מִסְדָּר או מפגש?

הדפסה

א. ככה יוצאים לדרך?

המסע יוצא לדרך, ועם ישראל מתחיל לחתור לקראת הארץ המובטחת. בינו לבין היעד עומד מדבר, שהמעבר דרכו דורש כוחות נפש אדירים.

לאורך הספר נצעד יחד עם עם ישראל ונלווה אותם במשברים ובתהפוכות באותה ארץ צייה. באותה דרך, שכנראה לא ניתן לנחול את הארץ, לולא עוברים בה.

אולם, דווקא בתחילת הספר אנו עשויים לנחול אכזבה מסויימת. את ארבעת הפרקים הראשונים של הספר (המרכיבים את פרשתנו[1]), מקדישה התורה לעניינים הנראים טכניים:

• פרק א': מניין עם ישראל.
• פרק ב': מבנה המחנה.
• פרק ג':  מניין הלויים.
• פרק ד': חלוקת העבודה בין משפחות הלוויים במשא המשכן.

הקריאה בפרקים אלו מעוררת תמיהה אודות הצורך בהצגת כל כך הרבה נתונים יבשים, ובתיאור המפורט של סידור המחנה ומשא הלווים. כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוט של עובדות טכניות?

יתירה מכך, הקריאה בפרשה מעלה את הרושם שיש כאן אריכות מכוונת, במקום שהיה ניתן לקצר. כך למשל, פרק א' פותח ברשימת נשיאי העדה (ה'-ט"ז). לאחר מכן מופיע מניין של כל שבט, בתבנית החוזרת שוב ושוב:
 "לבני ___ (ראובן/ שמעון וכו')
תולדותם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות לגלגלתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא.
פקדיהם למטה ___  (ראובן/ שמעון וכו') –
____ (מספר בני השבט)"

לאחר מכן, בפרק ב', מתואר סידור המחנה, שגם הוא בנוי בתבנית חזרתית:
"מטה ___
נשיא לבני ____
וצבאו ופקדיו ____"

כאשר שוב מופיעה חזרה על שמות הנשיאים שהוזכרו כבר בפרק א', ושוב חוזר המספר שהופיע כבר במניין שם – מה שיוצר חזרה מיותרת לכאורה, על פרטים ידועים.

בנוסף, מבנה המחנה מתואר כך שיש שלשה שבטים בכל צד. לגבי כל צד מתוארים השבטים השונים ומספרם ולבסוף מחושב המספר הכללי של האנשים באותו הצד (למשל: "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם" – ב', ט') ולבסוף גם המספר הכולל (שם, ל"ב). זהו כמובן מספר 'מיותר' לכאורה, שהרי כל קורא יכול לחשב אותו לבד.

קשה שלא לדמיין תיאור מתומצת בהרבה לשני הפרקים הראשונים, משהו שנראה כך:
"נשיא לבני ___
מספרם ____
מקומם במחנה ____"

כך בשנים עשר פסוקים, לשבטים השונים, היה ניתן לתמצת בערך 80 פסוקים המופיעים לאורך פרקים א'-ב'.

אווירת האריכות ממשיכה גם בשני הפרקים הבאים, העוסקים בלוויים. פרק ג' מונה את הלוויים מגיל חודש ומתאר באופן כללי את התפקידים השונים של כל אחת ממשפחות הלוויים במשא המשכן. בפרק ד' מופיעים שוב תפקידי הלוויים במשא המשכן, הפעם באופן מפורט יותר, וכן מניין הלוויים בגילאי שלשים עד חמישים, הנושאים בפועל את המשכן. גם כאן יש אריכות יתירה, שהיה ניתן לצמצמה באופן ניכר.

ב. מטרת המפקד

כדי להבין את הצורך באריכות ובפירוט הרב שבפרשה, נראה שיש לעמוד על שאלה עקרונית יותר – מהי בעצם מטרת המפקד בפרשתנו?

הרשב"ם סבור כי מדובר על מפקד צבאי, לקראת כיבוש הארץ הממשמש ובא: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה …ולכך צוה הקב"ה בתחילת חדש זה למנותן" (רשב"ם א', ב')

רש"י, לעומת זאת, מעניק בעקבות חז"ל (במדבר רבה ב', י"ט) סיבה שונה לגמרי למפקד: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה… כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן"[2] (רש"י במדבר א', א')  

ההבדל בין הפירושים משמעותי. הרשב"ם מעניק מטרה פונקציונלית למפקד, ואילו רש"י נוקט גישה הפוכה. לפי הסברו, אין מטרה מעשית למפקד, אלא הוא נובע מתוך החיבה הפשוטה לישראל, המתעוררת מתוך הקרבה בין ה' לבין ישראל בזמן השראת השכינה במשכן. דווקא חוסר המטרה במפקד הופך אותו להיות לביטוי לחיבת ה' לעמו: "מתוך חיבתן מנאן". אם היה בנמצא מטרה מעשית, לא היה ניתן לראות בו אקט של חיבה. 

הגישה הפונקציונלית משרה על הפרשה אווירה מעשית-יישומית. לעומת זאת, הגישה הלא פונקציונלית משרה דווקא אווירה רגשית-חגיגית. המפקד הוא מעין טקס הנעשה כחלק מהשראת השכינה, הקדוש ברוך הוא סוקר את עמו ומתבונן בהם. הוא סופר ופוקד כל אחד, מתוך חיבה פשוטה.

במבט ראשון, מסתבר פירושו של הרשב"ם, הרואה את המפקד כאירוע צבאי, לאור זהות האנשים המשתתפים במפקד – זכרים מגילאי עשרים שנה, המכונים "יוצאי צבא" (ראו א', ג'). בנוסף, פירושו של רש"י נראה מעט דרשני, שכן הוא מנסה להעניק מימד רגשי-אינטימי בתוך מפקד שנראה בפשטות כפעילות טכנית סטטיסטית.

אולם, בציווי על המפקד, ניתן להבחין בשלשה ביטויים מעניינים שעשויים לתמוך דווקא בגישתו של רש"י: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" א', ב'-ג')

נדמה ששלושת הביטויים המודגשים – "שאו את ראש", "שמות" וכן "תפקדו" – הופעתם אינה מובנת מאליה במסגרת מסדר צבאי פונקציונלי.

נפרט את הדברים על ידי העמקה בשני הביטויים הראשונים.

ג. הביטויים החריגים

1. "שאו את ראש"

ביטוי זה מתייחס בשני מקומות בתנ"ך במשמעות של הרמת מעלתו של האדם. כך, יוסף אמר לשר המשקים: "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך" (בראשית מ', י"ג). באופן דומה מתוארת הוצאתו של יהויכין מן הכלא הבבלי על ידי המלך אויל מרודך, והעלאתו מעל שאר השרים: "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל"  (מלכים ב' כ"ה, כ"ז-כ"ח)

נשיאת הראש הוא ביטוי ליחס חיובי של בעל הסמכות, המרומם את האדם שהיה קודם במדרגה נמוכה ומעלה אותו למקום גבוה יותר, קרוב אליו. כך פרעה ואויל מרודך המחזירים את האסירים לארמונם, וכך הקדוש ברוך הוא ביחס לישראל המצויים כעת בארמונו של ה', המשכן[3].

ראשו של כל אדם בישראל מורם במהלך המפקד, שכן הוא נפקד בפני ה'. ביטוי זה מתכתב עם ברכת כהנים, המופיעה בפרשה הבאה, לאחר סיום המפקדים: "ישא ה' פניו אליך" (ו', כ"ו). נשיאת הפנים של ה', שהתחילה בציווי על המפקד, מגיעה לשיאה בנשיאת הפנים דרך ברכת הכהנים בסיומה.

2. "במספר שמות"

במניין פונקציונלי-צבאי, כל חייל נתפס כמספר המצטרף למניין כוחו של הצבא כולו. האישיות הפרטית של האדם מאבדת מחשיבותה, וגם שמו הפרטי אינו רלוונטי. כך, למשל, ניתן לראות מהמניין שערך דוד בסוף ספר שמואל ב'. דוד מצווה את יואב לספור את העם, כאשר הדבר היחיד שמעניין אותו זה המספר הסופי: "וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם" (שמואל ב' כ"ד, ב')

בהתאם לכך, לאחר מסע בכל רחבי הארץ, חוזר יואב ובפיו מספר סופי: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שם כ"ד, ט')

במניין זה ברור כי הכוונה היא למפקד צבאי, שכן נמנים בו רק "איש חיל שלף חרב". בהתאם לכך, לא מוזכר כי העם נמנה בשמותיו. יואב חוזר רק עם המספר, משום שאין עניין בשמות האנשים העומדים מאחורי המספרים. גם הביטוי המכבד "נשיאת ראש", המופיע בפרשתנו, נעדר שם, שכן דוד מעוניין רק "למנות" את העם (שם, א'). 

לעומת זאת, במפקד בפרשתנו מצויין במפורש כי יש לספור את העם "במספר שמות". דהיינו, לאסוף את שמות כל אחד ואחד מישראל.  יתירה מכך, הציווי הוא למנות אותם תוך התייחסות "למשפחותם" ו"לבית אבותם" (א', ב'), דהיינו להקשר המשפחתי שממנו מגיעים. ההתייחסות לשמות הופכת את המפקד לתהליך של התייחסות אישית לכל אחד מישראל, כך שנוצרת חריגה ברורה מן המטרה הפונקציונלית. היטיב לתאר זאת הספורנו: "במספר שמות: כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישית, למעלתם, על דרך 'ואדעך בשם'" (ספורנו א', ב')

הספורנו מפנה אותנו לדו השיח האינטימי המתרחש בין משה לקדוש ברוך הוא לאחר חטא העגל (שמות ל"ג). שם ה' מסכים לבקשת משה לחזור ולהשרות שכינתו. ה' נענה לכך בשל קרבתו למשה – "ידעתיך בשם".

ההיכרות עם השם של משה מבטאת את הקרבה האינטימית, המאפשרת את השראת השכינה (שם, ט"ז-י"ז)[4]. אם בספר שמות רק משה "נודע בשמו" ל-ה', כעת, לאחר השראת השכינה על העם ולקראת הכניסה לארץ, הגיע הזמן שעם ישראל כולו ייפקד לעיני ה', בשמותם.

ייתכן, כי לאור זאת ניתן להבין את האריכות הרבה השוררת בפרשה. לא ניתן כמובן להזכיר כאן את שמותם של כל עם ישראל, אך בכל זאת ישנה תחושה של התייחסות אישית, לפחות ברמת השבט: שמותיהם של נשיאי השבטים מוזכרים בפרשייה נפרדת המוקדשת לכך בתחילת הספר (א', ה'-ט"ו), למרות הייתור שבכך מהבחינה הפונקציונאלית. גם פרשיה זו נפתחת בדגש על עניין השמות: "ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם" (שם, ה').

בנוסף, כאמור, כל שבט זוכה לפרשייה בפני עצמה, למרות האריכות הנוצרת בכך. הדפוס החוזר על עצמו של "לבני… תלדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות…", מבטא את המקום האישי והמשמעותי שמקבל כל שבט, בפני עצמו. לאור ההבנה הזו, ניתן לקרוא את הפרק כמעין שיר טקסי, החוזר על עצמו שוב ושוב ובאופן הזה מעלה על נס את מקומו של כל שבט בעם ישראל, בשמותם, הנפקד אל מול ה'.

השאלות שהעלנו בפתיחה, אודות האריכות בפרשה, נפתרות מאליהן כאשר מתבוננים על המפקד כמפגש בין ה' לעמו. הקיצור נדרש רק מנקודת המבט הפונקציונלית, בה המשימה היא העיקר והספירה היא רק אמצעי. אולם אם המפקד נתפס כמפגש וקרבה, האריכות דווקא הולמת אותו, שכן היא מאפשרת הנכחה וביטוי לכל אחד ולכל שבט מישראל[5].

ניתן להשוות זאת לשני סוגי התארגנויות קבוצתיות: קבוצה הנפגשת רק לשם מילוי משימה תנסה לצמצם את זמן המפגש, שכן המשימה היא העיקר. לעומת זאת, קבוצה הנפגשת בשל האהבה בין חבריה, רואה בעצם המפגש את התכלית ולכן תנסה להאריכו כמה שיותר. לאור תובנה זו, אין ספק שהמפקד-המפגש בפרשתנו שייך לסוג השני[6].

ד. האדם והפונקציה

למרות שעד כה הצגנו את שתי הגישות ביחס למפקד כשתי תפיסות מנוגדות, ייתכן כי שתיהן בעצם קיימות בפרשה. כפי שהראינו עד כה, ברור כי המפקד כשלעצמו אינו מצטמצם רק לתכלית הפונקציונאלית. אולם, לא ניתן להתעלם מכך כי ישנם גם היבטים כאלו לאורך הפרשה, הקשורים בסדר המחנה וסדרי המסע. לכן, נראה כי התמונה מורכבת יותר והפרשה משלבת בין שני ההיבטים. אולם בהקשר זה יש להבחין באופן בו משתלבים ההיבטים השונים.

כאמור, פרקים א'-ב' עוסקים במפקד בני ישראל, ואילו פרקים ג'-ד' עוסקים במפקד הלוויים. ניתן להבחין בדמיון במבנה בין שני המפקדים: בכל אחד מהם הפרק הראשון עוסק בעצם המניין, שכאמור יש לו ערך מהותי, ואילו בפרק השני ישנה "חלוקת עבודה". אצל עם ישראל מדובר על סידור המחנה וסדרי המסע בין המחנות, ואצל הלויים מדובר על סדר נשיאת המשכן. נראה כי בכוונה התורה מפרידה בין המניינים העומדים כשלעצמם (פרק א' – בני ישראל, פרק ג' – הלוויים) לבין ההיערכות הפונקציונלית של המחנה (פרק ב' – בני ישראל, פרק ג' – הלוויים). כאמור לעיל, היה אפשר בקלות לאחד את שני הפרקים בכל מניין – לתאר את המספר ומייד לציין את תפקידו של השבט במסע. אך דומה כי להפרדת הפרקים משמעות עמוקה.

אפשר להתבונן על כל אדם כסך כל פעולותיו או כבעל ערך אישי מעבר לכך. המבט הראשון רואה את האדם כפונקציה המתנהגת בצורה מסויימת. זוהי למשל, הראיה של המחקרים הסטטיסטיים במדעי החברה או של מנהל הרואה את עובדיו מבעד לעדשה הפרקטית של הארגון. לעומת זאת, נקודת המבט השנייה רואה את הקיום של האדם כבעל ערך כשלעצמו, ללא תלות בפונקציות שהוא ממלא. שתי נקודות המבט משלימות, אולם ישנה חשיבות לסדר הנכון בראייה של כל אחד את זולתו ואת עצמו. באה הפרשה ומלמדת אותנו, לא לחסוך בזמן ובפסוקים – ראשית כל יש לראות כל אחד מישראל בשמו האישי, עוד לפני שהוא ממלא פונקציה מסויימת. ראייה ה"נושאת את ראשו" בכך שהיא מעריכה את עצם קיומו. רק לאחר מכן אפשר להתחיל ולראות את העם כאוסף אנשים שיש לארגנו בהתאם למטרות המעשיות.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] הפרשה מסתיימת באמצע פרק ד', לאחר תיאור משא משפחת קהת ולפני תיאור משא משפחות גרשון ומררי. סיום הפרשה בנקודה זו, באמצע רצף הנושא, תמוהה וצריך עיון. חלוקת הפרקים לעומת זאת, הולמת ומארגנת היטב את הנושאים השונים שבתחילת הספר.

[2] המפקד מתרחש בשנה השנייה ליציאה ממצרים, ב-א' אייר, חודש בדיוק אחרי הקמת המשכן ולכן רש"י מקשר אותו להשראת השכינה.

[3] שני המקומות שמופיע ביטוי זה בתנ"ך הם בהקשר של הוצאת אסיר מהכלא על ידי המלך והעלאתו למדרגה גבוהה (ראה הערה קודמת). ייתכן שגם כאן מדובר על נשיאת ראשם של ישראל, שיצאו כעת באופן סופי מהכלא המצרי וזכו למעמד גבוה של השראת השכינה במשכן.

[4] ההיכרות עם השם כמבטאת קרבה מתבטאת בעוד כמה מקומות בתנ"ך. כך למשל בבראשית ב' כאשר ה' בורא לאדם את החיות כדי שיפיגו את בדידותו, הדבר הראשון שעושה האדם הוא לקרוא להם שמות (בראשית ב', י"ט-כ'). לאחר מכן, מתברר כי למרות הקרבה שנוצרה האדם עדיין חש בודד ולכן נבראת האישה. בסיפור מפגש מנוח ואשתו עם המלאך ניתן לראות את המקרה ההפוך, המלאך נמנע מלהיענות לבקשת מנוח לגלות את שמו, ככל הנראה כדי לשמור על הריחוק ביניהם (ראו שופטים, י"ג, י"ז-י"ח).

[5] ייתכן כי כך ניתן לענות על שאלה שהתחבטו בה הפרשנים – מדוע המפקד בפרשתנו מהווה ציווי מ-ה' ואילו מניין דוד את העם נתפס כחטא? לאור דברינו, הדברים מתבהרים, שכן מדובר אל אירוע שונה לחלוטין – נתינת מקום ומפגש עם כל אחד מישראל או ראייתו כפונקציה להעצמת הכוח הצבאי בלבד.

[6] בהקשר זה, יש לתת את הדעת על כך שנמנים כאן רק זכרים מעל גיל עשרים. כאמור, הרשב"ם ראה בכך הוכחה לשיטתו, כי מדובר על מפקד צבאי, בהתאם לביטוי שמופיע בציווי על המפקד – "כל יצא צבא" (א', ג'). אולם, כבר הרמב"ן העלה אפשרות שהביטוי "יוצא צבא" אינו מתייחס למובן הצבאי כמו שאנו רגילים להשתמש בשפת היומיום: "אבל ייתכן שיהיה פירוש 'כָּל יֹצֵא צָבָא' – כל היוצאים להיקהל בעדה, כי הנערים (פחות מבני עשרים) לא ייקהלו בתוך העם" (רמב"ן א', ב')
ראו עוד במאמרו של הרב אלחנן סמט "מה צורך היה במניין הזה"? שמעלה עוד קשיים על שיטת הרשב"ם.