השמיטה – זכויות הפרט או חובותיו?

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (ויקרא כ"ה, א).

רש"י על הפסוק מביא את קושיית חז"ל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? הוא עונה על פי דרכם של חז"ל. אך השאלה אינה רק על הפסוק הראשון בפרשה; היא ממשיכה גם בפרשה הבאה: הן בחתימת הברכות והקללות "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו, מו), והן בחתימת הפרשה כולה "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כ"ז, לד).

נראה כי מבחינת סדר הזמנים ספר ויקרא, הפותח ב"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (א', א), מסתיים בסוף פרשת אמור, ואילו פרשות בהר-בחוקותי נאמרו לפני דיבורו של ה' אל משה מאוהל מועד (א', א). פרשיות בהר- בחקתי חוזרות אל הדיבור בהר סיני.

ובאמת נראה שפרשות אלה הן הן ספר הברית שנתן ה' למשה בהר סיני: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז). שם לא מתואר לנו תוכנו של אותו הספר. פרשתנו זרועה בביטויים רבים של ברית: עצם העובדה שיש ברכות וקללות – מעידה על כך שמדובר בברית, שכן ברית מבוססת על שכר ועונש (כך בברית המילה, בברית בין הבתרים, בברית ערבות מואב ועוד). גם בתוך הברכות והקללות מדבר ה' פעמים רבות על קיום הברית והפרתה: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם" (כ"ו, ט), "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי" (שם טו), "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (שם כה) ועוד.

אם כנים דברינו, הרי שבסיני נאמרו לבני ישראל עשרת הדיברות, ומצוות שמיטה ויובל. מה ייחודן של מצוות אלו, ומדוע זכו להיאמר בהר סיני? במבט ראשון, היסוד הבולט ביותר בפרשה הוא היסוד שכבר לימדונו הלל הזקן ור' עקיבא: "'ואהבת לרעך כמוך': רבי עקיבא אומר – זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים פרשה ב'), והלל הזקן, בדבריו לאותו גוי שרצה להתגייר על רגל אחת "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא.). ואכן, שמיטה ויובל הן מצוות חברתיות מובהקות: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (כ"ה, ו). בפרשות אלו מוזכרים גם שחרור עבדים, חזרת שדות למוכר העני, גאולת קרקעות, איסור נשך ותרבית, ואיסור "לא תרדה בו בפרך" (שם מג). כך גם בספר דברים, מצוות השמיטה מלווה בשמיטת כספים: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה; וזה דבר השמטה. שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'" (דברים ט"ו, א-ב), ובמצוות הצדקה: "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך" (שם יא).

זהו מרכיב חשוב בספר הברית. הבה נבקש מרכיב נוסף,שבגללו הפכו מצוות אלה ל'ספר הברית' שכרת ה' עם בני ישראל בסיני.

כשאנו קוראים את פסוקי מצוות השמיטה, מזדקרת לעינינו בעיה קשה: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון יהיה לארץ" (שם ג-ה). השנה הזאת מוגדרת דרך 'לא', 'לא' ו'לא': שש שנים אתה פועל, עושה עם עצמך משהו – ושנה אחת של שביתה מוחלטת, ללא שום תוכן חיובי.

אכן, ישנם עקרונות נעלים רבים הבאים לידי ביטוי בשמיטה וביובל: מלכות ה', גמילות חסדים (כפי שראינו), שחרור העבדים וחזרת השדות מזכירים את יציאת מצרים, השיתופיות הגדולה של כלל האומה בשדות השמיטה מזכירה את המן במדבר. כל זה טוב ויפה, אך מה אמורים לעשות במשך שנה שלימה – ואם מדובר ביובל, אז שנתיים שלמות – שבהן לא עובדים בשדות?

יש לזכור, שאנו מדברים בזמן שאנשים היו קמים עם שחר – הסוגיות בנוגע לתחילת זמן קריאת שמע של שחרית מדברות על שעות שאנחנו בתודעתנו, בקושי מכירים אותן. 'משיכיר בין תכלת ללבן' – הולכים לעמל יומם, ושבים בערב, לאחר צאת הכוכבים – הסוגיות בנוגע לתחילת זמן קריאת שמע של ערבית מדברות על אדם השב מן השדה בערב שהולך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. עבודה מיום ועד ליל בשדה היא דבר חשוב! העבודה נותנת לאדם מקום להשקיע את כוחות נפשו, היא נותנת לו מסגרת, תקווה, שאיפות – כמה חשובה היא העבודה! ובמצוות השמיטה – מצווה אותנו הקב"ה להתבטל במשך שנה שלימה. מה מה יעשה בזמן הפנוי הזה?

התשובה הפשוטה, ולטעמי הפשטנית, היא, שהשנה מוקדשת ללימוד תורה. ואכן חזון גדול הוא, ואל לנו לוותר עליו – עלינו לשאוף אליו. לא לחינם מצווה התורה על מעמד הקהל בסוף שנת השמיטה: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א-לוהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" (דברים ל"א, י-יא). אם במשך שש שנים באים אנשים עד חג הסוכות ומביאים את ביכורי השדה שלהם, הרי בשנה השביעית שאין עובדים בה בשדה, מביאים בני ישראל לה' בחג הסוכות את ביכורי תורתם, שבה השקיעו את כל שנתם. השחרור מעבודת השדה מחזיר אותנו לימי המדבר, שבהם קיבלנו את מזוננו מה'. הדבר מזכיר לנו את דברי המכילתא דר' ישמעאל (בשלח): "מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה!  הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", וכך התורה מבטיחה לגבי שנת השמיטה כי "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעת? הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו! – וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כ"ה, כ-כא). דבר זה מזכיר את הכפלת המן ביום השישי כדי לאכלו בשבת.

אכן זהו חזון גדול ומרשים, ומי יתן כל עם ה' נביאים. אל לנו לוותר על חזון זה. עם כל ביקורתי עד דברים רבים בהתנהלות הציבור החרדי, אני זוכר היטב את הפגישה היחידה שהייתה לי בארבע עיניים עם הרב שך ז"ל, כששנינו היינו עדיין צעירים ( אני כבן עשרים, והוא עדיין לא היה בן שמונים…). כשנכנסתי לחדרו בשעה די מאוחרת בלילה, ראיתי את הרב ליד שולחן עמוס ספרים לעייפה, והוא יושב וכותב את חידושיו על הרמב"ם. זה הותיר בי רושם רב. אסור לנו לוותר על הרעיון הזה, של חברה שלימה שאחת לשבע שנים מקדישה שנה ללימוד תורת ה' ולדבקות בו.

למרות דבריי, אפשר שציווי כזה לכלל העם למשך שנה שלמה נראה לי מתאים בעיקר לאחרית הימים. מה עשו, אפוא כלל העם בשנה השביעית בלא עבודת האדמה?

נעיין בספר נחמיה, כדי לראות שם מעמד מעין שנות השמיטה והיובל שאנו עוסקים בהן: "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים: ויש אשר אמרים בנינו ובנתינו אנחנו רבים (=עורבים, לשון ערבון) ונקחה דגן ונאכלה ונחיה ויש אשר אמרים שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אמרים לוינו כסף למדת המלך שדתינו וכרמנו ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידנו ושדתינו וכרמינו לאחרים" (נחמיה ה', א-ה). נחמיה שומע את הדברים, מזדעזע קשות, ומוכיח את הנושים באחיהם: "אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו, וגם אתם תמכרו את אחיכם ונמכרו לנו?!" (שם ח): גאלנו את אחינו מהגויים שהם נמכרו להם לעבדים, ובשביל מה, בשביל שהם עכשיו יהיו עבדים לכם? נחמיה מחייב את העם לשחרר את העבדים ולשמוט את החובות של העניים והמסכנים.

האם מדובר בשנת שמיטה או ביובל? קשה להאמין! כלל לא ברור שבאותה תקופה נהגו שמיטין ויובלות – הגמרא במסכת גיטין דנה בכך באריכות, ולא נאריך כאן בסוגיה זו. כבר דיברנו כמה פעמים על יום הכיפורים בתורה, שאיננו בהכרח י' בתשרי – אלא 'יום הכיפורים' במובן שאנו משתמשים בו בעקבות מלחמת יום הכיפורים: יום שאנו זקוקים בו לרחמי שמים: יש מצבים בחיי האומה שבהם הכהן הגדול צריך להיכנס לקודש ולכפר על עם ישראל ולבקש עליהם רחמים, ובפרשת אחרי מות מתארת את התורה את התהליך הנכון כדי לעשות זאת, וכבר הרחיב בכך מו"ר הרב יואל בן נון במאמרו על היום השמיני ויום הכיפורים. כך גם כאן, נחמיה ראה את המצב בתקופתו, והחליט שלמרות שאין ציווי מפורש, עליו לשחרר את העבדים.

האם מדובר פה אך ורק במצוות גמילות חסדים פשוטה, ב'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'? האם מצוות צדקה עומדת פה על הפרק?

פרק ה' בנחמיה נמצא בתוך המסגרת הברורה של הספר כולו, המתאר את בניית חומת ירושלים. נחמיה מעביד את העם במשך חמישים ושניים ימים בצורה אינטנסיבית כדי לבנות את החומה שתגן על העיר מפני צרי ישראל ויהודה: "ויהי מן היום ההוא – חצי נערי עשים במלאכה, וחצים מחזיקים והרמחים המגנים והקשתות והשרינים והשרים אחרי כל בית יהודה… ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. גם בעת ההיא אמרתי לעם איש ונערו ילינו בתוך ירושלם והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (שם ד', י-יז). ואכן, אם במשך חמישים יום אדם לא יכול לעבד את שדותיו ולהביא אוכל הביתה, הוא נאלץ ללוות, ולקוות שגם לאחר שעת הזריעה יוכל להוציא מאדמתו ומנחלתו כדי אוכל-ביתו; ואם איננו מצליח, הוא נאלץ למכור את נכסיו ואת ילדיו או ללוות מהשלטון.

כאן נחמיה קם וזועק את זעקתו: לא ייתכן! לא ייתכן שיהודים טובים, שהתגייסו לטובת הכלל ולמען משימה לאומית ישלמו את המחיר שכל העם צריך לשלם! חייבים לשמוט את חובם. לא יעלה על הדעת שאדם שבנה את חומת ירושלים והגן עליה מפני אויבי העם יאבד את בשל כך.

נראה שמשם ניתן ללמוד גם לפרשתנו: אחת לשבע שנים מתפנה העם מעבודת השדות, וניתן לגייסו לעבודות-המלך. במצב שבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכל אדם דואג לפרנסתו בעמל יומו הארוך, לא ניתן לנהל מדינה. אחת לשבע שנים מצווה התורה לחדול ממלאכת השדה, ולהיות מוכנים למשימות לאומיות, בין אם בתחום החינוך, הרווחה, הבנייה או הדרכים.

וזה ההבדל שבין הצדק החברתי שהתורה דורשת לבין הצדק החברתי שהחברה המודרנית מבקשת. החברה הישראלית הנוכחית מדברת על שיח של זכויות – מגיע לי מהמדינה כך וכך. התורה מדברת על שיח של חובות – אתה חייב למדינה כך וכך, וממילא לא ייתכן לאחר מכן שתקופח, ולכן צריך לשחרר עבדים ולהחזיר שדות לבעליהן. מדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית , אבל היא לא יכולה להיות ליברלית. היא לא יכולה להתבסס רק על זכויות הפרט בלא לדבר על חובותיו; היא חייבת להתחיל בכלל, ודרכו להגיע גם אל הפרט (זעזוע תקף אותי כשחציתי בליל שבת אחד את הסנטרל פארק, ונתקלתי בכמות הומלסים הגדולה מכדי לשערה. זה היה מחריד. אם נמשיך לבקש להפריט כל דבר שזז ונסמוך רק אל טוב לבם של אנשים פרטיים, אנו עלולים להגיע למצב הזה גם בארץ: כשכל פרט אחראי אך ורק לעצמו, יש מצליחים ויש גם לא מעט נופלים).

דווקא במעמד כריתת הברית בהר סיני נאמרות מצוות השמיטה והיובל, מצוות של מחוייבות לכלל האומה, של ערבות הדדית לאומית. ושם כל העם ביחד ענה 'נעשה ונשמע', כאיש אחד בלב אחד.

(הרב יעקב מדן. השיחה נאמרה בערב שבת פרשת בהר ה'תשע"ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • השבת והמשכן
  • הרצון לקשר עם הקב"ה
  • דת ומדינה–שיחה ליום העצמאות
  • על המשפט
  • בטחון בבורא
  • ספר המצוות וספר הברית
  • מהות החירות בקיום המצוות
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.