דיני הנחלות

בשני מקומות דנה התורה בדיני הנחלה – בפרשת פנחס ובפרשתנו,[1] אך ישנם מספר הבדלים בין הדינים המפורטים בשתי הפרשות הללו. בפרשתנו אין שום משמעות לשבטים: הארץ מתחלקת למשפחות, כל משפחה מקבלת חבל ארץ בהתאם לגודלה, ומיקום הנחלה נקבע בגורל. בפרשת פנחס, לעומת זאת, ההתייחסות היא שבטית בעליל: המשפחה אינה מוזכרת כלל, והחלוקה היא לאנשים בודדים ("במספר שמות"). כדי להבין את פשר ההבדלים שבין הפרשיות – נעסוק בשתיהן, ונפתח בפרשת פנחס. להלן נראה שלאמיתו של דבר, גם הירושה של פרשת פנחס אינה מתמקדת באנשים בודדים, אלא במשפחות.

שלושת המפקדים במדבר

בני ישראל התפקדו במדבר שלוש פעמים: בהקמת המשכן (בפרשת פקודי), בתחילת ספר במדבר ובפרשת פנחס.

תפקיד המניין הראשון היה לשתף את בני ישראל בעשיית המשכן. במסגרת מניין זה, כל אחד מבני ישראל נתן מחצית השקל לבניין המשכן, ומחצית השקל הזו שימשה גם לכפרה על חטא העגל. התורה אינה מפרטת כיצד התבצע המניין של בניין המשכן, ואילו אנשים נכללו בו.

לעומת המניין הראשון, שני המניינים שבספר במדבר זוכים לפירוט רב בפרשיות העוסקות בהם. בשל פירוט זה, אנו יכולים לעמוד על הבדל בין שניהם: במניין הראשון אין חלוקה למשפחות וכל אנשי השבט נמנו כיחידה אחת, ואילו במניין השני כל שבט חולק למשפחות וכל משפחה נמנתה בנפרד. חלוקה זו בולטת במיוחד במניין שבטי בני יוסף: במניין הראשון צויין שמנשה ואפרים הם בני יוסף, ולאחר מכן הובא מניין כל שבט בנפרד. במניין השני התורה מציינת שמנשה ואפרים שייכים למשפחות יוסף, וחוזרת על כך בסוף המניין, בפסוק המסכם את משפחות בני יוסף. עולה מכאן, שהחלוקה המהותית בפרשת פנחס אינה לשבטים אלא דווקא למשפחות, ובמסגרת זו ניתן לחבר את שבטי אפרים ומנשה ל"משפחות בני יוסף."[2]

שוני נוסף בין המניין הראשון לבין המניין השני הוא השילוב של מאורעות שונים במניין השני. המניין הראשון הוא ספירה "יבשה" של בני ישראל, ואילו במניין השני התורה משלבת את פרשת קרח, את פרשת בנות צלפחד, ועוד. שוני זה מלמד אותנו על התפקידים השונים של שני המניינים: המניין הראשון – תפקידו לקבוע את מחנה ישראל. במסגרת זו אין חשיבות למשפחות או למאורעות שונים שקרו בעבר, אלא רק למניין השבטים. המניין השני, לעומת זאת, נעשה לצורך חלוקת הארץ לנחלות (כפי שקובעת במפורש התורה – "לאלה תחלק הארץ בנחלה"), ובמסגרת זו יש חשיבות למאורעות ההיסטוריים ולמניין המשפחות.[3]

משפט וגורל

שאלה נכבדה שפתרונה אינו ברור הוא אופן חלוקת הנחלות למשפחות: האם הן חולקו לפי גודל המשפחות או לפי גורל?

התורה פותחת את דיני החלוקה בקביעה למי מתחלקת הארץ: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות". (כ"ו, נג)

ניתן להבין את המילה "לאלה" בשתי צורות שונות: ייתכן שכוונת התורה היא שהארץ מתחלקת לאנשים שנמנו לעיל, אך ייתכן גם שכוונת התורה היא לחלק את הארץ למשפחות.

נוסף על ההבדל המעשי, קיים גם הבדל מהותי בין שתי האפשרויות הללו: לפי האפשרות הראשונה, הזכות לקבל חלק בארץ היא זכות אישית. באפשרות זו תומך הביטוי "במספר שמות", המעיד לכאורה שכוונת התורה לחלוקה על פי מניין האנשים בכל שבט. לפי האפשרות השנייה, הזכות לקבל חלק בארץ היא זכות משפחתית. כל משפחה זוכה בחלק בארץ, והיא מחלקת את הנחלה בין בני המשפחה. באפשרות זו תומכת העובדה שהתורה מונה במניין השני כל משפחה בנפרד, וכן הביטוי "איש לפי פקודיו" – המתייחס, ככל הנראה, למשפחות (בניגוד ל"שמות מטות אבותם"). גם חלוקת הארץ בפועל, כפי שהיא מתוארת בספר יהושע, אינה תואמת לגודל כל שבט, וקל יותר להסביר שהיא נעשתה לפי גודל המשפחות. ראיה נוספת לגישה זו ניתן להביא מפרשת בנות צלפחד ומפרשיות הירושה, שמהן עולה בבירור שזכות הנחלה בארץ היא זכות משפחתית, ולאו דווקא שבטית (שהרי אדם שאין לו אב, אחים ודודים – יורש אותו "שארו הקרוב אליו ממשפחתו").

אם נקבל את התפיסה האחרונה,[4] אזי יש לבאר את פרשת הנחלה כך: ארץ ישראל מתחלקת לשבטים, כל שבט מחלק את הקרקע למשפחותיו, וכל משפחה מחלקת את הקרקע בין בניה. מיקום הקרקע נקבע על פי הגורל, ואילו כמות הקרקע נקבעת על פי שיקולים אחרים.

קיימת סתירה בין חלוקה בגורל וחלוקה לפי גודל. אם משפחה מקבלת שטח לפי גודלה היא לא יכולה לקבל זאת בגורל, שהרי גורל מגדיר את המקום אותו היא מקבלת, ומקום זה וגבולותיו עם שכניו – ולפיכך מיקום השכנים – תלוי בגודל הנחלה ולא בגורל. לפיכך אנו טוענים שנחלת השבט נקבעה על ידי גורל, וגודלה אינו תלוי בגודל השבט. נחלת כל משפחה תלויה בגודלה ואינה תלויה בגורל. נחלת אדם בודד קבועה בגודלה ונקבעת בגורל. כך ניתן להסיק מניתוח הפסוקים.

פרשת הנחלה שבפרשת פנחס מורכבת מארבעה פסוקים:

"(נג) לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות:
(נד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו:
(נה) אך בגורל יחלק את הארץ, לשמות מטות אבותיו ינחלו:
(נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט:". (במדבר כ"ו)

כפי הנראה, קיימת הקבלה בין פסוק נג לבין פסוק נה, ובין פסוק נד לבין פסוק נו. פסוקים נג ו-נה דנים בחלוקת הארץ לנחלות, ואילו פסוקים נד ו-נו דנים בחלוקת הנחלה למשפחות.[5] פסוקים נג ו-נד קובעים שיש לבצע את החלוקה לפי שיקולים כמותיים, ולכן הם עוסקים בחלוקה הכמותית של השטחים (פסוק נג בחלוקת הארץ לנחלות, ופסוק נד בחלוקת הנחלות למשפחות). פסוקים נה ו-נו קובעים שיש לבצע את החלוקה על פי גורל, ולכן נראה שהם עוסקים במיקום השטחים (פסוק נה במיקום הנחלות, ופסוק נו במיקום השטחים בכל משפחה).

בתחילת הפרשה, נאמר שיש לחלק את הארץ "במספר שמות". ביטוי זה מופיע פעמים רבות במניין של תחילת ספר במדבר, אך במניין שלנו הוא אינו מופיע כלל. לכן, קשה להניח שכוונת התורה היא לחלק את הארץ לפי מספר האנשים.[6] ניתן לפרש שמשמעות הביטוי "מספר שמות" מקביל למשמעות הביטוי "לשמות מטות אבותם ינחלו" (כ"ו, נה), וכוונת התורה היא שהארץ מתחלקת לשנים עשר חלקים לפי מספר השבטים.

לסיכום: הארץ חולקה לשנים עשר חלקים שווים.[7] כל שבט קיבל נחלה זהה, שמיקומה נקבע לפי גורל. כל שבט חילק את נחלתו לפי גודל המשפחות,[8] וכל משפחה חילקה את נחלתה לבני המשפחה בגורל.

טענת בנות צלפחד

"אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו". (כ"ז, ג)

ערב הכניסה לארץ, בנות צלפחד באות לפני משה ומבקשות שגם אביהן, שמת במדבר, יקבל נחלה בארץ. אמנם, טענתן היא תמוהה ביותר: הלא צלפחד מת במדבר ולא נמנה עם באי הארץ. מדוע, אפוא, הוא זכאי לקבל נחלה?

נראה, שבנות צלפחד הבינו שכל אדם שיש לו זרע זכאי לנחלה, גם אם הוא עצמו מת לפני הכניסה לארץ.[9] בהלכות ייבום אנו רואים שגם בנות נחשבות לזרע, ולכן מייבמים אדם רק אם אין לו זרע כלל (אפילו לא בנות). מכך, הסיקו בנות צלפחד שכיוון שלאביהן יש בנות – הוא נחשב כקיים, וממילא זכאי לנחלה בארץ.

אמנם, כעת עלינו לדון בבעיה אחרת: אדם כמו צלפחד, שיש לו רק בנות, זכאי לקבל נחלה בארץ. מה דינו של אדם שיש לו גם בנים? האם בניו זכאים לקבל נחלה כפולה – אחת עבורם ואחת עבור אביהם (כיוון שיש לו זרע)? הדבר תמוה ביותר, והוא אף מבטל את כל משמעותו של המניין: כיוון שכל יוצאי מצרים מתו במדבר, הרי שכמעט כל אחד מהנכנסים לארץ זכאי לנחלה כפולה![10]

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לשוב ולהיזכר בעקרונות חלוקת הנחלות. כפי שראינו לעיל, הזכאות לנחלה מתחלקת לשניים: עצם הזכאות לנחלה, וגודל הנחלה. כל ראש משפחה מקבל נחלה לפי מספר האנשים שיש במשפחתו בשעת קיום המפקד. אם האב – ראש המשפחה – אינו קיים, אז יש לחלק את המשפחה למשפחות-משנה, וכל נציג של כל משפחת-משנה מקבל את חלק משפחתו.

טענת בנות צלפחד הייתה טענה כפולה: ראשית – הן טענו שהן צריכות להיות נציגות משפחתן במקום צלפחד אביהן שמת. שנית – הן טענו שהן זכאיות לקבל שטח, למרות שהן לא נמנו במפקד ושטח כל משפחה התחלק לבני המשפחה לפי המניין במפקד. כיוון שהקב"ה נענה לבקשתן – הרי שהתרחש כאן שינוי מהפכני בדיני הירושה: הנחלות אינן מתחלקות רק לפי המנויים במפקד, אלא כל משפחה זכאית לקבל לפחות חלק אחד בארץ. אם אבי המשפחה נפטר ויש לו בנים – הבנים מקבלים קרקע כנציגי המשפחה לפי מספרם, אולם אם אבי המשפחה נפטר ויש לו רק בנות – הבנות מקבלות את חלק הקרקע המיועד למשפחה, למרות שהן לא נמנו בתוך הנכנסים לארץ.

גבולות מסגרת המשפחה

אמנם, כיוון שבנות צלפחד זכו – למעשה – לקבל חלק נוסף בארץ, עלינו לענות על שאלה נוספת: על חשבון מי הן קיבלו את חלקן? ברור שנחלת השבט לא השתנתה; האם יש לחלק את כל נחלת השבט בצורה שונה, או אולי רק המשפחה המצומצמת יותר מתחלקת למספר גדול יותר של אנשים?

נראה, שכאשר התורה קבעה שמסגרת הירושה מגיעה עד אחֵי האב, היא קבעה בכך מבנה משפחה המתחיל באביו של הנפטר.[11] ואכן, כך עולה גם מפרשת בנות צלפחד: אותם שבאו אל משה והתלוננו שתיגרע נחלה מנחלתם היו "ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף" (ל"ו, א). צלפחד היה בנו של חפר בן גלעד, ואם כן אנו רואים שראשי האבות של משפחת בני גלעד – כלומר, אחֵי אביו של צלפחד – ניגשו אל משה. שוב, אנו רואים שמסגרת משפחת הירושה מתחילה באחֵי האב.

לכן, נראה שהמשפחה שצריכה הייתה להעניק חלק מנחלתה לבנות צלפחד היא משפחת בני גלעד – כלומר, אחֵי אביו של צלפחד.[12] לעניין הנחלות, משפחת אחֵי האב היא המשפחה הגרעינית, ונחלת כל שבט התחלקה לחלקים לפי משפחות גרעיניות אלו.

(הרב מאיר שפיגלמן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישישבה ולרב)


[1] למעשה, התורה מקשרת בין שני הדיונים הללו, ויוצרת "מאמר מוסגר" מהפרקים שבין שני תיאורי הנחלה. דיני הירושה נכתבו בפרשת פנחס לאחר המפקד, כאשר בני ישראל נמצאים בערבות מואב. במקביל, פרשת הנחלות שבפרשת מסעי אף היא מתרחשת כאשר בני ישראל נמצאים בערבות מואב.

[2] כפי שנרחיב להלן, המפקד של פרשת פנחס נועד לצורך ירושת הארץ. התורה מחברת את משפחות מנשה ואפרים כדי להדגיש שיוסף זכה לנחלה כפולה (כדין בכור).

[3] ייתכן שמלכתחילה הירושה הייתה אמורה להיות אישית, ולא משפחתית, וכלל לא היה אמור להתבצע מניין נוסף. שינוי אופי הירושה קשור לחטא המרגלים: מלכתחילה, היוצאים ממצרים היו הנכנסים לארץ, ורק לאחר חטא המרגלים ועונשו נוצר פער בין שניהם. לפיכך, נוצר פער בין מניין המשפחות (על פי יוצאי מצרים) לבין מניין האנשים (על פי הנכנסים לארץ). התורה שלבה את מעשה קרח בתוך המפקד לציין שאנשיו לא קבלו נחלה, וע' להלן.

[4] תפיסה זו תואמת גם את דיני הייבום. באופן עקרוני, כל בן משפחה היה יכול לייבם את בן משפחתו (כפי שיהודה ייבם את בנו וכפי שבועז ייבם את קרובו), אלא שהתורה התירה בפועל לייבם רק אח. דין נוסף המתאים לתפיסה זו הוא גאולת הקרקע: הקרקע שעליה מוקם שם האדם שייכת למשפחתו, ולכן עליה מוטל החיוב לגאול אותה.

[5] הביטוי "איש לפי פקודיו" מתאים יותר לראש משפחה, ולא לראש שבט. כמו כן, הזקנים טוענים כנגד בנות צלפחד שאם הן תנשאנה לשבט אחר – ייגרע מנחלת השבט. אילו השבט היה מקבל שטח לפי כמות האנשים המנויה בו, אזי לא הייתה כל מניעה להקטין את שטח בני השבט, שהרי ממילא הם קיבלו שטח עבור צלפחד, וודאי שהביטוי "מגורל נחלתנו יגרע" אינו מתאים.

[6] נוסף לכך, הראינו כבר שהחלוקה נעשית לפי שבטים ולפי משפחות, ולא לפי אנשים בודדים.

[7] כמובן, שתים עשרה הנחלות לא היו שוות בגודלן, והשבטים שקיבלו נחלות טובות יותר – קיבלו פחות שטח.

[8] חלוקת נחלת השבטים למשפחות לא נעשתה על פי הגורל אלא על פי שיקולים אחרים, ולכן כלב יכול היה לבקש שטח מסויים.

[9] ניתן היה להציע שהזמן הקובע לזכויות הנחלה אינו זמן הכניסה לארץ אלא זמן אחר (היציאה ממצרים, קבלת התורה, חטא המרגלים או כל זמן אחר). ממילא, גם צלפחד – שהיה חי באותו זמן – זכאי לנחלה. ואכן, מטענת בנות צלפחד משמע שהנחלה נשללה מהחוטאים בעדת קורח, ומכאן שאנשים אחרים שמתו במדבר (ולא חטאו בעדת קורח) קיבלו נחלה, אף על פי שהם לא נכנסו לארץ. אמנם, כיוון שהתורה קובעת את הנחלות לפי מניין שנעשה לפני הכניסה לארץ – משמע שחלוקת הנחלות תלויה במניין האנשים שנכנסו לארץ, ולא במניין האנשים באיזשהו זמן אחר.

[10] כפי שהסברנו בהערה הקודמת, לא ייתכן שהנחלות ייתחלקו לפי מניין יוצאי מצרים, שכן אם כך – התורה לא הייתה צריכה למנות את הנכנסים לארץ.

[11] בפרשת הירושה לא נאמר במפורש שאב יורש את בנו, אך נאמר שאחי האב יורשים. ייתכן ללמוד זאת בקל וחומר (אם אחי האב יורשים – ודאי שהאב יורש את בנו), אך בכל זאת צריך היה לכתוב שהאב יורש, כדי לקבוע אם האב קודם לבנים או שמא הבנים קודמים לאב.לכן, נראה שהתורה לא הזכירה שהאב יורש את בנו שכן התורה עוסקת כאן בדיני ירושת נחלה, ולא בדיני ירושת הנכסים האחרים. אם האב בחיים – לא יכולה להיות לבן נחלה שהרי הבן מקבל את הנחלה מאביו, ולכן אין טעם להזכיר את ירושת האב..

[12] ייתכן גם שהמשפחה נקבעת עד לאחים, ולכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהן כדי שהמשפחה לא תאבד את חלק צלפחד.