהל לה, מכל בנים ילדה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גדֵלה" (ישעיהו נ"א, י"ח).
יחד עימה נאנקת ומתייפחת שכינתא בגלותא (השכינה בגלות). מקום מיוחד יש לו לקב"ה לכך ו"מסתרים" שמו (ירמיהו י"ג, י"ז): "במסתרים תבכה נפשי". השכינה הומה על בניה, ומדי דברה בילדי שעשועיה עולה זכרונם לפניה. שנים נאנקת השכינה באבלה ומתייסרת מרחוק על בניה אהוביה (תהלים צ"א, ט"ו): "עמו אנוכי בצרה" – מעיד הכתוב, וכבר שורר הפייטן רבי שמעון הגדול ממגנצא: "בצרתם לו צר, בסבלות ובעבדות".
תקופת השבר מתארכת ויורדת מדחי אל דחי, מתקרבת היא אל שיאה ככל שהולך ומתקרב התאריך שבו אירעה הפרידה המזעזעת. אותו יום זיכרון שבו אירע האסון, הוא היום העצוב ביותר בשנה. יום עינוי לגוף ולנפש, יום יגון הסוחף את הנפש הדוויה ומציף אותה בזכרונות.
* * *
וראה זה פלא: לאחר תקופת האבל על האסון, עם סיומו של אותו תאריך קשה, משתנה לפתע האווירה השוררת. פתאום סרה האבלות המוחשית, מותרים דברים שנאסרו, וחיוך מתחיל להפציע בזהירות על הפנים הדוויות.
נראה, כי האבלים נאחזים בדבר מה, מתעודדים ממשהו חזק ומבטיח, ומפנים ראש לכיוון העתיד בייחול ובתקווה. אין זאת כי אם בטוחים הם כי חי הוא יקירם ובקרוב יפגשוהו. מן הסתם מעוגנות תקוותיהם בידיעה כי לא לנצח יימשך הכאב. ביטחון זה מעניק להם אושר ונחמה.
מהו המקור לרגשות אלו?
לרגשות אלה תורמות רבות השבתות המיוחדות שאחרי תשעה באב:
שבתות "שבעה דנחמתא", רצף של שבע שבתות מהשבת שאחרי תשעה באב, "שבת נחמו", ועד השבת שלפני ראש השנה.
בשבתות אלו נקראות הפטרות נחמה הלקוחות כולן מספר ישעיהו. מילות ההפטרה פונות אל ירושלים הדוויה 'ומלטפות' אותה ברכות ובאהבה. הן חובשות את פצעיה המדממים ברטיות של חום ושל נחמה, ומבטיחות לציון כי היא תירפא לחלוטין ותיגאל עולמית מגלותה.
"נחמו נחמו עמי", פונה אליה הקב"ה, "דברו על לב ירושלים וקראו אליה…" המילים מפייסות ומעודדות. ובת ציון הסחופה והנאנקת מרימה את ראשה בפליאה: אילו מילים! איזה טל תחייה שזור בהן! מיהו זה הקורא לה?
האומנם, האינך זוכרת את קולי? האומנם חשבת ששכחתי אותך? הלא גם אם יהיה מצב בלתי אפשרי שבו "תשכח אשה עולה (עוללה), מרחם בן בטנה" (ישעיהו מ"ט, ט"ו) – לו יצויר שתצליח אם לשכוח את תינוקה האובד, "גם אלה תשכחנה – ואנכי לא אשכחך!" חקוקה את על כפי לאורך כל תקופת גלותך!!
עדיין אינך מאמינה?! געגועייך העזים לבנייך עודם מציפים את ליבך? אם כך, "שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו באו לך!" מרחוק ומקרוב עולים בנייך, מתקבצים ובאים להתרפק עלייך באהבה.
ציון מביטה בעדרים העצומים של הבנים העולים לקראתה, בהשתאות ובאי אמון: "מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה, ואלה מי גידל, הן אני נשארתי לבדי…?"
קורא לה הקב"ה שוב ושוב (ישעיהו נ"ד, א'): "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי". שנים ישבת בודדה בלי בנייך, כאשה לא–ילדה. עתה הגיעה העת לקבלם בזרועות פתוחות ולשכנם מחדש בביתך (ישעיהו נ"ד, ב'): "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך… האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי… כי ימין ושמאל תפרוצי…"
* * *
חזון נבואי מרגש זה נקרא מדי שנה בשנה בשבתות "שבעה דנחמתא".
בשקיקה מאזין העם לדו שיח המתקיים בין כנסת ישראל לקב"ה, ועוקב בהמיה אחר הניחומים השזורים בפסוקי הנצח.
כמיהה מציפה את הלב, מטשטשת את הראייה ומצעפת את העיניים: מתי כבר נזכה? מתי יבואו ימים נאדרים אלו? מתי יתקיים החזון נורא-ההוד? מתי תתרחש התגשמות החיזיון הנבואי (ישעיהו ס', ד'): "בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה. אז תראי ונהרת… ורחב לבבך… לבשי בגדי תפארתך, ירושלים".
(מובא ע"י דניאל באבאייב ומוקדש ב"ה לבניין בית המקדש השלישי וגאולתינו השלימה במהירה!)
דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ירמיהו ומשה - שני מודלים של נבואה
  • תמידים כסדרם
  • שיחה לצום גדליה
  • צום י"ז בתמוז - שברים שאפשר לתקן?
  • טיטוס הרשע - וסודה של המנורה
  • אבילות תשעה באב
  • יום הקדיש הכללי - שיחה לעשרה בטבת
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.