"קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?"

הדפסה הדפסה

א. קבוצות ההתנגדות למשה

אופן תיאורה של מחאת קורח ועדתו, מותיר את הקורא מבולבל[1]. נתון הפתיחה של הסיפור מציג את קבוצת המחאה שקמה, ומציב אותה אל מול ההנהגה הקיימת: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' " (במדבר ט"ז, א'-ג')

במבט ראשון נראה, כי מדובר בקבוצה המבקשת להתעמת עם משה ואהרן. משה מרים את הכפפה, ומשתף פעולה בהצעה לבחינת אמיתת מחאתם: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (שם ה'-ז')

אך ככל שאנו ממשיכים לקרוא, רושם זה מתעמעם והולך. למרות המבחן שהציע, משה מנסה לשכנע שאין צורך בקיומו. לשם כך, הוא מבקש לדון בנפרד, בעזרת טיעונים שונים, עם חלקים מ'קבוצת האם' של נושאי דגל המחאה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלָיו: וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (שם, ח'-י"ד)

מכך הסיקו מספר מפרשים, שאין מדובר בקבוצה הומוגנית, אלא במספר קבוצות שהתאגדו להם במטרה להפיל את הממשל הקיים. כך כתב האברבנאל בפירוט:[2]
"והנה קרח ועדתו סדרו לא לבד מחלוקת אחד, כי אם שלשה מחלוקת כפי נושאיהם. המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר אם כן הוא היה ראוי להיות כהן גדול והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג' היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן" (אברבנאל ט"ז, ד"ה ויקח)

ב. ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים

אמנם, בעוד זהותם של קורח ובני ראובן נחשפה בפנינו, נחלקו המפרשים בזיהויים של מאתיים וחמישים האיש שנזכרו בעילום שם. כך כתב הרמב"ן בשם רבינו חננאל: "וכתב רבינו חננאל, כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי (ז'), שמעו נא בני לוי (ח'), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ" (רמב"ן ט"ז, ה')

באופן סמוי, מצביע רבינו חננאל על בעיה נוספת בהרכב קבוצת המחאה. המניע שלו לקבוע שאנשים אלו היו לוויים נובע מקושי הניבט מקריאת הפסוקים הבאים. משה פונה ל"בני לוי", בעוד בהצגת הקבוצה בתחילת הפרשה נפקד מקומם. בשל כך, תפקידם בעלילה לא מובן. רבינו חננאל הופך את הבעייה לפתרון, ומוכיח מכך את הזיהוי בין מאתיים וחמישים איש האנונימיים ובני לוי שנזכרו בהמשך.

אמנם הרמב"ן ממאן לקבל את פירושו של רבינו חננאל: "וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'…" (שם)

לאור זאת, הציע הרמב"ן (וכן כתב האבן עזרא), את ההצעה הבאה: "והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות, כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים" (שם)
אך אם אנשים אלו אינם לוויים, מהיכן צצו לפתע לוויים בדברי משה, בעוד לא נזכרו בפסוק הפתיחה? יתירה מזו, לאור פרשנותו של הרמב"ן מסתמנים אינטרסים מנוגדים בקרב קבוצת המורדים בממשל. בעוד בני לוי מבקשים אף כהונה, עמיתיהם למאבק, שהם הבכורות, שומטים את הקרקע מתחת רגליהם.

כאן, מפתיע הרמב"ן ומבאר שאכן לא היו לוויים בעדת קורח, מלבד קורח עצמו. לדבריו, פנייתו של משה מכוונת אליו בלבד: "וענין הכתוב, כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' וגו', ואחר כך חזר לדבר עם קרח רב לכם בני לוי, ואמר לקרח לבדו שמעו נא בני לוי, ולכך חזר ואמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו כי כלם נועדים על ה' " (רמב"ן שם, י"א)

גישה זו תואמת יותר את פשט הכתובים. אכן קבוצת המחאה כוללת רק את אלו שנזכרו: קורח, בני ראובן הנזכרים, ומאתיים וחמישים האנשים, שנרתמו לנושא בהיותם בכורות. אמנם לזיהוי שמציע הרמב"ן (שהוזכר גם בדברי האברבנאל לעיל), לפיו ה"חמישים ומאתיים נשיאי עדה" הם הבכורות, אין רמז בכתוב.

ג. קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו

אחרי ככלות הכל, סימן שאלה בסיסי מרחף על כל המאבק. לצורך העניין, נבקש להתעלם מהעובדה שבמעמד הר סיני ראה העם בעיניו כי ה' אכן מדבר עם משה, וממילא הקורא מתקשה להבין כיצד יכולים הם כעת להכחיש את שחזו במו עיניהם. גם בלי זה, נדמה שהמאבק לוקה בכשל הגיוני פנימי.

הרמב"ן מתלבט מנין משה שאב את הרעיון למבחן הקטורת שהציע משה לקורח: "והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות… ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו'… ודעתי בזה… שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש… כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא" (רמב"ן שם, ה')

אמנם, הסברים בסגנון כזה יכול הרמב"ן להעלות בפנינו אנו. אך קורח הלא טוען כי כל העדה כולם קדושים, ומשה מתנשא בחינם על העדה. היאך בטח קורח במבחן שהתווה לו משה?!

לשיטתו, יתכן מאד כי יעמוד מחר עם עדתו ובידם מחתות מלאות קטורת, אך ה' לא יגיב כלל, כיוון שמשה הגה מליבו את המבחן, ו-ה' כלל לא מחויב לו. כך, בעצם הופעתו למבחן המתיימר לחשוף את בחיר ה', ומתבצע באופן שטבע משה, כבר הודה בעליונותו של משה. בכך, מתייתר המבחן מאליו.

ד. אל תפן אל מנחתם

התמיהה גדלה אף יותר בהמשך. לאחר הניסיון הכושל לשוחח עם דתן ואבירם, משה פונה בתחינה ל-ה': "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז, ט"ו)
פנייה זו טורפת בפנינו את כל הקלפים. הלא לפחות משה עצמו אמור להפגין ביטחון, ביחס להמולה סביב קורח ועדתו. האמת ידוע למשה, אז מדוע הוא חש צורך לבקש מ-ה' שלא ישעה למנחתם של מתחריו? האם היה לו בסיס להסתפק בכך?

כך אמנם התקשה אברבנאל: "השאלה הי"א בתפלת משה שאמר אל תפן אל מנחתם, כי אם אמר על הקטורת, איך יעלה על הדעת שיקבל הקטורת ההוא בהיות קטורת תועבה?!" (אברבנאל שם)
ננסה להרחיק את עיוננו למקום אחר, על מנת שיסייע בידינו להבין את המתרחש.

ה. את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי

ניסוח פנייתו של משה ל-ה' מזכירה לנו מאורע אחר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה" (שמואל א' י"ב, א'-ד')

מעמד זה קורה אחר בקשת העם להמליך עליהם מלך, מהלך שהתפרש על ידי שמואל כהבעת אי אמון בו: "וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם ח', ד'-ז')

ננסה לנתח את מורכבותה של השעה.

במהלך תקופת השופטים הכרנו דמויות שונות שמילאו את תפקיד המנהיג. מהן, רק דבורה מאופיינת כנביאה. הספר מתמקד בשופטים שהנהיגו את העם, כשמפעם לפעם נשמע דבר ה' ברקע.
בשלהי תקופת השופטים, התמזגו דמויות השופט והנביא באישיותו של שמואל. בסוף ימיו, שמואל ביקש להוריש את מעמד השפיטה לבניו והעם חפץ במלך. אך בכל אופן עולה, שתקופת שמואל היא החריגה, משום שבה אדם אחד ממלא הן את תפקיד השופט והן את תפקיד הנביא. על פי רוב, בדברי ימי ישראל, המלך והנביא הן תמיד שתי דמויות נפרדות.

בפסוקים שציטטנו, שמואל עומד בפני העם, על תקן השופט, ומבקש לדעת האם מעל בתפקידו. מעמדו כנביא לא נידון כלל כעת, כיוון שהוכח כבר. ננסה להיעזר בקריאה מקבילה זו, להבין את מחאתו של קורח ועדתו.

ו. "נטל המלכות לעצמו"

מדרש 'ילמדנו' מציג את טענות קורח בניסוח הבא: "מה עשה קרח? הלך כל אתו הלילה מפתה ומענה את ישראל, ואומר להם: מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי, איני מבקש אלא שתהא הגדולה חוזרת על כולנו, כי משה נטל המלכות לעצמו ולאחיו כהונה גדולה. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט עד שנתפתתו עמו" (מדרש ילמדנו [מהדו' מאן] סה.)

קורח מעולם לא חלק על נבואתו של משה, שהוכחה לעיני כולם[3]. קורח רק טוען שמשה הרחיב את סמכותו ללא הצדקה. משה, לטענתו, לא הסתפק בנבואה אלא נטל לעצמו גם את תפקיד ההנהגה, ומכח זה קיבל אהרון אחיו את המינוי לכהונה הגדולה.
השכלנו כבר להבין, שבראש הפירמידה בעם נמצאות שלוש משבצות למלא: נביא, מלך וכהן גדול. כשם שבשמואל התאחדו תפקידי הנביא והמנהיג, כך היה בזמן משה – ובדיוק על עניין זה מוחה קורח.
משה הוא אכן נביא אמת, אך לטענת קורח היה עליו להסתפק בתפקידו זה, ולהשאיר את ההחלטות המנהליות שמהוות חלק מתפקיד ה'מלכות', לאדם אחר[4]. בכלל, היה לו להסתפק בנבואה ולא לעסוק במינויים, לא לו ולא לאחיו.

מתוך השקפה שכזו, ניתן ליישב את שני הקשיים שהעלינו. קורח הסכים לקבל את תנאי ההתמודדות שהציע משה, כיוון שמעולם לא כפר בנבואתו. הוא היה בטוח שהמבחן אמיתי, ואמונתו זו לא גרעה מנחישותו להוכיח שמשה טעה במינוייו. קורח המשיך לטעון שהיה על משה להסתפק במשבצת הנביא שהוקצתה לו, ולאפשר התמודדות רחבה יותר על שאר משבצות המפתח הריקות.
מאותה סיבה, היה גם למשה מקום לדאגה. אמנם ידע שכל מה שעשה הוא על פי ה'. אולם, קורח הבחין נכונה שמשה תופש משבצת כפולה, ועל כן ה' עלול להיעתר למחאת העם ולמנות 'מלך' לצד 'משה הנביא'. בשלב זה, משה מוצא לנכון להגן על עצמו ולהצהיר, שאף התנהלותו הממלכתית היא ללא דופי: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז, ט"ו)

ז. כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו

המפרשים הבחינו בהדגשה שונה ביחס להתמודדות העתידית שהכריז עליה משה. בתחילה, מבחן הקטורת מוצע לכל אלו שטענו כי לא ניתנה להם הזדמנות מתאימה לכך: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (שם, ה'-ז')

אולם, לאחר דברי ההתרסה כנגדו מצד דתן ואבירם, מודגשת השתתפותו של אהרון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ" (שם, ט"ז-י"ז)

לדעת הרמב"ן (שם ט"ז) התמודדותו של אהרן לא הייתה ברורה מלכתחילה. לאור דבריו, יש לשאול מה גרם להצטרפות אהרן. לדעת האבן עזרא (שם), לעומת זאת, כך היה מתוכנן מלכתחילה. לפי שיטתו, השינוי בהדגשת הכתוב מצריך יותר תשומת לב.

כפי שציינו בהתחלה, קבוצת המחאה הורכבה מכמה תתי קבוצות. סיסמתם המאוחדת נוסחה בצורה מרוככת שהופנתה כלפי משה ואהרון "כי כל העדה כולם קדושים.. ומדוע תתנשאו". כנגד סיסמא שכזו, די בהצעתו של משה. מי שסבור שאף הוא ראוי מוזמן להוכיח זאת.

אולם, דבריהם של דתן ואבירם חשפו בצורה בוטה את הגרעין הקשה של המהלך: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (שם, י"ב-י"ג)
כעת, תוכן המחאה מתבהר. אין היא מתרכזת במימד הקדושה בלבד ביחס לכהונה, אלא נחשפת בגלוי ביקורת אף על תיפקודו של משה כמנהיג. מסתבר שטענת "כל העדה כולם קדושים", הייתה רק המכנה המשותף למספר חזיתות[5]. כעת, לא מדובר על 'הוספת משרות' אלא על הצבעת אי אמון בהנהגה, והרצון להחלפתם.

דתן ואבירם מוחים במפורש כנגד שורת המינויים העצמאיים שביצע משה. במרוצת דבריהם אף הם מכוונים להנהגתו כ'מלך' ולא כנביא, וטוענים שכשל בניתוב מסע העם במדבר. לטענתם, הניסיון מראה שכשל בתפקידו כ'מלך', ואם כן משה משתרר על הציבור בחינם[6]. כעת, המחאה לבשה אופי ברור של התמודדות, ולכן משה פועל בהתאם.

הדברים מסתברים, וקורח מבקש כהונה ומתמודד מול אהרון. אולם, כנגד מי מתמודדים מאתיים וחמישים איש?

ח. חמישים ומאתים נשאי עדה קראי מועד אנשי שם

הנתון היחיד שהכתוב מוסר לנו על זהותם של מאתיים וחמישים נשיאי העדה, הוא היותם ראשי העם. כנראה, שזהו הפרט שאמור לשמש אותנו כדי למפות אותם במערכה המתנהלת מול משה ואהרון. מכיוון שהם אינם מזוהים כלוויים ולא כבכורות, נסיק שהם אינם מתמודדים מול אהרן.
לאור טענת דתן ואבירם, מתברר שטענת 'כולם קדושים' מהווה גם בסיס להחלפת משה. אם כן, לפנינו מאתיים וחמישים מראשי העם המציגים מועמדות למשרה זו[7]. אך אם אנו צודקים בניתוחנו זה, היה משה צריך אף הוא להתייצב מולם כשבידו מחתת קטורת, ומדוע נפקד מקומו?

להבנת התנהלותו של משה מול הטענות נגדו נשוב לסצנה המקבילה בספר שמואל. שמואל מוכיח את העם על רצונם בבחירת מלך. כמו שקראנו בתחילה, שמואל קיבל את משאלתם כפגיעה אישית בו, אך ה' העמידו על טעותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח', ז')

לאור זאת, במהלך תוכחתו שמואל מטיח טענה זו כלפי העם: "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שם י"ב, י"ב)
שמואל הפנים את דברי ה'. אין בבקשת העם הבעת אי-אמון בו, כיוון שמלכו של העם הינו בעצם ה'.

כעת, נשליך שוב את המהלך לענייננו. עד עתה ביארנו שהטענה נגד משה התמקדה בכך שלקח לעצמו תפקיד כפול, ולכן עליו לשחרר למועמד אחר את משבצת ה'מלוכה'. ברם, תורף תשובתו של משה הינה ברוח דברי שמואל – דבריכם מוטעים, משום שמעולם לא שימשתי בשני תפקידים. משה יועד למלא את תפקיד הנביא וממנו לא סר. אמנם משבצת המלוכה אכן תפוסה, אך לא בידיו, אלא בידי ה'. לכן אין משה צריך לעמוד עם מחתת קטורת מול המאתיים וחמשים איש, כי אם ה'!

כמובן, שמטענת קורח ועדתו מחלחלת כפירה עקיפה בנבואת משה. קורח טוען שמשה נוהג כמלך, וממילא מקבל החלטות, בעוד משה טוען כי אין לו סמכות החלטה, וכל 'החלטותיו' הינם רק יישום הוראות, שנמסרו בנבואה[8]. לשם הוכחת טענתו זקוק משה למופת יוצא דופן המוכיח את מעורבותו הישירה של ה' בהתמודדות. ההכרעה חייבת להיות באופן שלא יותיר מקום לספק שמא משה נוהג במלכות.

אם משה היה גוזר עליהם מוות כמות כל האדם, הרי שבזה יאמת את טענת קורח, שהוא נוהג כמלך, הדן את המורדים בו. דרושה הוכחה שתשנה סדרי בראשית כדי להוכיח מעל לכל ספק כי משה אך מיישם הוראות, בעוד כי מלכם לפניהם, וה' בראשם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה' " (במדבר ט"ז, כ"ח-ל')

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/)
———————————————————————————

[1] הפניות סתמיות מתייחסות לספר במדבר. בסוגיה זו עסק הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשות השבוע, סדרה ראשונה, פרשת קורח: מנהיגות במבחן ההתנגדות בשתי חזיתות, הוצאת משכל, 2009 עמודים 198-213) ומאמרים נוספים בכרך על חומש 'במדבר' של הסדרה "תורת עציון".

[2] קדם לו האבן עזרא שהוא עצמו מצטט. וכך נראה מדברי רמב"ן. אמנם האב"ע הקדים פרשה זו מיד לאחר המרתם של בני לוי בבכורות, בעוד לדברי רמב"ן ואברבנאל, התורה כתובה כסדר, ומחאת קורח התרחשה אחר חטא המרגלים.

[3] השווה תנחומא: "אלא שחלק על משה ואהרן, ומה היה אומר, ראו מה בן עמרם עושה, נתן את הכהונה לאחיו אהרן, ונטל את המלכות לעצמו…התחיל חולק עליהם ואומר לא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול, ולא תורה ניתנה מן השמים" (בובר, הוסות מכ"י רומי ב')

[4] השווה שפתי חכמים: "ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכף נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה כדי שהם יהיו כהנים אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים, ועוד דלא כולם יהיו מלכים ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות" (שפתי חכמים ט"ז, א' ס"ק ט')

[5] רעיון מקביל ביחס להשתלשלות המרד, מצאתי בדברי ר"י טראני, צוטט ע"י החיד"א בספרו "פני דוד": "מנמוקי רבינו ישעיה הראשון זלה"ה. פירש המורה נתקנא על נשיאותו של אלצפן וכו' ותימא דהא לא חלק אלא על הכהונה דכתיב ובקשתם גם כהונה וי"ל קרח ערום היה ואמר בלבו אם מערער עליו הרבה ערעורים יקבץ ישראל אחריו ויעזרוהו אלא אערער תחילה על הכהונה ועי"כ אערער על הנשיאות" (פני דוד, ריש פרשת קרח)

[6] טענה זו משתלבת בעיתוי המאורע לדעת הרמב"ן(טז',א') והאברבנאל. לביאורם, מרד המרגלים והעונש הכבד בעקבותיו הביא לפיחות ניכר במעמדו של משה, שאפשר את הבשלת המרד בו. לדברינו, העם ראה בכישלונו של משה כמנהיג לאומי, בתיפקודו כ'מלך', ולכן התפתחה היוזמה למרד שיגרום לו לפנות את כס ההנהגה. ברם, מעמדו כ'נביא' מעולם לא הוטל בספק.

[7] בציווי החוזר למבחן הקטורת נעלמים שני מוטיבים. אופי ההתמודדות לא מתואר כנוגע לתחום ה'קדושה'. בעוד בניסוח הראשוני נראה שזה מוקד העניין. בנוסף, נעלמת האווירה האופטימית והנינוחה לפיה ההתמודדות פתוחה, ו-ה' עלול לבחור במי מהם. יש להסביר זאת על רקה חידוד הבנתו של משה באופי המחאה. הוא עצמו התבטא בעבר אף ביחס לעצמו 'ומי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר י"א, כ"ט). אמנם, כעת התברר, שהמטרה היא להעבירו מתפקידו.

[8] כיוון שהיותו של משה נביא מעולם לא הוטלה בספק, והוא טוען שהמלך הוא ה', המינוי היחידי שנעשה, לדברי משה, הינו זה של אהרון. לצורך זה נעשה בהמשך מבחן המטות כדי להוכיח סופית כי המינוי נעשה כהוראת ה'.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • בין צדיק לרשע
  • על מה יצא קורח?
  • "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (טז, א)
  • מחלוקת שלא לשם שמים
  • המהרהר אחרי רבו
  • עדת קורח והעולם הבא
  • כוח הבחירה לטוב ולרע גם אם אתה מיוחס
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.