על האותות
א. אותות על העבר ולעתיד
כמה וכמה פעמים בתנ"ך אנחנו נתקלים בנביאים ומנהיגים שביקשו מריבונו של עולם אותות.
גדעון, בספר שופטים, מבקש: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (שופטים ו' ,י"ז)
גדעון נענה באכילת האש העולה מן הצור את הבשר והמצות. לאחר מכן ממשיך גדעון ומבקש את האותות של ירידת הטל על הגיזה ועל הארץ.
שאול, לאחר ששמואל מושח אותו למלך, מקבל רצף של אותות המוכיחות שאכן ה' עמו: "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ" (שמואל א' י', ז')
גם בפרשתנו, משה רבינו מקבל שלוש אותות בשביל להוכיח לבני ישראל את מהימנות דבריו. במעמד הסנה הוא אף מתנסה בשניים מהם – בהפיכת המטה לנחש ובהפיכת היד למצורעת. את הפיכת מי היאור לדם, לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא רק מתאר למשה, אך אין הוא מתנסה בה.
ואכן כשמשה פוגש את ישראל האותות עוזרים לדבריו להתקבל על לב העם: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם" (ד', ל'-ל"א)
'אות' בתורה פירושו סימן. פעמים רבות השימוש בביטוי זה נעשה לצורך תיאור מעשים גשמיים שמראים על הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא. כך נאמר לגבי הקשת: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט', י"ג)
כך גם לגבי ברית המילה: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שם י"ז, י"א)
"אות" נאמר גם לבי תפילין: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ט')
וכן בעוד מקומות רבים[1]. האותות שציינו כאן אינם סימן מקרי, אלא בעלי קשר הדוק בינם לבין הדבר אותו הם מסמנים. כך, הקשת בענן מביעה בדיוק את משמעות השלום (גם בצורתה של הקשת, וגם הופעתה אחרי הגשם בהקשר המזכיר את המבול), ברית המילה מסמלת את ההקרבה כלפי הקדוש ברוך הוא ובתפילין הדברים אותם צריכים לזכור כתובים בפירוש שחור על גבי קלף.
לעומתם, האותות של משה בפרשתנו הם אותות הבאים להעיד על העתיד. לכאורה מדובר כאן על סוג אחר לגמרי של 'אות'. אין כאן 'אות' שמהווה תזכורת וסימן לעבר, אלא 'אות' שמהווה הוכחה לעתיד.
ב. שרירותי או מהותי?
על אותותיו של משה ודומיהן יש לשאול – האם התוכן של האות עצמו בא ללמד את הנביא או העם דבר מה? או שמא אין כלל חשיבות לתוכן האות – וכל חשיבות האות היא בעצם קיומו המוכיח את עליונות הנביא ויכולתו שמעל כוחות הטבע?!
בנוגע לצרעת הפורחת בידו של משה רבינו כבר עסקו הפרשנים והוכיחו שאכן יש משמעות לעיצומו של אות. בפסיקתא מצאנו שני הסברים כאשר אחד נועד להעביר מסר למשה רבינו עצמו ואילו האחר לבני ישראל: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה ידו מצורעת כשלג. אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת והן לא יאמינו לי, ואני יודע שהן מאמינים בני מאמינים, דכתיב והאמין ב-ה' ויחשבה לו צדקה (בראשית ט"ו, ו'), חייך שאתה לוקה בצרעת, שכל המוציא שם רע על חבירו לוקה בה, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י"ד, ב'), המוציא רע, לפיכך והנה ידו מצורעת כשלג: דבר אחר לפי שהיה ישראל תחת יד טמאין במצרים ועתידין היו ליטהר" (פסיקתא זוטרתא ד', ו')
את תוכן האות אכן אפשר להסביר כמוסב על משה רבינו או על העם, שהרי שניהם עתידים לראות את האותות.
בהחלט ניתן להעלות על הדעת כי דווקא באותות שנתבקש משה להתנסות בהם במעמד הסנה יש מסר מסוים גם כלפי משה, שכן הוא זה שעושה אותם ללא נוכחות העם כלל. יתכן שגם משה היה צריך שכנוע ולכן הוא נצרך לעשיית האותות. אולם, גם אז יש לשאול האם עצם יכולתו וגדלותו של ה' (שמשה נוכח לה כבר בראותו את הסנה הבוער ואיננו אכל) היא שבאה לשכנע את משה לצאת לשליחות הא-לוהית, או שמא משהו בתוכן של האותות הוא שגרם לו.
ג. והכל שלך
הרש"ר הירש מסביר ששני האותות באים להראות שכל הטבע כולו, גם הדברים הכי קרובים שלכאורה נתונים לחלוטין למרותו לשליטתו של האדם, גם הם, בעצם, נתונים בשליטת ה':
"ובכן, מה הוא מטה? הינו הסמל, המאפיין במיוחד את הטבע הכבוש תחת יד האדם. למלת "מטה" משמעות כפולה, במקביל למשמעות הכפולה שבשורשה – "נטה": (א) להישען, לגחון; (ב) להושיט את היד מעל דבר. כיוצא בו, "מטה" מציין (א) הארכת היד, למען יישען האדם על הארץ; (ב) הרחבת התחום, בו מפעיל האדם את כוחו, סמל לשלטונו. עתה הראה האות לעם בידי משה: עצם הדבר עליו נשען האדם ובו הוא שולט, נהפך ברצות ה' להיפוכו הגמור, לנחש. כל בעלי – החיים מתחברים אל האדם בצורה זו או אחרת. לא כן הדו – חיים; ובייחוד הנחש נוטר "איבה" לאדם, והאדם נס מפניו.
הווה אומר: א-ל יחיד שלחך, אשר ברצותו ימריד על האדם את משענתו ואת המכשיר לשלטונו; והיפוכו של דבר: כוח עוין, אשר ממנו ירא האדם ונס מפניו, יימסר בידו, ברצות ה', כמשענת וככלי מלאכה צייתנים. וזאת להעיד, כי שלחך ה', הוא אשר על ידו מתהווה, וברצותו תלוי, כל רגע העתיד לבוא, כל רגע מרגעי העתיד" (רש"ר הירש ד', ה')
הרב הירש רואה את הנחש כחיה שבאופן מובהק לא נתונה בשליטת האדם ואת המטה כסמל לדברים הכפופים לשליטתו. בכך הקדוש ברוך הוא בא להראות למשה רבינו שגם הדברים הכי פחות אנושיים כפופים לו.
המסר הזה מתחדד באות של היד המצורעת: "היד, הלוקה בצרעת בבואה אל החיק, והנרפאת בבואה אליו שנית, אות הוא לכשעצמו לשליחות א-לוהית. כי הוא מלמד, שלא רק "המטה", אלא אף היד, האוחזת ונוהגת בו, כפופה לשלטון ה'". (שם, ז')
דבריו של הרב הירש מתכתבים היטב עם פשט המקראות הנאמרים למשה במעמד הסנה: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (ד', י"א-י"ב)
הקדוש ברוך הוא אינו כפוף לכללי הטבע מכיוון שהוא זה שברא ויצר אותם. ממילא, לא קצרה ידו מהושיע גם ב'מצב אבוד' כביכול, כדוגמת מצבם של ישראל במצרים.
להבנת הרב הירש, עיקר האות שנעשה במטה היה הפיכת המטה, המייצג את שליטת האדם בעולם, לנחש. להבנה זו, משמעות האותות מוסבת גם כלפי משה, שלא מקבל את שליחות הא-ל בטענה שאינו ראוי לה, אך גם כלפי העם שייתכן ולא מאמינים בכוחו של ה' להוציאם מצרה כה גדולה.
ד. ואתה תמשול בו
רבינו מסביר את אות המטה בצורה כמעט הפוכה. הדגש בעיניו אינו רק על הפיכת המטה לנחש, אלא גם על התהליך ההפוך – החזרת הנחש למטה. כדרכו, ההסבר של רבינו, מלבד מקוריותו הרבה, גם מורה דרך מעשית וחשובה בעבודת ה'. כך כותב רבינו: "ויהי לנחש וגו'. כוונת אות זה הוא לרמוז כי בחינת הקליפה תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס"מ" (אור החיים ד', ג')
הנחש מובא כסמלו של היצר הרע והסטרא אחרא כבר בפרשת בראשית בפירושו של רבינו (עיינו בשיעור שם). ואכן, מתחילת מעשי עולמנו הנחש קשור בעולם החטא. למעשה, הוא הראשון המפתה והמסית את האדם לחטוא (בראשית פרק ג'), ובכך מסמל הוא את שורש התאווה לחטא.
הסמליות הזו של הנחש מופיע אצל רבינו במקומות נוספים[2] ומשמשת בתפקיד מרכזי בהבנת הפרשייה שלנו, כמובא בהמשך דברי רבינו: "…ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכוחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש וכשירף ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש עד שנס משה מפניו" (שם)
ה' מראה למשה שאחיזתו במטה היא זו שמונעת מאותו עץ יבש להפוך ליצר הרע. מה פירושם של דברים? בניגוד לרש"ר הירש, שראה את האותות כבאים להקטין את מעשי האדם כלפי הקדוש ברוך הוא, נראה שרבינו רואה את הדברים בצורה הפוכה לחלוטין. האותות באים להגדיל את מעשי האדם.
כאשר משה רבינו אוחז במטה, הוא לא שם לב כלל לפוטנציאל הגלום בו לשמש כנחש. כך גם האדם. כאשר הוא אוחז בטוב הוא לא שם לב שאותו טוב עצמו יכול להיהפך לרע. היצר הרע אינו דבר שפועל על האדם ללא חוקיות והבחנה – הוא ניתן בעולם, אך בכוחו של האדם לשלוט בו: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז')
כל זמן שהאדם אוחז במלחמה ביצרו ומחזיק את היצר בצורה צמודה והדוקה, הוא יכול לשמש כמטה ביד האדם העוזר לו בדרכיו ובמעשיו. אך ברגע בו האדם מרפה מן המלחמה הופך היצר באחת לנחש קשה מנשוא: "וישליכהו ארצה ויהי לנחש פי' הויה בפעם אחת היה נחש, ואומרו ארצה רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ כי הוא לחמו ונחשבת לו" (אור החיים ד', ג')
ברגע זה, הדברים הכי ארציים וגשמיים כעפר הארץ נעשים יקרים וחשובים – זוהי אחת מדרכי הפעולה של היצר.
כאמור, בעוד שלרש"ר הירש עיקר מהותו של האות בהפיכת המטה לנחש, אצל רבינו המסר בחלקו השני של האות גדול לא פחות אם לא יותר: "ואומרו שלח ידך וגו' פי' הראהו שהגם שיצא מרשותו יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו" (שם)
גם אם האדם הרפה מן הטוב והיצר כבר הגיע לצורתו הנחשית, עדיין בכוחו של האדם לשוב ותפוס אותו. רבינו גם מפרט כיצד כדאי לעשות כך, ומוצא סמליות חשובה בדייקו מלשון הכתוב: "ואומרו ואחוז בזנבו ולא אמר בו, נתכוון ה' לומר אליו להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מיחוש מכל הזנב לזה אמר אליו ה' אחוז אפי' בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר ויחזק בו פירוש במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטה בלקיחתו בכפו פירוש בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות והוא אומרו ויהי למטה בכפו" (שם)
לקחת את הנחש מראשו זה דבר מפחיד וקשה – שהרי הוא נושך, ויש לו שיניים וארס. בהתאם לכך, גם להגיע אל היצר פנים בפנים זו לא תמיד משימה קלה, ולפעמים היא עלולה להפיל את האדם לייאוש לא קטן.
לכן ריבונו של עולם נותן למשה עצה פשוטה, שגם אנחנו יכולים לקחתה אלינו – לאחוז בזנבו. לא להתחיל להילחם עם היצר פנים בפנים, אלא לבוא בערמה ובתחבולות.
מוסיף רבינו ומחדש שכשם שהיצר בבת אחת הופך לתאווה קשה ומורכבת כשמפסיקים לאחוז בו ולשלוט עליו, כך גם להיפך ברגע שחוזרים לאחוז בו בבת אחת הוא חוזר למטה ונתון ביד האדם.
היכולת לשלוט על היצר ולהשליט את כוחות השכל על הרגש והתאווה היא תכונה בסיסית בעבודת ה' בכלל ובעבודת המידות ומלחמת היצר בפרט. ואותה מלמד כאן הקדוש ברוך הוא דרך האות הזה למשה ולעם ישראל: "והראהו בזה דברים רבים למשה, גם שיעשה האות עצמו לישראל" (שם)
משה רבינו צריך להבין שהבחירה האם לאסוף את כוחות הנפש ולעמוד לפני פרעה וישראל אינה בחירה התלויה ב-ה' אלא היא תלויה בו. כל עוד הוא יישאר בסירובו הוא אכן הוא יתקשה ולא יצליח לעמוד מול פרעה, אך כאשר הוא יאמין בצורה מלאה ו'יאחז' ביצר הרע המונע ממנו ללכת בשליחות ה', הוא יצליח בדרכו.
ה. תנין או נחש?
פירוש זה של רבינו יכול להסביר נקודה מעניינת – כאשר משה ואהרן מגיעים אל פרעה בפרשת וארא הם עושים אות דומה למדי, אך עם כמה הבדלים קטנים: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (ז', ט')
במפגש עם פרעה אהרן מבצע את האות ולא משה, והמטה נהפך לתנין ולא לנחש. הפרשנים עמלים להסביר את השינוי בין התנין לנחש, כאשר רובם (ויש מקורות לזה כבר במדרשים[3]) מסבירים שתנין ונחש הם אותו דבר בצורה כזו או אחרת.
אם נלך בדרכו של רבינו ההסבר פשוט. מהות הפיכת המטה לנחש הייתה להראות את היכולת של האדם להתגבר על יצרו. אצל פרעה קורה מצב בדיוק הפוך, היצר הופך להיות חלק ממנו. בתחילה הוא מקשה את ליבו אך לבסוף הקדוש ברוך הוא כבר פועל פעולה זו מלמעלה. אין שום ענין למשה או לאהרן ללמד את פרעה כיצד לשלוט על היצר, ועל כן ברור ופשוט מדוע החיה לה הופך המטה היא חיה אחרת.
אם נרצה ללכת עוד צעד קדימה, אפשר לנסות ולהסביר גם את ה'אות' שנעשה לפרעה על ידי אותו עיקרון דומה. זאת, כאשר נשים לב לנקודה נוספת ששונה בין האותות: בעדו שבפרשת שמות משה גם נצטווה להפוך חזרה את הנחש למטה, אצל אהרן ופרעה שלב זה לא מופיע בכתוב. כנראה שאין חשיבות גדולה בשלב החזרת התנין למטה ואין הוא חלק מהלימוד והמוסר שרוצה הקדוש ברוך הוא ללמדנו דרך האות. נדמה שאפשר להציע שהתנין בא לסמל כאן את פרעה. פרעה מתואר בספר יחזקאל כתנין הגדול בתוך היאור: "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר א-דני ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט, ג')
התנין הגדול הוא, מסתבר, חיה גדולה ומפחידה. אולי לכן התורה מציינת בפירוש בפרשת בראשית שאפילו אותה, עם כל גדולה והדרה, הקדוש ברוך הוא ברא: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית א', כ"א)
האות כאן בא להראות לפרעה ש-ה' ברא אותו ולא להיפך – לכן נבחר דווקא התנין, החיה שכמותה פרעה מחשיב את עצמו. ממילא, עיקר האות מטרתו להראות שבורא העולם הוא זה שיצר את פרעה. כעת מובן מדוע אפשר להסתפק בהפיכת המטה לתנין.
פרעה, כמובן, לא מבין את האות ומראה כי גם בידו יש את הכח לברוא תנינים – אך הקדוש ברוך הוא מדגיש שהתנין שלו גדול יותר ובכוחו לבלוע ולהשמיד את פרעה.
הפלגנו בשיעור השבוע במשמעותם של אותות בכלל ובעיקר ניסינו להבין איזה מוסר אנחנו יכולים ללמוד מאות הנחש של משה רבינו גם לחיינו אנו.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] ראו שמות ל"א, י"ג; במדבר י"ז, ג', שם כ"ה; דברים כ"ח, מ"ו; ישעיהו י"ט, כ'; יחזקאל כ', י"ב; תהלים קל"ה, ט'; נחמיה ט', י'.
[2] ראה למשל במדבר כ"ג, כ"ב.
[3] ראו פסיקתא זוטרתא שמות ז', ט'.