"לעברך בברית ה' " – השמחה שבברית

פרשתנו  –  ניצבים – לעולם תיקרא בשבת שלפני ראש השנה. הפרשה פותחת בפסוק: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם…" לצורך מה? "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כרת עמך היום" [כ"ט, י"א]. המדרש הגדול מסביר שמשה מפייס את ישראל שהם עדיין ניצבים חיים וקיימים למרות כל קללות התוכחה של פרשת כי תבא. את הניצבות כאן אינה רק עדות לשרידות וקיום, אלא מציבה מטרה: לעבור בברית ה' אותה כרת ה' עם ישראל שתכליתה המוצהרת: "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים".

 

מהי אותה ברית, ומהו לעבור בברית? לדעת רש"י "לעברך בברית" הכוונה לפעולה אקטיבית של "להיות עובר בברית" ולא כפעולה פסיבית. וממשיך רש"י לתאר את הטקס: "דרך העברה כך היו כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים [=בתווך], כמו שנאמר [ירמיהו ל"ד] 'העגל אשר כרתו ויעברו בין בתריו' ". מדוע? לפי רש"י משום שהבטיח ה' לאבות שלא יחליף זרעם באומה אחרת, "לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להיבדל מכם".

 

ברית – אם כך – אינה חוזה אותו עורכים שני צדדים ביחס להסכמות אליהן הגיעו. הברית היא הרבה מעבר למימוש אינטרסים משותפים של שני צדדים ביחס לדבר מסוים בנקודת זמן מסוימת. בכריתת ברית בין שני צדדים מחסר כל צד משהו מעצמו על מנת שהחיבור שלו עם האחר יהיה הרבה יותר גדול. לפיכך אנו מכנים את החתונה כפעולה של "לבוא בברית הנישואין".וכך גם בברית הנישואין כל אחד מבני הזוג מחסר מעצמו משהו על מנת שהזוגיות המשותפת תצמיח משהו הרבה יותר גדול. שניהם הופכים לגוף אחד, ומשעה שבאו בברית והתקשרו יחדיו, כשם שכל אחד מהם לא יכול להפסיק לאהוב את עצמו, כך אינו יכול להפסיק לאהוב את בן זוגו [מבוסס על רעיון של האדמו"ר הזקן]. וכך גם בברית המילה, אנו מחסרים מגופנו על מנת לקשר אותנו ליוצרנו – ה'.

 

ואם כך: בברית שבין ה' לעם ישראל, מה מחסר ה' מעצמו? לפי רש"י הנ"ל: ה' כורת מעצמו את היכולת להחליף את ישראל באומה אחרת, ומבטיח שלעד יהיה עם עם ישראל. מדובר אם כך בפעולה חד צדדית שבה ה' נשבע לאבות להקים את זרעם כעם. לא מדובר בברית פרטית בין אדם מסוים לאלוקיו, אלא בברית נצחית גם בין כל אחד מהפרטים שבעם ישראל וגם בין עם ישראל כולו כישות אחת לאלוקיו. לפיכך ברית זו חלה ומחייבת עם כל אחד מפריטי עם ישראל, בין שנוכח במעמד נאומו של משה, ובין אם לאו, כלשון התורה: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת: כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" [כ"ט, י"ד], ופירש רש"י במקום: "ואף עם דורות העתידים להיות".

 

הברית שכרת ה' עם עם ישראל היא נצחית ואינה ברת-המרה, ואף צד לא יכול להיבדל ממנה, ברצונו או שלא ברצונו. כל אחד מעם ישראל שייך לכלל. אחדות עם ישראל אינה רק גיבוש פרטים רבים לקהילה אחת, אלא מושג בפני עצמו. מאחר ואף ה' אינו יכול להיבדל מברית זו בשל שבועתו לאבות וכריתת הברית בפרשתנו עם ישראל, אסר ה' את ישראל בשבועות ואיסורים רבים כדי שלא ינצלו את הברית לרעה, ובלשון רש"י: "שלא יקניטוהו". ואכן ברית זו, כברית הנישואין, מחברת את עם ישראל לאלוקיו בחיבור נצחי ובל יינתק.

 

קישור הדברים לראש השנה: ושמעתי [ועתה בעת כתיבתי איני זוכר את שם המקור] שיש להקשות הכיצד בראש השנה, שהוא יום דין שבו כל אדם נדון וגורלו, וכל העולם "עוברין לפניו [לפני ה'] כבני מרון" ונדונים על גורלם, הוא גם יום חג שבו אנו לובשים לבן? כיצד ביום שבו אנו באים לפני יוצרנו בפחד, אימה ורעדה לגורלנו הוא גם יום שבו חוגגים בלבן ואף שמחים? ויש להשיב, כי אכן במישור הפרטי של כל אדם ואדם הנדון על גורלו, האדם פוחד ורועד מאימת הדין הצפוי לו שאינו ידוע לו מראש והוא חושש מפניו; אך מאחר ומובטחת לנו מראש בברית  ה' – כאן בפרשתנו – קיומו הנצחי של עם ישראל, ותוצאת דין זה ידועה לנו מראש בשל אותה ברית, יש סיבה לחוג בלבן ולשמוח. ומכאן שקיומו של כל אדם בפני עצמו יכול ויהא חשוב, בעיקר בעיניו שלו, אך היא מקבלת משמעות אמיתית ואף נצחית בעיקר כשהוא מביט על עצמו כחלק מכלל עם ישראל. שכן הברית של ה' עם כל אחד מהאדם בישראל הנה כאורך חייו של האדם, אך בריתו עם עם ישראל נצחית היא.

(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ זהרה בת שמס וסליימן פדל למשפחת מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)