מהות החירות בקיום המצוות

הדפסה

פרשתנו מזכירה את העניין שבני-ישראל הם עבדים מסוג מיוחד, עבדי ה'. רבי יהודה הלוי אומר על עבודת ה': "עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי". מכאן שהמצוות, שהן הביטוי לעבודת ה', מוציאות את האדם לחירות. ומתבקשת השאלה, איך אפשר לראות את המצוות כמוציאות לחירות, אם הן מבטאות עבודה למען הקב"ה? האם אין בזה פרדוקס? 

תחושת עבדות מעיקה יכולה להופיע בכל מיני מקרים. למשל כשעובדים במקום בו לא ממצים את הפוטנציאל האישי. אבל מה שמוזר, זה שמרגישים ככה גם כשיותר מדי זמן יושבים בלי לעשות כלום. אחרי כמה זמן מתחילים להרגיש לא רק שיעמום, אלא גם מחנק. אבל למה חשים מחנק? האם אין חירות יותר גדולה, מאשר להיות פנויים מכל דבר שבעולם ולשבת בבטלה? 

למעשה אפשר לומר, שגם כשאדם עושה מה שהוא לא אוהב לעשות, גם כשהוא לא עושה כלום, וגם כשהוא עושה את מה שהוא כן אוהב לעשות, הוא משועבד. אבל ההבדל הוא, שכשהוא עושה את מה שהוא כן אוהב לעשות, למרות שהוא רותם ומשעבד את עצמו למשימה, הוא מרגיש בן-חורין. למה? כי מה שגורם לתחושת החירות, זה הפוטנציאל שהיה טמון בפנים ורצה לפרוץ החוצה, שהאדם, מתוך בחירתו החופשית, הצליח להוציא אותו לאוויר העולם ולממש אותו. 

לגבי הרצון לממש את הפוטנציאל, הוא מורכב משני חלקים: חלק אחד זה האינטרס האישי למימוש עצמי, וחלק שני זה התחושה שהפוטנציאל הוא חלק מתפקיד שיש לי בעולם, ואני רוצה לממש את התפקיד הזה. ואם אמרנו למעלה שתחושת החירות קשורה למימוש הפוטנציאל, אז גם תחושת חירות שלמה מורכבת משני חלקים: גם התחושה שמימשתי את עצמי מתוך בחירתי החופשית, וגם התחושה שמילאתי בכך את תפקידי. 

מושג ה"מצווה" קשור לשני חלקי החירות הנ"ל. למעשה, אין דבר שהאדם עושה שלא קשור למצווה כלשהי, כי בתורה כל תחום בחיים קשור למצווה מסויימת. כשהאדם עובד הוא גם מקיים את מצוות הבורא להרוויח את לחמו, כשהאדם ישן הוא גם מקיים את מצוות הבורא לשמור על בריאותו, וכן הלאה. 

לכן דרך המצווה באים לידי ביטוי שני חלקי החירות: דרך הדבר שהוא עוסק בו, הוא מממש ומוציא לאוויר העולם את הפוטנציאל האישי שלו, ודרך המצווה שקשורה לאותו דבר, הוא מממש ומוציא לאוויר העולם את התפקיד שהיה טמון באותה מצווה.