סולם יעקב
א. הקדמה
בהתאם לעצת רבקה, יעקב אבינו בורח מביתו בבאר שבע לחרן (בראשית, כ"ח, י – כב). תוך כדי המסע הוא עובר במקום המקדש (על פי חז"ל, עיינו רש"י לפסוק יא) הולך לישון וזוכה בשנתו לחלום הסולם. פירושים רבים נאמרו בהסבר המסר והמשמעות של חלום הסולם, ולהלן נעסוק בכמה תורות שפירשו את החלום כעוסק בסוגיית ההתמודדות עם תקופות קושי ומשבר.
בזמן הבריחה לחרן, מצב הרוח הכללי של יעקב אבינו לא היה מרומם, ככל הנראה. בלא הכנה מוקדמת הוא מצא את עצמו במנוסה מפני עשיו אחיו, תוך עזיבת משפחתו וסביבתו המוכרת והליכה אל הלא נודע. על רקע הסערה הנפשית הזאת חולם יעקב אבינו את חלום הסולם, ולכן מתבקש לפרש את המסר של החלום על רקע מציאות הקושי והמשבר שבה היה נתון יעקב אבינו. כדרכם של חסידים, פרשנות החלום תחרוג מגבולות העיסוק הפרשני, להסקת מסקנות לעקרונות בדרכי התמודדות עם המשבר והקושי לדורות.
ב. פירוש ה"דגל מחנה אפרים" לחלום הסולם
נפתח בתורה של ה"דגל מחנה אפרים"[1] (פרשת ויצא, ד"ה "ויצא"); מפאת אורכה, נחלק אותה לפסקאות ונפרש כל פסקה בנפרד.
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וגו' ויקח מאבני המקום וגו' והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". יש בכאן סוד גַּדְלוּת וקַטְנוּת כידוע בשם אא"ז נ"ע זללה"ה[2] כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר לעמוד על מדריגה אחת תמיד, רק עולה ויורד, והירידה הוא צורך עליה.
ה"דגל מחנה אפרים" מפרש שחלום יעקב עוסק ב"סוד גַּדְלוּת וקַטְנוּת". "קטנות" מבטאת את מצב האדם בתקופת הירידה והקושי, ו"גדלות" מבטאת את התקופות הטובות והמוצלחות. בתקופות ה"גדלות" אין שום בעיה: הכול הולך טוב, וזורם בהתאם לציפיות. תקופות ה"קטנות" מתאפיינות בקושי ומשבר: שום דבר לא מצליח, והאדם לא עומד בציפיות שלו מעצמו. בתקופות ה"קטנות" האדם נאלץ להתמודד עם כישלון ושחיקה בדימוי העצמי. לעיתים הוא מאשים את עצמו בכניסה למשבר, ובנוסף לקשיים האובייקטיביים, מצפונו מייסר אותו על עצם הימצאותו בתקופת "קטנות".
"סוד קטנות וגדלות" הוא שם קוד לנקודת ההשקפה החסידית על הקטנות והגדלות. הוא כולל התייחסות עקרונית וגם כלים מעשיים להתמודדות עם תקופת ה"קטנות". הנקודה הראשונה שאותה מציין ה"דגל מחנה אפרים" בהקשר זה היא שה"קטנות" היא מציאות טבעית: אדם אינו יכול לעמוד במצב אחד תמיד, ולכן הוא מוכרח מדי פעם לרדת למצב נמוך יותר. את הרעיון הזה מבסס ה"דגל מחנה אפרים" על דרשה של סבו הבעש"ט על הפסוק ביחזקאל "והחיות רצוא ושוב" (א', יד). הוא מפרש שכל מי שנמצא במצב של חיים ("והחיות") אמור להיות מטולטל בין רצוא ושוב. המושג "רצוא" מקביל ל"גדלות", דהיינו תנועת הריצה וההתקדמות, ו"שוב" היא מציאות ה"קטנות", בה האדם שב ונסוג אחור. ההכרה בכך שהמשבר והירידה הן תופעות צפויות וטבעיות, מנטרלת את תחושות האשם ועשויה לעזור להתמודדות נכונה.
עיקרון מרכזי נוסף שעוסק בו "דגל מחנה אפרים" הוא ש"הירידה היא צורך עליה": מטרת הירידה היא "צורך עליה", דהיינו היא מאפשרת להשיג דרגה גבוהה יותר, (בהמשך יתברר כיצד הירידה עשויה למנף את העלייה שאחריה). הטענה איננה שלמרות הנפילה ניתן לחזור ולעלות, אלא שכל עלייה מותנית בירידה שקודמת לה. רעיון זה מתבטא בפירוש החסידי לפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי, כ"ד, טז). הפירוש הפשוט לפסוק הוא שהצדיק אינו מתייאש, ולמרות שהוא נפל שבע פעמים – הוא ימשיך לקום. אולם, אדמו"ר הזקן ב"חינוך קטן" (הקדמה ל'שער הייחוד והאמונה') מפרש אחרת: בגלל שהצדיק נפל שבע פעמים הוא קם. דהיינו, הצדיק קם לא למרות הנפילה, אלא בעקבות הנפילה, כי הנפילה היא תנאי הכרחי להתקדמות. בחלום יעקב עקרון זה בא לידי ביטוי בכך ש"מלאכי אלקים עולים ויורדים" (פסוק יב): המלאכים מסמלים את החיים, שנמצאים באופן מתמיד בהתרוצצות בין עליה וירידה. הם עולים ויורדים כדי שיוכלו לחזור ולעלות שוב. עצם ההכרה בטבעיות ה"קטנות" וההבנה שהירידה נועדה לצורך עלייה, עשויה להיות מפתח חשוב להתמודדות נכונה עם תקופת ה"קטנות".
בפסקה הבאה מסביר ה"דגל מחנה אפרים" כיצד המשבר מוליד צמיחה והתחדשות.
כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה' על דרך (דברים ד', כ"ט) "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת", וזהו "משם" – ממקום שהוא שם, כמו שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה. והוא שמרומז בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע" (בראשית שם, פסוק י), היינו כשהצדיק נופל ממדריגתו… שנקרא בת שבע, כידוע. וזהו "וילך חרנה" (שם), היינו שנופל לקטנות וכשמרגיש בזה "ויפגע במקום" (יא), היינו שהוא מתפלל על זה להמקום ברוך הוא, "ויקח מאבני המקום" (שם) היינו ממקום שהוא שם כנ"ל, "ובקשתם משם את ה' אלקיך" בשם אא"ז זללה"ה.
כשטוב לאדם, קשה יותר להתפלל באמת. דווקא המצוקה מאפשרת תפילה כנה מעומק הלב. החוויה המרכזית שמלווה את תקופת "קטנות" היא ריחוק, ריחוק של האדם מעצמו ומאלוקים. תחושה זו עשויה להוליד פנייה כנה של האדם מעומק הלב אל ה' שיקרב אותו ויסייע בידו להיחלץ מהמצוקה. בהקשר זה מזכיר ה"דגל מחנה אפרים" את דרשת סבו על הפסוק "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" – דווקא "משם", ממקום רחוק של משבר, יש לתפילה כוח מיוחד שבעקבותיו זוכה האדם לישועה – "ומצאת". רעיון זה דורש "דגל מחנה אפרים" מהפסוקים בתחילת הפרשה "ויצא יעקב מבאר שבע…ויפגע במקום". יציאת יעקב מבאר שבע מבטאת את הנפילה ירידה ממקום הטוב, "באר שבע", והמשבר מביא את יעקב אבינו לתפילה "ויפגע במקום" וכו'.
ואז "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית שם, יב) היינו שהירידה שהיא מוצב ארצה הוא סולם לעלות אחר כך למדריגה יותר גדולה כידוע, זה שהירידה צורך עליה. וזהו "וראשו מגיע השמימה" – שיגיע למדריגה יותר גדולה; "והנה מלאכי אלקים" – היינו שיראה שכל הצדיקים כולם מתנהגים כך; "עולים ויורדים בו" – היינו שיש להם ירידה, והירידה הוא צורך עליה. כמו אברהם כתיב בו (בראשית י"ג, א) "ויעל אברם ממצרים", וכן יצחק וכולם, וזהו שמרמז רש"י בצחות לשונו על "וילך חרנה" – "כל שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה".
בהתאם לאמור, מפרש ה"דגל מחנה אפרים" את עניין הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. הסולם הוא סולם העלייה בעבודת השם, שמלאכי אלוקים, שהם הצדיקים, יורדים בו, אבל תמיד הירידה היא "צורך עלייה". ראש הסולם מגיע השמימה, שהרי תמיד יש להיכן לשאוף ולהתקדם, ולפני כל עלייה תבוא הירידה: זוהי הדרך של מסלול ההתקדמות בעבודת השם. כל הצדיקים המשולים למלאכים במשך כל חייהם יורדים ועולים בסולם. על פי זה דורש ה"דגל מחנה אפרים" את דברי רש"י למילה "חרנה", שמסביר שבעברית אפשר לומר "חרנה" במקום "לחרן" –
"כל שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה". נראה שכוונתו לפרש שהמילה "חרן" מבטאת את ה"קטנות", שהרי לאחר שיצא יעקב אבינו מבאר שבע (המסמלת את הגדלות) הוא הגיע לחרן, והאות ה"א בסוף המילה חרן מרמזת שלאחר ה"קטנות" זוכה למצוא את ה', בבחינת "ומצאת".
ואחר כך "והנה ה' נצב עליו" (בראשית שם, יג (היינו שנתגלה לו בחינת גדלות, שהוא הוי"ה ב"ה. והבטיח לו "ופרצת" וגו' (יד), היינו שיבא למדריגה גדולה מאוד בהתפשטות הדעת. והוא שאמר "אכן יש ה' במקום הזה" (טז), היינו שיש בחינת גדלות. "ואנכי לא ידעתי" (שם), פירוש אחר אשר הביא ה' אותו לבחינת גדלות, אמר לא ידעתי כי יש שם בחינת הוי"ה. ולולא ה' בעזרתי לא יכולתי לבא לזה ההשגה לעולם. כי אם היה יודע בידיעה ממש, שהוא בחינת הדעת, אז היה בבחינת גדלות ממש. וזהו "ואם ידעתי לא ישנתי"[3] שהם הסתלקות המוחין, וזהו "ויירא ויאמר" (יז), והבן כל זה כי קצרתי.
לאחר שהיה ב"קטנות" והתפלל לה', יעקב אבינו זכה להתגלות אלוקית – "והנה ה' נצב עליו", ולהבטחת "ופרצת" וכו' שיזכה לפרוץ הלאה. תגובת יעקב אבינו הייתה "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי": רק אז יעקב הבין שה' נמצא במקום ה"קטנות", ומכוח ה"קטנות", שהיא מצב של חוסר הדעת – "לא ידעתי" – זיכה אותו ה' בהתגלות.
לסיכום: ה"דגל מחנה אפרים" מפרש את חלום יעקב כעוסק ב"קטנות וגדלות", על רקע חידושו של הבעש"ט. לדעתו, תקופות הירידה הן מציאות טבעית במסלול ההתקדמות בעבודת השם; ויתר על כן – כדי לעלות צריך תחילה לרדת ("ירידה צורך עליה"). גם בהסבר הזיקה בין קטנות וגדלות מביא ה"דגל מחנה אפרים" את חידושו של סבו "ובקשתם משם וכו' ומצאת", שהפנייה של האדם אל הקב"ה מתוך הקושי והמצוקה מביאה את הישועה.
ג. פירוש ר' צדוק[4] לחלום הסולם
ישנה תורה של ר' צדוק ברוח הדברים הללו:
"והנה סולם מוצב ארצה" (בראשית, כ"ח, יב). הוא שליבות המדריגות בעבודת השם יתברך מתהום ארעא עד רום רקיעא, ומלאכי שלוחי אלהים הם הצדיקים, כמו שנאמר (מלאכי ב', ז) "כי מלאך ה' צבאות הוא". "עולים ויורדים" – כידוע שאי אפשר לעליה יותר גדולה בלי ירידה, ומקודם עולים עד איזה מדריגה, ואז הירידה, ואחר כך "והנה ה' נצב עליו" – גם בירידה ה' נצב. שגם זה להכרת השם יתברך, וה' נצב מדריגה יותר גדולה, על ידי הירידה כידוע. וזה שאמרו ז"ל (בראשית רבה ס"ח, יב) "סולם זה סיני" ששם הוא מקום עליית המדריגות מן הפחות שבישראל עד מדריגות משה רבינו ע"ה, שאין למעלה ממנו, שהוא על ההר.
ותכלית המדריגות "ה' נצב עליו" (בראשית שם, יג) בהיותו בשפלות ובירידה גם כן, ה' לנגדו. וזהו תכלית סיני, כמו שאמרו ז"ל (סוטה ה.) שנמוך מההרים, ואמרו (שם) אני את דכא, ואז מתקפל כל ארץ ישראל תחתיו. ארץ ישראל הוא מקום ההשגה, וכאשר הוא דכא כל כך ושפל בעיניו שאינו כלום, אז השם יתברך אומר שהוא הכל. שכך המשפט שלכך "אני את דכא", שהכל שלו כביכול, כאילו גם השם יתברך שלו. כידוע המשל מ"ה' צילך"[5] כאשר האדם בשפלות, כן כביכול משפיל עצמו ויכול להשיגו, וכל מקום ההשגה הוא מכופל תחתיו, הכל שלו על ידי שה' נצב עליו על בסמוך. (ספר קומץ המנחה, חלק ב', אות עב).
את משמעות הסולם המוצב ארצה ומלאכי אלוקים העולים והיורדים מפרש ר' צדוק בהתאם למה שראינו ב"דגל מחנה אפרים". פירוש מיוחד ומפתיע מציע ר' צדוק למילים "והנה ה' נצב עליו": ר' צדוק עומד על הסמיכות של "והנה ה' נצב עליו" למילה "יורדים" בפסוק הקודם, ולדעתו משמעות הדבר היא שה' נצב בירידה יותר מאשר בעלייה. כבסיס לפירושו מזכיר ר' צדוק את המדרש ש"סולם זה סיני". כפי שנתנה תורה דווקא על הר סיני מפני שפלותו, כמדרש חז"ל, כך גם בסולם: בעבודת השם יש צד של קרבת אלוקים גדולה יותר בתקופת הירידה. ההסבר לדבר הוא שהקב"ה שוכן עם דכא ושפל רוח. לכן, כשאדם נמצא במשבר וכניעה, ה' קרוב אליו יותר מאשר בתקופה שהוא מצוי בתחושת שביעות רצון עצמית שיש בה שמץ גאווה. עיקר החידוש בדברי ר' צדוק הוא שהירידה איננה רק אמצעי לעלייה, אלא הזדמנות מיוחדת לקרבת אלוקים באיכות שלא ניתן להשיגה בתקופות העלייה.
יהי רצון שנזכה להיות כמלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם עבודת השם.
(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)