החטא ועונשו

הדפסה

א. אבל אשמים אנחנו

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מ"ב, כ"א-כ"ב)

התורה מספרת לנו כיצד בפרשתנו אחי יוסף מתחרטים על מכירתו ורואים בצרה הנופלת עליהם משליט מצרים עונש ותגובה לחטא מכירתו של יוסף.

על דברים אלו של האחים יש לתמוה. מה גרם לאחים לחשוב שעונש זה הוא תמורת מכירתו של יוסף? האם הם יודעים דעת עליון? הרי היו גם צרות אחרות שתרגשו על בני יעקב לאחר מכירת יוסף, כגון שנות הרעב – ומדוע דווקא כאן רואים אחי יוסף את יד ה' המענישה אותם על מכירת יוסף? אנחנו, קוראי הסיפור, וודאי יודעים שהדברים נכונים, שכן יוסף הוא העומד מול אחיו. אך הם, שאינם מודעים לכך ששליט מצרים הוא יוסף, כיצד יכולים הם לדעת שאכן יד ה' כאן?!

לשאלה זו ניתן להשיב כמה תשובות.

אפשר שהעונש כאן, בניגוד לרעב הפוגע בכלל העולם, הוא עונש פרטי. אנשים רבים באים לבקש בר במצרים – ורק את אחי יוסף לוקח יוסף אל ביתו! כאשר העונש נעשה בצורה פרטית ולא בצורה כללית, מסתבר יותר לשייך אותו למעשה הפרטי ששייך לאותם הנענשים בו.

אפשר גם לקשר את ייחוס העונש למכירת יוסף על ידי האחים לדו שיח שקדם לו. התורה מתארת שיח די סתום בין יוסף לאחים: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם: בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה" (שם, ט'-ט"ו)

בפשטי מקראות יש כאן שיח חירשים. יוסף טוען טענה: "מרגלים אתם". האחים מכחישים ("לא אדני", "כנים אנחנו", "לא היו עבדיך מרגלים") ומוסיפים פרט שבקריאה פשוטה אינו קשור: "כלנו בני איש אחד נחנו". יוסף חוזר בתוקף על טענתו והאחים ממשיכים ומפרטים את ייחוס המשפחה שלהם. לא ברור כיצד על ידי הפירוט המשפחתי האחים מבקשים לשכנע את יוסף בצדקותם. הדברים מצטרפים לכך שלא ברור מדוע יוסף הטיל את אשמת הריגול על האחים.

המדרשים והפרשנים משלימים את החסר כאן על ידי ההנחה שמטרת ביאת אחי יוסף למצרים לא הייתה אך ורק חיפוש אוכל, אלא גם חיפוש אחר אחיהם.

הדברים מובאים כבר במדרש בראשית רבה: "וירדו אחי יוסף, בני ישראל צריך המקרא לומר – אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו ולסוף מתחרטין ואומרים אימתי נרד למצרים נחזיר את אחינו לאביו, וכשאמר להם אביהם לירד למצרים נתנו כולם דעת אחת להחזירו.
אמר רבי יהודה בר סימון אף יוסף יודע היה שאחיו יורדין למצרים לשבר אוכל, מה עשה הושיב שומרים על כל הפתחים ואמר להם ראו כל מי שנכנס לשבור אוכל כתבו שמו ושם אביו, לערב הביאו פתקים, ועשו כך, כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם לערב הביאו לו הפתקים זה קורא ראובן בן יעקב ואחד קורא שמעון בן יעקב ואחד לוי וכן השוערים כל אחד שלו. מיד אמר להם יוסף סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד ונתן שמותם לבעל האוצר ואמר לו ראה כשיבואו האנשים אלו לידך תפוש אותם ושגר אותם לפני.
עברו שלשת ימים ולא באו מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות ומה טיבן בשוק של זונות אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובא הוא ותפשו אותן והביאום לפני יוסף" (בראשית רבה צ"א, ו')

בהמשך, מפרט המדרש אחד לאחד את הדו שיח הסתום של יוסף ואחיו. על פי תפיסה זו, אחי יוסף באו מראש במטרה למצוא את אחיהם, ולכן מסתבר שהם ראו את מה שקורה להם כתולדה של אותו חטא.

פעמים רבות מדרשי חז"ל, שנראים כחורגים מהפשט, מבוססים על יסודות חזקים ואיתנים בפשטי המקראות. מלבד החיסרון המורגש לכל קורא בפשוטו של מקרא בדו שיח אותו תיארנו לעיל, נראה כי יש כאן יסוד נוסף ממנו ניתן ללמוד כי כוונת אחי יוסף הייתה גם למצוא את אחיהם. כאשר התורה מתארת את המשלחת היוצאת למצרים לשבור אכל ניתן להבחין בשתי נקודות מעניינות: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ: וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (מ"ב, א'-ג')

הנקודה הראשונה היא נקודה לשונית. יעקב פונה לבניו ומבקש מהם לרדת למצרים לשבר בר, אך כאשר מתארת התורה את הירידה עצמה היא בוחרת לקרוא לבני יעקב דווקא "אחי יוסף".

הנקודה השנייה מתייחסת לשאלה מציאותית. מדוע כל אחי יוסף נצרכים בשביל לשבר בר? לא ניתן להסתפק בחלק מן האחים?! בפשט הפסוקים גם בנימין היה צריך לרדת עם האחים, אלא שיעקב נמנע מכך. רעיון זה מחזק את השאלה, מדוע יש צורך שכל האחים ירדו, דבר שנראה כמחווה סמלית יותר מאשר צורך אמיתי! האם לא ניתן להוריד חלק מהאחים וילדיהם למשל?

פרשנים רבים ראו בשתי הנקודות הללו יתד ויסוד לכך שאכן אחי יוסף ירדו למצרים בשביל לחפשו.

כך רש"י כותב: "וירדו אחי יוסף – ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם" (רש"י מ"ב, ג')

רש"י רואה בלשון ה'אחוה', המיוחסת כאן בפעם הראשונה בתנ"ך בצורה מפורשת כשייכות של האחים אל יוסף, כסמל לשינוי שעברו האחים. מעתה הם לא רק בני יעקב (כמו שהם מתוארים במעשה דינה למשל), אלא הם אחי יוסף. לכן הם שמים את יהבם לפדותו ולהחזירו לביתו.

רבינו בחיי מבאר את הדברים אף באופן יצירתי עוד יותר: "או יש לפרש: כי הכתוב יבאר כוונתם הטובה אצלו כי ירדו עשרה כדי שיתפללו עליו במנין, (ברכות כא:) שהרי אין קדושה בפחות מעשרה, שנאמר: (ויקרא כ"ב, ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל" (רבינו בחיי מ"ב, ג')

גם כאשר עומדים האחים לפני יוסף הם מודים בפה מלא: "שנים עשר עבדך אחים אנחנו" ואולי גם בכך ניתן למצוא רמז למטרת ירידתם כמציאת יוסף.[1]

אם כן, גם להבנה זו ברור מדוע לייחס את העונש על חיפוש יוסף למעשה מכירתו.

ב. מידה כנגד מידה

שני הכיוונים הללו מעלים קושי מסויים, כאשר אנחנו יורדים לפרטי סדר הפסוקים המתואר בפרשתנו. כשנדקדק בפסוקים הקודמים לוידוי המרגש של האחים אנחנו רואים כי העונש של יוסף כשליט מצרים לאחים שנחשדו כמרגלים מורכב משני שלבים. בשלב הראשון יוסף מכניס את כל אחיו יחד לבית האסורים: "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (מ"ב, י"ז)

בשלב השני פוסק שליט מצרים שאח אחד יישאר במאסר, והשאר ישובו להביא למצרים גם את בנימין: "אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (שם, י"ט-כ')

התורה מספרת לנו על הווידוי של אחי יוסף רק לאחר העונש השני אותו משית עליהם שליט מצרים. מדוע? הרי אם מטרת האחים מראש הייתה חיפוש יוסף, מיד כאשר חיפוש זה נתקל בבעיה הם היו צריכים לראות בכך את יד ה' המענישה אותם על מכירתו של יוסף. כך גם אם נסביר שהעונש הראשון שקורה להם כקבוצה מתפרש כעונש – אזי פרשנות זו צריכה להופיע לאחר העונש הראשון ולא רק שלושה ימים לאחר מכן?!

רבינו בפירושו על פסוקים אלו, מציע ללמוד יסוד רוחני חשוב מאוד מתוך השאלה בה עיינו עד כה. בתחילה מציע רבינו שאכן ווידוי האחים במקורו נאמר עוד בשלושת ימי מאסרם בבית הכלא, אלא שהכתוב לא רצה להפסיק בדבריו של יוסף: "וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר. וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף…" (אור החיים מ"ב, כ"א)

להבנה זו, אכן ההסברים שהצגנו לעיל מניחים את הדעת.

לאחר מכן רבינו הולך בדרך מעט שונה: "אבל אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסור אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה. ואולי כי קודם לא הרגישו וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע ולא עון יוסף גורם כי לדעתם מחויב היה להם כמו שפירשנו במקומו, מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו' ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף כמו שהם נתאכזרו על אחיהם לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו בסוד אומרו (תהלים ס"ב) תשלם לאיש כמעשהו וכמו כן הדברים כאן שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם.

והוא אומרו אבל, פירוש אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו" (שם)

רבינו כאן מגלה יסוד בהנהגת ה' בעולמו – הקדוש ברוך הוא בוחר את העונש לאדם כך שהעונש יכאיב לאדם בנקודה בה הוא חטא. היסוד לדברים הוא בפסוק בתהילים: "תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים ס"ב, י"ג).

בעולם ההלכתי מצאנו דין זה בעדים זוממים, שעונשם הוא הדבר אותו הם רצו לגרום לאחר אותו ניסו להפליל: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט, י"ט). ברמה הרוחנית יש לנסות ולהבין מדוע כך פני הדברים? למה הקב"ה בוחר להעניש את האדם במידה בה חטא?!

נדמה כי האפשרות הראשונה שעולה על הלב היא דין מידה כנגד מידה. האדם שחטא צריך 'לשלם' על חטאו, כאשר התשלום המובהק ביותר הוא פגיעה בו כאשר הוא פגע ברעהו. כמו שפשטי המקראות מתארים בנוגע לחובל בחבירו: "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כ"ד, י"ט-כ')

התנאים כבר דרשו את הפסוקים הללו מחייבים בממון בלבד (ראה בבא קמא פג:), ובימינו נראה שהדברים ברורים: איזה מן צדק יש בלפגוע במכה?! אמנם אנחנו מכאיבים לו והוא סובל את אותו כאב ממנו סבל הנפגע, אך כיצד דבר זה עוזר לתהליך התשובה?

בפירושו של רבינו במקום אחר מצאנו התייחסות לאותו יסוד רוחני שעונשו של האדם מגיע לפי חטאו, אבל עם משמעות אחרת לחלוטין.

בפרשת בחקותי מתוארות באריכות הקללות מהם יסבלו ישראל כאשר הם יחטאו ויסורו מדרכי ה'. בקללות ישנם כמה פסוקי הקדמה לכל סדרת קללות, וניתן לראות בהם מדרג עולה מהקללות הקלות יותר לחמורות יותר:
"וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם…
וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:  וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם…
וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:  וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו)

מלבד העובדה שבכל שלב של קללות ישנן שבעה עונשים, ניתן לראות שיש כאן מדרג בלשון בו משתמש הקדוש ברוך הוא לתאר את פעולתו בעקבות מעשי ישראל. רבינו מפרש את המדרג בצורה הבאה: "והלכתי וגו' בקרי. פירוש שלא יביא עליהם יסורים מכוונים על חטאתם כמו שעשה מקודם שהיה מביא כחטאתם על דרך אומרו (תהלים ס"ב) תשלם לאיש כמעשהו, כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה, ואמר ה' כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכיוון יסורין כנגד עונותיהם גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם יסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים, והם חרב ומצור ודבר וסגירה ביד אויב ורעב שכולל ג' צרות הרי ז' " (אור החיים כ"ד, כ"ו)

רבינו, אור החיים הקדוש, מסביר שטעם הענישה מידה כנגד מידה היא בשביל לפתוח פתח לתשובה. כאשר יש הלימה וקשר בין החטא לעונש, האדם יכול לשייך ביניהם ולומר: העונש הזה בא לי על החטא הזה. כאשר האדם לא 'מבין את הרמז' ה' עובר לענישה שאינה מאפשרת את אותו פתח לתשובה.

בפרשתנו מסתבר מאוד לומר, שכל מטרת ענישת יוסף היא בשביל 'להוציא' את האחוה הטמונה באחים ולבדוק שאכן הם חזרו בהם מהתייחסותם הרעה לאחיהם והם מוכנים להקריב את עצמם למען אחד מאחיהם (שמעון בהתחלה ובנימין לאחר מכן). האחים, שאינם יודעים שיוסף הוא המדבר עמם, רואים בכך מעשה שמיים דווקא בגלל הדמיון הרב שבין מכירתם את יוסף ובין העונש שמרחיק מהם את שמעון. הם מבינים שאכן יש קשר בין הדברים ונדרשת מהם תשובה על מעשי יוסף. אכן כך פועלים האחים: הם מביאים את בנימין ולא מסכימים, מאוחר יותר, להשאיר אותו במצרים ולוותר עליו.

גם אנחנו יכולים ללמדו מדברים אלו לנסות ולחפש בקורות אותנו בחיי היומיום האם יש בהם רמז ופתח לתשובה משמיים.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] נציין שרבינו בפירושו דווקא רואה בשליחת עשרת בני יעקב צורך טכני הנדרש לאיסוף האוכל ולא בדווקא סימן לכך שהם יורדים לחפש את יוסף, אם כי מפירושו משתמע שגם הוא הבין כך בגלל שינוי הלשון מבני יעקב לאחי יוסף: "עשרה אולי הלכו כולן לחשש הרגיל בשני רעב כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כולם כדי שאיש את אחיהו יעזורו… עוד נראה שלא היה מוכר יוסף אלא דבר קצוב לכל אחד, ונתחכם בזה לב' דברים, א' נגלה וא' נסתר, הנגלה כדי שלא יתתגר אדם בתבואה, ויש בזה שבח לו ושבח לקונים, שבח לו כדי שישתכר הוא בכל עליית השערים, ושבח לקונים כי הוא לא יעלה השער ביותר, ואחד נסתר כדי שיבואו כל האחים אצלו כמו שכן היה כי באו כולן לקנות כל אחד הקצוב" (אור החיים מ"ב, ג')