'לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ'

פרשתנו פותחת במות שרה ובתגובת אברהם לכך:
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: (בראשית כג, א-ד)

בכי ומספד

מיד לאחר מות שרה, אברהם לא ממתין ובא לספוד לה ולבכותה. אולם, לכאורה לא מובן למה הוא בא לספוד ולבכות; ובנוסף,לא מובן מדוע הוא קודם ספד ואחר כך בכה – בניגוד לסדר ההגיוני. שאלה זו העלה כבר הרב סולובייצ’יק:

התורה מספרת כי כשמתה עליו אשתו, “ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה” (בראשית כג, ב). מה הוא “לספוד” ומה הוא “לבכות”? הבכי הוא ביטוי לצער שהוא ספונטני, מוחץ את האדם ובלתי ניתן לשליטה. זו צעקה המזעזעת את האדם בעל כורחו כתוצאה מן הכאב. הבוכה איננו יודע מדוע הוא פועל בדרך שהוא פועל. לוּ נשאל, לא יכול היה להסביר את יגונו במונחים הגיוניים. ההספד, לעומת זאת, מתקשר לסוג אחר של תגובה, זו שיש ביסודה שיפוט הגיוני. האבל תופס את גודל האסון שבא עליו בשל מותו של אחד מבני משפחתו. את ההספד לא מעורר העימות הרגשי והפתאומי עם האסון, אלא ניתוח בהיר של האירוע הנורא ושל תוצאותיו. ההתאבלות במישור הבכי איננה ניתנת לניסוח מילולי; היגון במישור ההספד ניתן לאובייקטיביקציה באמצעות המילים.
סדר הדברים הטבעי מוביל תמיד מן הבכי אל ההספד. לפיכך נשאלת השאלה: מדוע הופכת התורה את סדר הדברים ואומרת כי אברהם בא “לספוד לשרה ולבכתה”? (מן הסערה, לספוד לשרה ולבכתה, עמ’ 65)

בניגוד לבכי המבטא את רגשות הצער הספונטניים, ההספד הוא קולו של השכל הצונן. משכך, במצב רגיל, בתחילה האבל בוכה באופן ספונטני, ואחר כך מתעשת ומספיד את המת, כדברי הגמרא: שלשה ימים – לבכי, ושבעה – להספד. (בבלי מועד קטן כז:)

כאמור, לא מובן מדוע אברהם שינה מסדר זה; ובנוסף, לא מובן מדוע אברהם היה צריך לבוא כדי לספוד לשרה ולבכותה. להלן נבקש להציע הסבר, בכיוון שונה מהכיוון אותו מציע הרב בהמשך המאמר.

הפער בין אברהם לשרה

כעת, נעבור לעסוק בזוגיות של אברהם ושרה. בניגוד לשאר האבות, הזוגיות של אברהם ושרה היא מופתית ומעוררת השתאות: הם מתואמים ביניהם בכל מהלך ושותפים לאותו חזון כביר שמוביל את חייהם. כך, כאשר שרי עקרה היא מציעה מיזמתה לקחת את הגר כדי שלאברהם יהיה יורש, גם אם דבר זה יבוא על חשבון אִמָּהוּתָהּ.

אולם, מפסוקים רבים עולה כי התמונה השתנתה בסוף ימיהם: בפרשת העקדה ולמען האמת כבר בגרוש ישמעאל מופיעים בקיעים ראשונים; ומשום כך אברהם חוזר מהעקדה לבאר שבע – ולא לחברון, שם שרה נמצאת ושם היא הולכת לעולמה. עם פטירתה אברהם צריך ללכת כברת דרך, ‘לבוא’ מבאר שבע לחברון, כדי לספוד לשרה ולבכותה.

נראה שהתרחקות זו קשורה להבדלים שבין גברים לנשים, ובפרט שבין אב לאם. לא ניתן להתחמק מכך, כפי שכותב הרב סולובייצ’יק ב’אדם וביתו’. דוגמא לכך היא שבמקרים רבים, ההורה היותר מודאג בבית בנוגע לילדים הוא האם. זה לא מקרי, הרי האמא היא זו שהרה, יולדת ומניקה את הילדים.

כל עוד אברהם ושרה חיו כזוג, לא באו הבדלים אלו לידי ביטוי: היה להם חזון נהדר והם פעלו יחדיו למימושו. אולם, מרגע שנולד יצחק, הם כבר לא שני חלקים בלתי נפרדים של אותו הזוג: אברהם הופך לאבא ושרה לאמא, על כל ההבדלים הנובעים מכך. לכן תגובותיהם בנוגע לישמעאל אינן זהות; לכן, תגובות אברהם ושרה לעקידה שונות כל כך: ממדרשים שונים עולה שאברהם כמעט נשבר אך ברגע האחרון הצליח להתגבר ולעמוד בניסיון העקדה, בניגוד לשרה שבהגיעהּ לנקודת השבירה לא הצליחה להתגבר עליה ולא עמדה בניסיון, אלא פרחה נשמתה.

תשובה זו לשאלה מהיכן ‘בא’ אברהם היא קשה מאד מבחינה נפשית: תיאור מצב של פערים בלתי נסבלים בין אברהם לבין שרה שבסופו של דבר מפרידים ביניהם לגמרי.

חוית הזקנה

ניתן להציע הסבר אחר. הפערים שבין אברהם ושרה נבעו מחוית הזקנה של שרה. הרב סולובייצ’יק כתב בנושא דומה:

מהו להיות בודד? הבדידות אינה מציינת מרחק גשמי, אלא ריחוק ישותי־קיומי, או ניכור ישותי־קיומי, בין האני והאתה, יהיו האני והאתה קרובים ככל שיהיו.
שניים אוהבים איש את רעותו, בעל צעיר נאה ואשה צעירה יפת־תואר המסורים זה לזו ללא גבול. הם מחלקים יחדיו שמחה ויגון. לפתע, ה’ ישמור, מתרחש אסון. אחד משני האוהבים לוקה במחלה; הפרוגנוזה הרפואית אינה מעודדת. מה קורה במצב כזה?
בתחילה מוצא עצמו בן הזוג הבריא כהלום רעם. אין הוא או היא מסוגלים לצייר בדמיונם חיים בלעדי הרע הנוטל חלק בכל נסיבות השמחה והחרדה. הוא – או היא – שוקעים ביאוש קודר ואכזר; מצבו – או מצבה – הנפשי, מתערער זמנית, עד גבול הטירוף. החיים נהפכים לעניין אבסורדי, מבחיל, מכוער ומפלצתי. אולם, בחלוף הימים, כשהדעת מתחילה לקלוט באורח הדרגתי את הפרוגנוזה האכזרית, משתלט תהליך של התנכרות, ללא רחם. החולה ובן זוגו האוהב מתחילים להיסחף איש מרעותו, ותהליך ההתרחקות והזרות מגיע עד למימדים מבהילים. אהבה נהפכת לאדישות, ואדישות לעוינות. בן הזוג האוהב לשעבר מתחיל לתעב את עצם העובדה שעליו לשהות בחדר אחד עם החולה. הוא מתרעם על החולה המוסיף לחיות. הריחוק הישותי בין הרעים האהובים לשעבר מגיע למימדים מדהימים. (דברי הגות והערכה, הקהילה, 14-15)

בין בני זוג ישנה סימטריה; אברהם ושרה פעלו במשותף לאורך השנים. אולם, מאז הולדת יצחק וגרוש ישמעאל פתאום, לא נאמר דבר על שרה, וזאת בניגוד לאברהם שממשיך לפעל במרץ כמקודם. נדמה שהסבה לכך היא הזדקנותה של שרה לבדה: כאשר בן זוג חולה, כפי שכתב הרב סולובייצ’יק, או במקרה שלנו, מזדקן ונחלש, האיזון ביניהם נשבר: עד עתה הם היו בני זוג שווים שאהבו איש את רעותו ופעלו יחדיו למימוש חזונם הנשגב המשותף; כעת, לשניהם ברור שאחד מן הצדדים בקשר מתקרב אל מותו בעוד שהשני ימשיך בחייו. שרה הופכת לתלויה באברהם, שנאלץ לשאת בעול הטיפול בה.

אינני מדבר על התנכרות או תיעוב חלילה, אלא על יובש: במצב שכזה מסתננת מעין אדישות ליחסים שביניהם כחלק מההתמודדות הנפשית עם המציאות הנוראה; ומשכך, אברהם ושרה פשוט מתרחקים נפשית זה מזו.

כאשר אברהם בא לחברון לספוד לשרה ולבכותה הוא לא ספד לשרה של השנים האחרונות; לשרה שאולי לפני שבוע הוא עוד דאג לצרכיה הגופניים הבסיסיים. אברהם ספד לאשת נעוריו: לשרה שיחד אתו יצאה מחרן אל הלא־נודע למען מימוש החזון; לשרה הפעלתנית שהתחזתה לאחותו כדי להגן על חייו; לשרה שיזמה את נשואי הגר לאברהם כדי לדאג לכך שיהיה לו יורש; לשרה שבראותה סכנה חינוכית לבנה לא היססה, ויזמה את גרוש ישמעאל.

זוהי שרה שלה סופד אברהם; לכן הוא נדרש להספד בהתחלה; וכאשר עולה זכרונה לפניו, הוא פורץ בבכי.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט”א. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת חיי שרה ה’תשע”ח, סוכמה ע”י אביעד ברסטל ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע”נ פנינה בת ר’ אהרון (למשפחת פריירייך) ע”ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).