כיצד קוראים קריאת שמע?
אחת מן המחלוקות המוכרות יותר בין בית שמאי לבין בית הלל עוסקת בשאלה כיצד יש לקרוא קריאת שמע (ברכות י ע"ב): "בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'".
לכאורה, המחלוקת נוגעת ללימודים מהפסוקים: בית שמאי לומדים מהמילים "בשכבך ובקומך" את האופן שבו יש לקרוא קריאת שמע – בערב בשכיבה ובבוקר בעמידה, ואילו בית הלל מבינים ש"בשכבך ובקומך" מציינים את הזמנים שבהם צריך לקרוא, ולא את האופן שבו יש לעשות זאת, ועל כן "כל אדם קורא כדרכו".
ידוע לנו, שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים. אם כן, ננסה להבין את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל גם מן הצד הערכי.
בית שמאי סוברים כי בשביל לקרוא קריאת שמע צריך להטות. נטייה זו – אין משמעותה רק נטיית הגוף, אלא גם סטייה מן הדרך. דרכו של האדם היא מחשבותיו ועסקיו שבהם הוא טרוד. לדעת בית שמאי, כדי שאדם זה יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמיים – עליו לסור מן הדרך. לא ניתן לקבל עול מלכות שמיים בתוך טרדות העולם הזה. חייבים לעצור ("בבוקר יעמוד"), לסטות מהדרך הרגילה, ואז – תוך ניתוק מחיי המעשה – לקבל עול מלכות שמים.
דעתם של בית הלל היא הפוכה. לדעתם – "כל אדם קורא כדרכו". דווקא בתוך הדרך, דווקא מתוך טרדות היום, העסקים והעבודות – דווקא מתוך כל אלו צריך האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. אין להפריד בין עולם המעשה לבין עולם הרוח.
כראיה לשיטת בית הלל, כפי שביארנו אותה, ניתן להביא משנה מהפרק השני: "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה".
קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמיים – אכן נעשית בדרך. כל אחד עושה אותה בדרכו, מתוך חיי המעשה. לעומת זאת, לתפילה – צריך האדם לעצור. אמנם אין הוא צריך לסור מן הדרך (שהרי אסור להתפלל בתוך חורבה), אך תפילה צריכה כובד ראש ולכן אי אפשר לעשותה בראש האילן.