"לא תגזול דל"
"'כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו…' – זה שאמר הכתוב: 'אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם'. אמר הקב"ה: אל תגזול דל כי דל הוא – שאני עשיתי אותו דל. מי שהוא גוזל אותו או מלעיג עליו – 'חרף עושהו', כאילו עלי הוא מלעיג, שנאמר: 'עושק דל חרף עושהו, ומכבדו חונן אביון" (תנחומא בהר ב').
בהרבה דתות – וייאמר מייד שהיהדות אינה אחת מהן – קיים איסור 'להתערב בבריאה'. הרעיון העומד ביסוד איסור זה הוא פשוט: כיוון שאלוהים ברא את העולם, חזקה עליו שהוא רוצה בקיומו של העולם באופן שבו הוא נברא. מסיבה זו, תחומים שונים של המדע המודרני נתפסים כשליליים – בפרט ההנדסה הגנטית וחלקים ממדע הרפואה.
היהדות, ככלל, אינה מכירה באיסור על התערבות בבריאה. הקב"ה נטע את האדם בגן העדן כדי "לעובדה ולשומרה", ומני אז ועד היום תפקידו של האדם הוא להתערב בבריאה, לתקנה ולשפרה. קיימים אמנם איסורים שונים הרומזים על מגמה דומה – אולי הבולט שבהם הוא איסור הכלאיים, עליו כותב בעל "ספר החינוך" (מצווה רמ"ד): "כי ה' ב"ה ברא עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם, וב"ה הוא היודע… ולא יתערבו המינים פן יחסר שלמותן ולא יצווה עליהן ברכתו". אך מצווה זו היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ככלל, כאמור, היהדות מצווה על האדם לתקן את העולם, וברית המילה הנעשית בכל אדם עם לידתו היא ההוכחה המובהקת לכך (כדבריו הידועים של ר' עקיבא לטורנוסרופוס).
הגישה התיאולוגית האוסרת על התערבות בבריאה מגיעה לשיא מוסרי שלילי כאשר היא אוסרת על מתן צדקה לעניים. ביטוי לגישה מעוותת כזו ניתן למצוא בשאלתו של טורנוסרופוס לר' עקיבא: "אם א-לוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" (ב"ב י ע"א). כביכול, אם הקב"ה ברא את העני כפי שהוא – אסור לנו 'להתערב בבריאה' ולשנותה. תשובתו המוחצת של ר' עקיבא הייתה: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום". הקב"ה יצר בכוונה עולם מעוות ולא-שלם, כדי שנוכל אנו לתקנו ולממש את ייעודנו.
המדרש שהבאנו מציג גישה הפוכה מהגישה שהזכרנו. לפיו, באופן אבסורדי, אסור לגזול דל כיוון שהקב"ה עשה אותו דל, ולא למרות שהוא נברא עני. מי ש'מתערב בבריאה' ועוזר לעניים אינו פועל נגד כוונתו של הקב"ה, אלא מממש אותה. היפוכו של דבר: מי שאינו עוזר לעניים – כאילו מלעיג על הקב"ה. הדבר בולט במיוחד במדרש נוסף על הפרשה: "'וכי ימוך אחיך עמך' – הדא הוא דכתיב: 'מלווה ה' חונן דל'. אמר ר' אלעזר: כתיב 'נותן לחם לכל בשר', בא זה וחטף לו את המצווה [=בא הנותן צדקה ו'חטף' לקב"ה את מצות נתינת הלחם לעני], אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו. הדא הוא דכתיב: 'וגמולו ישלם לו'" (ויקרא רבה ל"ד, ב).
(ר' יצחק ברט. נשלח במסגרת "יוםיום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)