הגורם המאחד

חמשת חומשי התורה מראים את המסע של הקמת עם ישראל – מיחידים, למשפחות, לעם. כל אחד מהחומשים נותן נקודת מבט אחרת.

כך, למשל, ספר בראשית מתחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מובאים סכסוכים משפחתיים – קין שמנחתו לא מתקבלת ורוצח את הבל; חם וכנען; אברהם ולוט – וגם יעקב ועשו. הרעיון בכולם דומה – יש סכסוך ובסוף אחד מהמעורבים הולך או מושלך.

בחלק השני, המסמן את ההתחלה של עם ישראל, מספר את סיפורי האבות. מתחילת פרשת לך-לך ועד סוף פרשת וישלח “עם ישראל” הוא האבות, באופן מרוכז ומאוחד.

בחלק השלישי, מפרשת וישב ואילך, בני יעקב, השבטים, לוקחים את השליטה על עם ישראל, והעם מתחיל לגדול – ולהתפצל.

יש יתרון לאבות על השבטים. ראשית, מכיוון שהם יחידים, הם גם מאוחדים, ואין פילוג במשפחתם. יתרון נוסף הוא בכך שהשכינה מלווה אותם ועוזרת בכל בעיותיהם – שלא כמו השבטים, הם היו נביאים. כך, לדוגמא, כאשר יעקב רוצה לברוח ה’ אומר לו: “שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.” (בראשית ל”א, ג), וכאשר יעקב בורח מלבן ה’ מאיים על לבן שלא יגע ביעקב: “וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע” (שם). לשבטים, לעומת זאת, אין הנהנגה א-להית ישירה, ויש חשש שהם יתפצלו, ולכן הם צריכים למצוא דרך להתאחד. הם עושים זאת באמצעות האבות: הם נאחזים בהם ברגעי משבר ובכך נשארים מאוחדים. כך, למשל, יהודה נאחז ביעקב בעמדו לפני יוסף: “וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.” (שם מ”ד, לא). יהודה מוכיח את מסירותו למשפחה, וכך הם נשארים ביחד.

בספרים שמות וויקרא העם הולך ומתאחד, בין השאר סביב מתן התורה והמצוות. העם יצא ממצרים ביחד, עמד בהר סיני ביחד, “כאיש אחד בלב אחד”, והכריז: ” נַעֲשֶׂה” (שמות י”ט, ח), או “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שם כ”ד, ז) – כל זאת תחת הנהגה ישירה של הקב”ה.

בספר במדבר, לעומת זאת, ניתן לראות שעם ישראל נמצא בתהליך של פירוד, הדומה לזה של השבטים שאחרי פרשת וישב. עכשיו העם מתחיל להתפצל לקבוצות קטנות, כל אחת לעצמה, והעם מתחלק למחנות: שנים עשר שבטים וארבעה דגלים. כעת, העם מוכרח למצוא מה שימנע את הפיכתו לשנים עשר (או ארבעה) עמים, ששלכל אחד שפה ותרבות שונה: עליו למצוא גורם מאחד.

הגורם הזה הוא המשכן, העומד במרכז פרשתנו. המשכן נמצא במרכז המחנה וכל הדגלים סובבים אותו –הוא הדבר האחד שהעם עולו יכול להתלות בו. זו בדיוק היתה הטעות הגדולה של ירבעם: שבנה שני מקדשים, אחד בדן ואחד בבית אל. בפיצול המקדש הוא מחה את הגורם המאחד היחיד שנותר לעם – הקדש בירושלים – ובכך גרם לנתק חמור בין בני ממלכת ישראל לבני ממלכת יהודה.

וכך, בתחילת הספר, העם נפקד לשבטים וכל אחד בנפרד, ובסוף פרק א’ מגיע שבט לוי, שתפקידו לאחד את העם – ועל כן הוא לא נפקד עם שאר העם. ובפרק ב, מתוארת חניית העם, והמשכן שעומד באמצע וסביבו כולם חונים.

בימינו יש פילוגים קשים בעם – המזכירים את הפילוגים שהיו גם בין העלייה הראשונה לשנייה – בין ציבור שומרי המצוות לאלו שלא. המחלוקת היתה קשה והיו קרבות קשים, וכך הציבור שומר המצוות נאלץ להפריד את עצמו במקצת כדי להגן על עצמו. אך כשהצדדים נפרדים זה נותן הזדמנות לכל צד להביע את עצמו בצורה המלאה ביותר לפני שהם חוזרים להתאחד.

הראשון שחזה את את מה שיקרה אחרי כל שנאת החינם הזאת הוא הרב קוק. הרב קוק כותב באורות הקדש: …נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם… (אורות הקדש חלק ג’, סדר חסידות, מאמר י’)

וכך, אחרי כל השנאה והפילוג, ודאי שנחזור לאהבת חינם – וכבר רואים לכך בעם, תנועות שקמות וחיבורים שנוצרים.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה הועברה בליל שבת פרשת במדבר תשפ”ה, סוכמה ע”י יהודה וייס ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר במדבר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).