שני הצדדים בקרבנות

הדפסה הדפסה

פרשת הקרבנות מעמידה לפנינו עולם שלם של עבודה מעשית ומפורטת, שלכאורה חסרה מאוד את ה'נשמה' שלה. לא פעם אנו מתקשים לגלות את העניין העיקרי במה שנעשה לבהמה, ומנסים להתחקות דווקא אחר התהליך הנפשי שעובר על בעל הקרבן. בייחוד בולט הדבר במשנת הרמב"ן (א, ט), שהעמיד את כל היסוד לטעמה של מצוות הקרבנות על בסיס הזהות שבין המקריב לקרבנו, ולדבריו הקרבן אינו אלא משל למה שהיה ראוי להיעשות לאדם לולא חסד הבורא שאיפשר לו להביא את קרבנו תמורת נפשו. וברוח זו דרשו "אדם כי יקריב מכם" (א, ב) – שבעל הקרבן נדרש להקריב את עצמו, כביכול, "ולקרבנו אקריב לו את נפשי היחידה" (בעל העקידה).

ביאור זה שתופס מקום מרכזי בהגותם של הראשונים, מבקש להחזיר את מרכז הכובד של תורת הקרבנות אל עולמו הנפשי של בעל הקרבן, ולא להרחיקה לפרטי הפרטים של העבודות הנעשות בבהמה. אדרבה, הנביאים טרחו להדגיש שוב ושוב כדי שלא יהיה מקום לספק, שלא עבודת הקרבן עיקר אלא הכנעת הלב ובלעדיה אין לקרבן שום ערך. ובמובן מסוים התוכן העמוק של הקרבן אינו תלוי בעבודה, שהרי הקרבנות בטלו ואילו הכנעת הלב אינה בטלה לעולם.

אך מאידך, יש לתת את הדעת על השוני המרכזי שבין המשל לנמשל, ולהבחין בין הזובח קרבן תודה באופן ממשי ל"זובח את יצרו ומתוודה עליו". שכן הקרבת הבהמה אינה מוטלת עליה אלא על המביא אותה, ואילו חובת ההקרבה העצמית מוטלת על אותו אדם שמשמש כמקריב וכקרבן בחדא מחתא. המקריב בהמה נדרש להביאה "לרצונו" אך לא בהכרח 'לרצונה', ואילו המקריב דבר מה מעצמו נדרש לגלות את רצונו במשך כל זמן ההקרבה. ואם נחזור לפרשתנו יתברר שיש דרך אחרת של הקרבה, שאינה שמה דגש על מה שמתרחש באדם ומדעתו אלא דווקא על מה שמתרחש בבהמה בעל כרחה.
ולדוגמא, מצאנו שתי דרכים מנוגדות לעילויה של האכילה החומרית לפעולה בעלת ערך רוחני, והמקור לשתיהן נלמד מפרשת הקרבנות. הדרך האחת רואה במניעת האכילה ביטוי לקרבת א-לוהים, ומדמה את מיעוט החלב והדם של המתענה לזריקת דמו והקטרת חלבו של הקרבן. ולעומתה, הדרך השניה מוצאת ביטוי לקרבה זו דווקא בסעודת מצווה, ומדמה את שולחנו של אדם למזבח ואת אכילתו לאכילת קדשים. הדרך הראשונה עוסקת בהקרבה אישית ומעמידה במרכז את הוויתור הקשה על הנאות החיים, ואילו הדרך השניה מעדיפה אלטרנטיבה חיובית לעילוי האכילה ומשום כך היא מתמקדת בשינוי שחל בשלחן ובאכילה שעליו. דרך זו רואה חיסרון בהתייסרות העצמית של האדם ובעיסוקו המתמשך בעצמו, אלא נוטה לסמוך על היושר הטבעי שלו.לשיטתה, מעשה ההקרבה הנדרש מכל יהודי אינו תלוי בהכרח במחיר האישי הכרוך בה, ועילוי הרצון שהוא צריך לגלות בעבודתו אינו נמדד דווקא במנת הסבל והייסורים שהוא מקבל על עצמו.

המתח המתמיד שבין שתי הדרכים דומה ליחס שבין פורים ליום הכיפורים. לכאורה מדובר בשני קטבים מנוגדים של קדושת הזמן, יום שתכליתו "ועיניתם את נפשותיכם" מחד ו"יום משתה ושמחה" מאידך שמגיע לשיאו בשתיה יתרה עד לטשטוש הדעת. אך דורשי רשומות למדונו "פורים כפורים", משום שהם משלימים זה את זה בתוכנם. ההתעלות הרוחנית של המתענה ביום הכיפורים באה לידי שלימותה דווקא ביכולתו לקדש את המשתה והשמחה של יום הפורים

(מתוך עלון "באהבה ובאמונה" בשם הרב איתיאל אריאל)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מדוע ימי הפורים לא יבטלו לעולם?
  • על עשרת ימי תשובה
  • מגילת הסתם
  • לך כנוס... וצומו עלי
  • הקושי בהכרת הטוב בדור של שפע
  • יום הכיפורים - איל אחד או שני אילים?
  • "מיתתו בצוק"?
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.