בין הפרטים והכללים
פרשת השבוע פותחת בציווי על השמיטה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר; דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'; שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה; ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר; את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ; והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך; ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל"
רש"י על פסוקים אלו, מצטט את דברי התורת כוהנים: "בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים"
בהבנת מדרש זה, נחלקו רש"י והרמב"ן. רש"י מסביר, כי התורה באה ללמדנו שגם המצוות שנאמרו בערבות מואב נאמרו קודם לכן בסיני:
"ונראה לי שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב"
הרמב"ן, לעומתו, מדייק בלשון התורת כוהנים, ומסביר כי התורה רצתה ללמדנו שכשם שבשמיטה נאמרו מסיני הן הכללים ("והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" בפרשת משפטים, שמות כ"ג, י'-י"א) והן הפרטים (בפרשתנו), כך גם נאמרו מסיני כלליהן ופרטיהן של כל המצוות:
"אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור: שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני, דכתיב בפרשת ואלה המשפטים 'והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך' וגו'… ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה, שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת. ובסוף הענין כתיב 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני', להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת, שכולן היו כן – שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני"
אולם, לשיטת הרמב"ן יש לשאול: מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?
קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.
ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.
מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה.
התורה רצתה אפוא להדגיש, שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: הן את הכלל והן את הפרטים.
בטעם מצוות השמיטה עסקו רבים, אך למעשה הגמרא עצמה מפרשת אותו: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט.). רש"י במקום מסביר: "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו". טעם זה כתוב, למעשה, בסוף פרשת השמיטה והיובל אצלנו: "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). אם כן, מצוות השמיטה באה ללמדנו שגם אם אדם עובד באדמתו ומצליח, תמיד עליו לזכור שאין הוא בעל הבית על האדמה.
לאור זאת, מובן מדוע בחרה התורה במצוות השמיטה כדי ללמדנו שעלינו לקיים גם את הכללים וגם את הפרטים. מצוות השמיטה היא אחת המצוות היחידות בהן תפקידם של הפרטים מובן: התורה אסרה לזרוע, לזמור, לקצור ולבצור, כדי שנדע שאיננו בעלי הבית על האדמה. כל פרט ופרט בא ללמד אותו לקח בדיוק: רק הקב"ה יקבע מה נעשה באדמתנו, מפני שהאדמה היא בעצם שלו ולא שלנו. התורה רצתה לומר, שכשם שבמצוות השמיטה מובן שיש לקיים גם את הכלל וגם את הפרטים, כך יש לקיים את שני הדברים בכל המצוות, אף על פי שהקשר ביניהם אינו תמיד מובן לנו.
(הרב יהודה עמיטל זצ"ל מתוך שיחה שנאמרת בפרשת בהר תשנ"ד (לא עבר את ביקורת הרב). נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)