לבן שמו ונבלה עמו

א. מבוא

פרשת השבוע שלנו מפגישה את יעקב אבינו עם אחת הדמויות הצבעוניות ביותר במקרא – לבן הארמי. עשרים שנים יעברו על יעקב בבית דודו, בהם יסבול מעבודה קשה וממעשי מרמה.

הגמרא מעשירה את השיחה הראשונה בין יעקב ורחל, באופן שיש בו כדי לתאר את ציפיותיו של יעקב מן החיים בבית לבן:[1] "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא" – והלא בן אחות אביה הוא?! אלא אמר לה: מינסבת [=הינשאי] לי. אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה [=אמרה לו כן, אבל אבי רמאי הוא ולא תוכל לו]… אמר לה: אחיו אני ברמאות!" (בבא בתרא קכג.)

תיאורו של יעקב את עצמו במילים "אחיו אני ברמאות", בוודאי מעלה חיוך על שפתיו של מי שמכיר את המשך הסיפור. לבן אינו אדם הזקוק לדחיפה וסיוע מאמו כדי לרמות אדם עיוור, אלא רמאי מדופלם, שאינו מהסס לרמות בכל פעם שהדבר הולם את מטרותיו.

הבה נעקוב אחרי כמה מספוריו של לבן לאורך סיפורי בראשית, מהם ננסה לבנות קלסתרון של אופיו ודרכי פעולתו.[2]

ב. הפגישה של לבן עם עבד אברהם

הופעתו הראשונה של לבן הארמי על הבמה המקראית מתוארת אגב סיפור הבאת רבקה ליצחק: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (כ"ד, כח-לא)

במבט ראשון, מידת הכנסת האורחים של לבן מזכירה את זו של אחי סבו, אברהם, הרץ לקראת אורחיו (י"ח, ב-ח), כמו גם את זריזותה של אחותו, רבקה, הממהרת להשקות את העבד ואת גמליו ורצה להודיע על בואו לבית אמה. גם דבריו של לבן מעוררים רושם חיובי. תחילה, הוא פונה אל העבד תוך שימוש בשם ה', ואומר: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' ".[3] אז, הוא מוסיף משפט של זירוז: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים".

במבט שני, מתגלים בקיעים בדמותו של המארח המושלם. ריצתו הזריזה של לבן אל האורח עוררה תחילה את הרושם החיובי שהוא משתוקק לזכות בהכנסת אורחים (כט). הפסוק הבא, שכאילו נדחה ממקומו הטיבעי ברצף העלילה, מערער את הרושם הזה ומרמז מהי התשוקה שבאמת הניעה את מרוצתו של לבן: "וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ…" (ל).[4]

גם הזמנתו הנלבבת של האורח, במילים: "וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים", מעוררת חוסר אמון. אם אמנם ריצתו של לבן אל האורח הייתה כה נחפזת, האמנם עלינו להאמין שלפני צאתו כבר טרח לפנות את הבית לקראת האורח וגמליו?!

לבסוף, כאשר עבד אברהם ואנשיו באים אל בית בתואל, כלל לא בטוח שהם זוכים לאירוחו האישי של לבן: "וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל…" (כ"ד, לב-לג)

הנושא של תחילת פסוק לב ("וַיָּבֹא הָאִישׁ") הוא כמובן עבד אברהם, מכאן שגם הפעלים העוקבים ("וַיְפַתַּח… וַיִּתֵּן"), מתפרשים בנקל כמוסבים על פעולותיו שלו ולא את אלו של מארחיו.[5] כאילו האורח היה צריך לדאוג בעצמו לכל צרכי האורחה עימה הגיע. רק בתחילת פסוק לג, עם הופעת הפועל הסביל "וַיּוּשַׂם", אנו לומדים שמישהו מן המארחים פעל לטובת האורחים, אך גם אז זהותו נותרת חבויה. כך נוצרת תחושה של ניגוד חריף בין רבקה, הרצה בדאגה לצרכי ההלך האלמוני וצרכי גמליו, לבין לבן, הרץ מחמת חמדנותו ומדבר גבוהה גבוהה, אולם משעה שאמורה הייתה להתבצע מלאכת האירוח, נעלם מעינינו.

ג. הפגישה הראשונה של יעקב עם לבן

דור אחד אחר כך, שוב נצרכת משפחת אברהם להכנסת האורחים של לבן הארמי. יעקב מגיע לארם כדי לקבל מחסה מאיבת עֵשָׂו וגם כדי למצוא לעצמו אישה. כמו עבד אברהם בדור הקודם, גם יעקב פוגש את אשתו העתידה על הבאר, ופרטי הפגישה הזו דומים להפליא לפגישה שקדמה לה:

פגישת לבן עם יעקב (כ"ט)פגישת לבן עם עבד אברהם (כ"ד)
וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּאוַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם… אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי (כז)
וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ (יב)וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה (כח)
—–וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹוּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה (ל)
וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹוַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן (כט)
וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ—–
—-וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: (לא)
וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹוַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה
—-וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ (לב)
וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (יג)וַיֻּישַׂם [קרי: וַיּוּשַׂם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי (לג)
וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים (יד)[וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ (נה)]

השוואת שתי הסצנות מדגישה היטב את מה שנעדר מביקורו של יעקב ואת מה שהתחדש בו: מצד אחד אין גמלים שצריך לטפל בהם ולא רכוש שניתן לתתו, ומצד שני בביקורו של יעקב יש חיבוק, נשיקות והכרה בהיותם משפחה אחת. לבן מתגלה פה כקרוב משפחה אוהב השמח בבן אחותו, בלי שיהיה שום רמז לכך שהוא מונע מתאוות ממון.[6]

עם זאת, דבר משמעותי אחד חסר בסצנה הזו – עניין נישואיו של יעקב לבתו של לבן. הציפייה לעיסוק בשאלת הנישואין מתעוררת הן עקב המטרה המוצהרת של הגעת יעקב לבית לבן, לשאת את בתו, הן עקב ההשוואה לסיפור עבד אברהם, המסדיר את עניין הנישואין עוד לפני הארוחה, והן עקב המפגש המקדים של יעקב עם רחל על הבאר.[7]

אם אוזנינו כרויות לרמזי הכתוב, אפשר לתהות האם נשיקת לבן לא מבטאת סוג אחר של קשר מזה שקיווה לו יעקב, שנשק לרחל. זאת ועוד, לבן מכנה את יעקב "עַצְמִי וּבְשָׂרִי", כינוי שמופיע בתורה רק עוד פעם אחת ודווקא בהקשר של נישואין: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (ב', כג). האם אין בכך כדי להמיר את התקווה שיעקב ימצא משפחה באמצעות נישואין, בהצעת מגורים בבית דודו?

מסתבר, שלבן מוכן לקבל על עצמו את המחויבות לדאוג לעצמו ובשרו גם בהיעדר ממון. אולם, לנוכח השתיקה בעניין הנישואין, ניתן להבין שאינו ממהר להציע את בתו לקרובו נטול האמצעים. הגעה בלי עשרה גמלים אולי יש בהדי כדי לזכות לאירוח בבית לבן, אבל לא יותר מכך.

ד. מאורח לפועל

לאחר חודש ימים בהם זוכה יעקב כאירוח על תקן 'עצמו ובשרו' של לבן, חל מפנה משמעותי במערכת היחסים ביניהם: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי" (כ"ט, טו-יט)

במבט ראשון נראה כאילו לבן נוהג עם יעקב בהגינות רבה. יעקב אמנם מנצל את זכותו לגור בביתו של לבן, בהיותו 'עצמו ובשרו', אך לבן עצמו מסרב להנות מעבודת חינם של אחיו הגר אצלו.[8] במבט שני מתעורר ספק. הכתוב לא סיפר שיעקב עבד בבית לבן במהלך החודש הזה.אם ישב בביתו כאורח, מדוע פונה אליו לבן ומציע לו משכורת חלף עבודתו?![9]

קשה להכריע בין אפשרויות הקריאה הללו. אולם, לנוכח הימנעות הכתוב מלומר שיעקב אמנם עבד בבית לבן, נראה שעדיפה האפשרות על פיה לבן רומז ליעקב שתמו ימי הבטלה ומעתה עליו לעבוד לפרנסתו.[10]

בדרישת העבודה, כשלעצמה, אין לראות ביקורת על לבן. באמת יש גבול שמעבר לו שוב לא ניתן לראות באדם היושב בביתך אורח. חודש ימים הוא פרק זמן מכובד, שאם באה אחריו התביעה מן האורח שיתרום את חלקו, אין בזה כל פסול.[11] בכל זאת, אפשר לחוש חוסר נוחות מן הפער בין דברי לבן, המציגים אותו כאדם שמסרב להנות חינם מעמלו של אחיו, לבין כוונותיו האמיתיות., הוא אינו מוכן עוד לארח את אחיו חינם.

כשיעקב מבקש לקבל את רחל בתמורה לעבודתו, חוזר הסיפור סוף סוף לקווי העלילה להם קיווינו מלכתחילה. לא רק סיפור של אירוח משפחתי – מעתה זהו גםסיפור של נישואין. , שתמורת הנישואין הללו, יעקב מתחייב לתשלום מופלג של משכורת עבור שבע שנות עבודה![12] לבן מקבל את ההצעה של יעקב המאוהב כלשונה, ועונה: "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי" (יט). בקריאה ראשונה נשמעת התשובה הזו כהסכמה של לבן לעסקה שהוצעה על ידי יעקב, תוך מחמאה ליעקב שהוא החתן המועדף עליו, אפילו בהתעלם משנות העבודה המוצעות. אך, בקריאה שניה, נראה כאילו יעקב החמיץ את העובדה שאין במילותיו המחניפות של לבן שום התחייבות שאמנם יתן את רחל ליעקב תמורת עבודתו, אלא רק הסכמה לכך שיעקב ימשיך לשבת בביתו.[13]

ה. החלפת הנשים

כחלוף שבע שנים של עבודה, הגיע זמנו של יעקב לקבל את השכר לו קיווה כל השנים הללו – הנישואין לרחל: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ: וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (כ"ט, כ-כז)

אולם יעקב, שלא נזהר בפירוש דברי לבן, לא נזהר כעת גם בפירוש מעשיו. את המשתה יעקב מפרש, מן הסתם, כפעולה של אב אוהב השמח בנישואי בתו לאחיינו – פירוש סביר ביותר.[14] עם זאת, כמה רמזים דקים יכולים אולי לעורר את החשד שמטרת המשתה הייתה להשקות את יעקב יין,[15] ולהקל על לבן להחליף את הכלה.

גם כשהכלה מובאת אליו בערב, אין יעקב מוודא את זהותה.[16] תשוקתו העזה לרחל, שכבר נרמזה בדרישה: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ",[17] אינה מותירה בו אורך רוח, והוא ממהר לממש את נישואיו: "וַיָּבֵא [=לבן] אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא [=יעקב] אֵלֶיהָ" (כג).[18]

בבוקר מתברר ליעקב שרומה[19] והוא בא ללבן בתוכחה מרה: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי". אולם לבן אינו מתבלבל ואינו מתנצל על המרמה. להיפך! לטענתו הוא נהג כדין ואילו יעקב ביקש לעשות דבר שלא ייעשה בנישואיו לצעירה.[20] כמובן, לטענה כזו היה מקום, לוּ לבן היה מסרב מראש להשיא את בתו הקטנה, או לוּ היה מזהיר את יעקב שהדבר תלוי בנישואי לאה.

לא די שלבן מרמה את יעקב, אלא שהוא מציג את הדברים כאילו הנוכל הוא יעקב, ואילו לבן הוא שומר הצדק והמוסר החברתי.[21] ובמקום לזכות את יעקב לפחות במילות התנצלות, הריהו דורש: "וְנִתְּנָה[22] לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת".

ו. התוכחה על הבריחה

יעקב אמנם עבד אצל לבן עשרים שנה כדי לזכות בנשותיו וברכוש הרב, אבל הוא חושש שלבן אינו מתכוון באמת לתת לו לעזוב את ביתו בידיים מלאות. בשעה שלבן הולך לגזוז את צאנו, משפחת יעקב נמלטת, אולם הוא ממהר לרדוף אחריהם: "וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב… וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (ל"א, כה-כח)

לבן מוכיח את יעקב בכאב על התנהגותו הלא ראויה. לא די שהוא גנב את לבבו במעשיו, אלא שלקח את בנותיו כאילו היו שבויות, ואפילו לא איפשר לו לנשק לשלום לבנותיו ונכדיו האהובים. במבט ראשון קשה שלא להזדהות עם טענה שכזו. מעשיו של יעקב הם נגד הנימוס המקובל בכל חברה שהיא. אבל לפני שממהרים להתרשם מהקשר העמוק והאוהב של לבן לבנותיו, יש מקום להיזכר כיצד תיארו הבנות את היחס של אביהן אליהן: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ" (ל"א, יד-טו)

אמירה זו עשויה לערער אצלנו קצת את תחושת הביטחון בכך שאהבת בנותיו, ולא אהבת הממון, היא שהובילה אותו לרדוף אחרי יעקב.[23]

בפעם זו, אין יעקב מוכן עוד לקבל את תוכחתו הצבועה של לבן, והריהו עונה על האשמת הגניבה בהאשמה נגדית בגזל: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי" (ל"א, לא)

ז. למי שייך רכושו של יעקב?

אחרי שלבן עורך חיפוש בכל כליו, מוכיח אותו יעקב תוכחה מרה וכואבת, ובשיאה הוא זועק: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:" (ל"א, מא-מב)

למול התוכחה המרה של יעקב, עומדים דבריו הרכים והנעימים של לבן, הטוען שלא העלה על דעתו לפגוע חלילה במשפחת יעקב שהיא עצמו ובשרו: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" (ל"א, מג)

שוב מתקבל הרושם שמילותיו הלבביות מחביאות אך בקושי את אופיו החמדני. הרי יעקב, בנאומו, מבקש להוכיח כי כל אשר עימו הוא רכושו בדין, חלף עבודתו המפרכת בת עשרים השנים. דברי לבן, הנעימים לכאורה, מדגישים בעצם כי ההפך הוא הנכון: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי! וְהַבָּנִים בָּנַי!" ואין לטעות ולחשוב שבכך הוא מביע רק אהבה ולא קניין, שהריהו ממשיך וטוען: "וְהַצֹּאן צֹאנִי! וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא!".

ח. לבן הארמי – נבל ורמאי

לעתים תדירות המקרא משתמש בשמות הגיבורים, כדי להצביע על מהותם ולהוסיף רובד נוסף בהבנת אופיים ובשיפוט מעשיהם.[24] ואמנם, גם שמו ותארו של לבן הארמי פורשו על ידי רבים כמבטאים את אופיו ואת מעשיו.

מעקב אחרי דבריו ומעשיו של לבן, מצביעים על היותו רודף ממון שאינו מהסס להשתמש בדרכי מרמה, כדי להשיג את מטרותיו. זו הסיבה לכך שחז"ל, ובעקבותיהם פרשנים וחוקרים, דרשו את תוארו 'הארמי' כמבטא את אישיותו 'הרמאי'.[25]

גם שמו הפרטי של לבן זכה להידרש.[26] כך למשל דורשים חז"ל על הקשר בין 'נבל' ל'לבן':[27] "אמר ר' סימון הוא נבל הוא לבן, הן הן האותיות, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי" (מדרש תהלים [בובר] נ"ג)

אין זה יוצא דופן שדרשות שם ידרשו את השם בהיפוך של סדר האותיות, כפי שהבחין ר' יוסף בכור שור:[28] "וְנֹחַ מָצָא חֵן – צחות לשון העברי, בעברי: להפוך אותיות השם על אדם טוב – לטובה, ועל אדם רע – לרעה, כמו 'וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע' (לח, ז) – היפך האותיות של 'ער' ל'רע', וכאן: 'נח' ל'חֵן'" (ר"י בכור שור ו', ח)

אך גם אם הכתוב מבקש לדרוש כי 'לבן' הוא 'נבל', יש לשאול מדוע לבחור במדרש שם שהוא הפוך, לא רק מבחינת סדר האותיות אלא גם מבחינת המשמעות של המילים?[29]

ייתכן שהכתוב מבקש לומר שמה שהופך את לבן לנבל יוצא דופן הוא הפער השיטתי בין דבריו הנעימים והטובים לבין מעשיו הרעים והחמדניים. כדברי משלי: "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל-חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב-רָע: בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה: כִּי-יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל-תַּאֲמֶן-בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (משלי כ"ו, כג-כה)

יעקב, שגם שמו נדרש כקשור למרמה ("הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" -כ"ז, לו), מוצא את עצמו מתמודד עם 'אחיו ברמאות' (כדברי המדרש בו פתחנו). אבל לבן הארמי אינו רמאי סתם, אלא רמאי צבוע, שנוהג ברשע ומכסה בלשון חלקות. אם נשפוט אותו על פי דבריו – הרי 'לבן' שמו, ואם נשפוט אותו על פי מעשיו – הרי 'נבלה' עמו.

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1] חז"ל מבקשים להסביר את התיאור הכפול: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא" (כ"ט, יב), כמבטא את יכולתו של יעקב להתאים את דרכי הפעולה שלו לאלו שיבחר לבן: "אם לרמאות – 'כי אחי אביה הוא'; ואם לצדיק – 'וכי בן רבקה הוא' " (בראשית רבה ע', יג) .

בחירתו של המדרש הזה ומדרשים אחרים (ראו למשל ויקרא רבה כ"ג, א) לראות בתיאורו של יעקב כבנה של רבקה, עדות לנכונותו לנקוט דרכי יושר דווקא, מרתקת ממש, לנוכח אופי מעורבותה של רבקה בסיפורים שהביאו את יעקב לבית לבן. באשר לדמותו של לבן בספרות חז"ל, ראו ר' רביב, "לעיצוב דמותו של לבן הארמי בספרות חז"ל", אורשת ג' (תשע"ב), עמ' 79–99.

[2] מפאת קוצר היריעה, היה הכרח לדלג על מקצת סיפורי לבן, אך מכל מקום אין בהם כדי לשנות באופן מהותי את תמונת לבן כפי שהיא עולה מן המאמר הזה.

[3] ראו רביב (לעיל הערה 1), עמ' 81–82; י' גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב תשע"ה, עמ' 375.

[4] ראו רש"י; רד"ק; י"מ עמנואלי, ספר בראשית: הסברים והארות, תל-אביב תשל"ז, עמ' 324, 331–332; ר"א אלטר, הנאות הקריאה בעידן האידאולוגי (תרגום: ז' שחם), לוד וחיפה תשס"א 2001, עמ' 33–34. לעומתם, טוען גרוסמן: "תפקידו של סדר הדיווח כאן הוא למנוע את החשד בלבן, שהוא פעל רק על רקע עושרו של האיש" (י' גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 374).

[5] גרוסמן (לעיל הערה 3), עמ' 375, נוטה להניח שהעבד הוא שדואג לגמלים, אלא שלדעתו יש בכך דווקא כדי לחזק את דמותו החיובית של לבן. לעומת זאת, סבורים רבים שפסוקנו מתאר את דאגתו של לוט לאורחיו. ראו למשל רמב"ן; רד"ק; רד"צ הופמן, ספר בראשית (מהדורת א' וסרטיל), תל-אביב תשל"א, כ"ד, לב (כרך ב', עמ' שע"ד-שע"ה); עמנואלי (לעיל הערה 4), עמ' 331–332. זו קריאה אפשרית, שהרי התופעה של נושא המתחלף באמצע משפט, אינה כה נדירה בתחביר המקראי. בין כך ובין כך, דומה שבחירתו של הכתוב באופן העיצוב הזה, המטשטש את חלקו של לבן במלאכת האירוח, אינה מקרית.

[6] חז"ל, שהבחינו בהשוואה הזו, בחרו לפרש את מעשיו של לבן כאן, ובכללם אפילו את החיבוק, הנשיקה והאירוח, כסימן לתאוות הממון שלו: " 'ויהי כשמוע לבן', שמח שמחה גדולה בלבו, אמר אליעזר עבד אברהם הביא ממון רב, זה על אחת כמה וכמה. מיד וירץ לבן לקראתו מרוב שמחתו. ויחבק לו. ממשש היה לו בחיקו אם הביא ממון ואם לאו, ולא מצא, אמר לבן שמא מרגליות ניתנה בפיו, מיד וינשק לו, לדעת אם ימצא המרגלית. ויביאהו אל ביתו. אמר שמא יש אצלו ממון ויניחו בבית, ועדיין לא היה מאמין בו, עד שהיה הולך עמו בבית החיצון ומפשפש צרכו" (מדרש אגדה כ"ט, יג; והשוו בראשית רבה ע', יג.)

לעומת זאת, כותב אברבנאל על אתר: "אמנם לבן לא חשש למתנות כי אם לקורבה ולכן הלך לו במרוצה רבה ויחבק לו וינשק לו".

[7] לדעת אלטר, סיפורנו שייך לדפוס ספרותי של מפגשים על שפת באר – דפוס שנגמר בדרך כלל בנישואין (ראו א' אלטר, אמנות הסיפור במקרא (תרגום: ש' צינגל), תל-אביב תשמ"ח, עמ' 61–71). אם כן, יש כאן חיזוק נוסף של הציפייה לנישואי יעקב עם רחל.

[8] גרוסמן נוטה לקריאה הזו, אלא שהוא דווקא מוצא בה את גנותו של לבן, שמתגלה כקמצן שמנצל את עבודת יעקב מיד עם הגיעו לביתו (י' גרוסמן, יעקב: סיפורה של משפחה, ראשון לציון תשע"ט, עמ' 229–231). נדמה לי שזו קריאה שקשה לאמץ. אם אמנם יעקב עבד בבית לבן בימים הללו, אין כל רמז לכך שהיה זה בהשפעתו של לבן. דווקא שבחו של לבן הוא שכאשר הוא מבין שמדובר בהסדר קבוע, הוא מציע לשלם ליעקב.

[9] ההתלבטות בין שתי האפשרויות מוצגת יפה בדברי רמב"ן על אתר: "לא ספר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו. ויתכן כי מעת שאמר 'וישק את צאן לבן אחי אמו' (י) לא יצא הצאן מידו, כי בראותו את רחל כי רועה היא, חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד, והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה. ואיפשר עוד לאמר, כי לבן דבר בערמה: אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא (ראה יד), ויחמול עליו כאשר יחמל האדם על עצמו ועל בשרו, וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם, מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו: הכי אחי אתה ותעבדני חנם… אז הכיר יעקב דעתו, ואמר לו שיעבוד אותו 'שבע שנים ברחל' (יח)" (רמב"ן [מהדורת הכתר], טו)

[10] חיזוק להכרעה זו ניתן למצוא בקביעתו של שטרנברג כי: "בנוגע למיבנה החזרה מגלה המקרא נטייה חזקה להתרחק מאופני שבירה והעלמה הכרוכים בכך שלקורא יוודע לפתע על… עצם התרחשותה של פעולה רק מתוך סצנת דיווח מאוחרת עליה… עד כדי כך שכאשר הקורא נתקל בהארות רטרוספקטיביות כאלה, הוא נשלח להעמיד בסימן שאלה את מהימנותם של הדיווח והדמות המדווחת" (מ' שטרנברג, "מבנה החזרה בסיפור המקראי; אסטראטגיות של עודפות אינפורמאציונית" הספרות 25 [1977], עמ' 116)

[11] ואכן, זה הלקח שחז"ל למדו מדבריו של לבן: "אמר רבי אמי: לִמְדָתְךָ תורה דרך ארץ. עד היכן צריך אדם לְהִטַּפֵּל בקרוביו? עד חֹדֶשׁ ימים" (בראשית רבה ע', יד)

[12] חז"ל הדגישו את חשדנותו הרבה של יעקב בלבן, אלא שחשדנותו לא מצילה אותו בסופו של דבר מליפול בפח: "בגין דאנא ידע דאנשי מקומך רמאין [=מפני שאני יודע שאנשי מקומך רמאים], לפיכך אני מברר עסקי עמך. 'ויאמר אעבדך ברחל בתך' – ברחל ולא בלאה. 'בתך' – שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל. 'קטנה' – שלא תחליף שמותן זו בזו. אפלו את נותן את הרשע בחמור של חרשים,אין את מועיל ממנו כלום" (בראשית רבה ע', יז)

[13] כך כותב אברבנאל בשאלתו העשירית על הפרשייה הזו: "בתשובת לבן ליעקב: 'טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר'. כי הנה בתשובה הזאת לא אמר לתתה לו וגם לא שלא לתתה לו". ראו עוד נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 223–224; רד"צ הופמן (לעיל הערה 5), כ"ט, יח-יט (כרך ב' עמ' תמ"ב); סרנה (N. M. Sarna, Genesis [JPSTC], Philadelphia 1989), עמ' 204; גרוסמן (לעיל הערה 8), עמ' 243.

[14] כך למשל לומדים חז"ל את מנהגי משתה החתונה ממעשיו של לבן: "ר' יוסי אומר שבעת ימי המשתה ממי אנו למדין? מיעקב אבינו. כשנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה ושמחה שנאמר: מלא שבוע זאת'וכו' " (פרקי דרבי אליעזר ט"ז, ד)

רד"ק מציין כי מטרת הסיפור: "להודיע, כי מנהג נהוג היה בעולם, והוא עדין, לעשות משתה ושמחה לנשואין, יעשה החתן או אבי החתן או הכלה" (רד"ק [מהדורת הכתר] כב).וראו עוד ר' דה-וו, חיי יום-יום בישראל בימי המקרא (תרגום א' אמיר), תל-אביב 1969, עמ' 41–43.

[15] ראשית, מרהיטות לשון הכתובים משתמע שהמשתה קדם לטקס הנישואין וגם אין בו כל אזכור לנוכחותה של הכלה; שנית, בנישואי רחל אין אזכור לקיומו של משתה כלל; שלישית, יש כמה אנלוגיות בין סיפורנו לבין סיפור בנות לוט (י"ט, ל-לח), שגם בו המשתה שימש שתי אחיות – צעירה ובכירה – להונות את הגבר (ראו גרוסמן [לעיל הערה 8], עמ' 245); רביעית, אולי יש מקום לצרף לכאן גם את סיפור המשתה שבו משכר יוסף את אחיו ("וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ… וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" [מ"ג, לג-לד]).

[16] אפשר שתרמו לכך החשכה ששררה ואולי גם צעיף שעטתה כחלק ממנהגי החתונה (ראו דה-וו [לעיל הערה 14], עמ' 42; סרנה [לעיל הערה 13], עמ' 170, 204).

[17] גם חז"ל תמהים על לשונו הבוטה של יעקב: "אמר רבי איבו: אפלו אדם פרוץ אין אומר כלשון הזה. כך היה יעקב אומר: 'הבה את אשתי […] ואבואה אליה'?!"   (בראשית רבה ע', יח)

[18] שטרנברג מציין כי "לא זו בלבד שמלת-היחס… 'אליה' היא פתוחה מבחינה רפרנציאלית לשתי האחיות. רצף צליליה אף מותיר את הקריאה ההוֹמוֹפוֹנית 'אל לאה', המחריפה את האירוניה על חשבונו של יעקב: 'ויבוא [אל לאה] […] ויהי בבוקר והנה היא לאה' " (מ' שטרנברג, "לשון, עולם ופרספקטיבה באמנות המקרא – המבע העקיף החפשי ואופני החדירה הסמויה", הספרות 32 [1983], עמ' 111)

[19] גרוסמן מציע את האפשרות שיעקב זיהה שמדובר בלאה כבר במהלך הלילה, אלא "שברגישותו, יעקב לא הביע את תדהמתו ואכזבתו מול לאה אלא קבל מול האב הרמאי" (גרוסמן [לעיל הערה 8], עמ' 248). אולם לדעתי זו הצעה שקשה לקבל לנוכח מילות הכתוב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה", שקשה לראותם אלא כמביעים את נקודת התצפית של יעקב (ראו רשב"ם כ"ט, כה; ל"ב, לב; ראו גם מ' וייס, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 300–301; וראו עוד שטרנברג [לעיל הערה 18], בפרט עמ' 109–114). גם תיאור יחסו של יעקב ללאה כ'שנאה' הולם יותר את ההנחה שהוא ראה בה שותפה להונאה, כדברי חז"ל: "כל הלילה היתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר 'והנה היא לאה'. אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי? אמרה לו ואתה למה רמית אביך?… ואתה אומר למה רימיתני, ואביך לא אמר בא אחיך במרמה? ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו, התחיל שונאה" (תנחומא [בובר] ויצא י"א)

[20] רבים שמעו כאן תוכחה סמויה ליעקב על סיפור 'גנבת הברכות', וראו למשל בראשית רבה ע', כט; מ"מ בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 291–292; ליבוביץ (לעיל הערה 13), עמ' 185–189, 224–225; עמנואלי (לעיל הערה הערה 4), עמ' 393–394; י' זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה תשע"ב, עמ' 67–69.

[21] ראו סרנה (לעיל הערה 13) עמ' 205.

[22] מסתבר שהשימוש בלשון רבים "וְנִתְּנָה", נועד להביע את 'חוסר יכולתו' (כביכול) של לבן לתת את הצעירה ליעקב אלא בהסכמת אנשי המקום. וראו רמב"ן, ובעקבותיו ליבוביץ (לעיל הערה 13), עמ' 226–230.

[23] ראו זקוביץ (לעיל הערה 20), עמ' 85. לעומת זאת, טוען עמנואלי כי: "כְאֵבו כְאָב, וכסב הוא אמיתי וצודק. הפרידה בשבילו היא סבל אמתִי" (עמנואלי [לעיל הערה הערה 4], עמ' 413).

[24] ראו מ' גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת-גן 1987.

[25] לצד התואר 'הרמאי', חז"ל מכנים אותו גם 'אב הרמאים' 'רבהון דרמאי', ואף את אביו ובני מקומו רואים כרמאים (ראו רביב [לעיל הערה 1], עמ' 88–90). דרשת שם זו אומצה גם על ידי גרסיאל (לעיל הערה 24), עמ' 37; סרנה (לעיל הערה 13), עמ' 205. לבן באמת נאשם על ידי יעקב בכך שרימהו (כ"ט, כה), אך יש לציין שהתואר 'רמאי' אינו מופיע בעברית המקראית.

[26] יש מדרשי שם ברורים גם בתחבולת לבן להסיר מן הצאן "כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ" (ל', לה), ובתחבולתו הנגדית של יעקב לריבוי צאנו "וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה… וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן" (לז). וראו עוד גרסיאל (לעיל הערה 24), עמ' 59–60.

[27] על הזיקה בין לבן לנבל ראו עוד מ' גרסיאל, ספר שמואל-א': עיון ספרותי במערכי-השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות, רמת-גן תשמ"ג, עמ' 142–143; ושוב גרסיאל (לעיל הערה 24), עמ' 162.

[28] מן הדוגמאות הרבות שאסף גרסיאל (לעיל הערה 24), ראו במיוחד את אלו הנזכרים בעמ' 63–65.

[29] ניתן להבין את השם 'לבן' כמתאר את מי שהוא נקי מחטא, וראו למשל: "אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א', יח).