ירושלים – בין מקום קדוש למקום טהור

הדפסה הדפסה

וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם. והלוים יחנו סביב למשכן העדת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות. ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. (במדבר א', נב-נד)

פסוקים אלה הם הקדמה לתיאור מפורט יותר בהמשך על מחנה כנסת ישראל במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו. תיאור ססגוני זה של שבטי י-ה פרושים על פני המדבר, דגלים מתנוססים ומחנות מלוכדים, מהווה אחד המוטיבים המרכזיים בפרשה.

מחנה זה, או אם נרצה – מחנות אלה, יש להם מצד אחד משמעות צבאית, כפשוטם של דברים בקשר למחנה. הפרשה מדברת על "יוצאי צבא". במניין בני ישראל הנזכר בקשר למחנות נאמר שוב ושוב: "וצבאו ופקודיהם…". ובסדר מסע המחנות חוזר הביטוי: "ועל צבא מטה בני יששכר… ועל צבא מטה בני זבולֻן…" (במדבר י'). זה כמובן היבט אחד של המחנה הזה המהווה כח צבאי מרשים.

אבל לצד הפן הזה של העוצמה יש למחנה כמובן גם היבט אחר, של מחנה מאורגן ומסודר לפי שבטיו ודגליו ומהווה חזיון מרהיב מבחינה אסתטית צרופה.
"מה תחזו בשולמית כמחֹלת המחנים" (שיר השירים ז', א). חז"ל מתארים במדרש כיצד אומות העולם מקנאים בכנסת ישראל על תפארתה הודה והדרה, כפי שאלו משתקפים ומתבטאים במחולת המחניים, כאשר כנסת ישראל פרושה מול ריבון העולמים במדבר מסביב לאוהל מועד.

אבל ישנו גם היבט שלישי חשוב במחנה הזה, או במחנות האלה, והוא ההיבט ההלכתי הכרוך במחנה בתחומיו ובמחיצותיו:
שלש מחנות היו במדבר; מחנה ישראל והוא ארבע מחנות, ומחנה לויה שנאמר בה 'וסביב למשכן יחנו', ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות: מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור – כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. (משנה תורה, הלכות בית הבחירה, ז, יא)
ובכן, אותו מחנה ישראל המשתרע על פני המדבר, המהווה עוצבה צבאית וחזיון אסתטי, הינו גם יחידה בעלת משמעות הלכתית. מחנה ישראל לצד מחנות לויה ושכינה, או מסביב למחנות לויה ושכינה.

בהיבט ההלכתי, ניתן לראות את שלושת המחנות הללו כשלוש דרגות, שלוש רמות שונות של אותו מושג, אשר משתקף במלוא עוצמתו במוקד המרכזי שהוא מחנה שכינה, מתדלדל קצת במעגל שמסביב – מחנה לויה, ומתדלדל עוד יותר ככל שמגיעים למעגל הרחב שהוא מחנה ישראל. כך למשל ניתן להבין את הדברים לגבי שילוח טמאים בפרשת נשא: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה', ב).

על-פי הגמרא (פסחים סו, ע"ב. וכך כמובן להלכה) שלשת המחנות נוגעים לשילוח שלושת סוגי הטמאים. ממחנה ישראל משתלח צרוע; ממחנה לויה משתלח גם זב, שמייצג את אלה שטומאה יוצאת מגופן ובכלל זה: זב, זבה, יולדת, נידה ואולי גם בעל קרי (פסחים סז, ע"ב); ומן המוקד הפנימי, ממחנה שכינה, משתלח אפילו טמא לנפש, שטומאתו אמנם איננה בוקעת ועולה מתוך תוכו ואיננה משקפת את המציאות הפנימית שלו, אבל איכשהו הולבש עליו איזה טלאי מבחוץ – גם הוא משתלח. כך לפום ריהטא ניתן להבין את הגמרא.

אבל ניתן גם שלא לראות את שלושת המחנות כדרגות שונות של אותו מושג אלא כמושגים נפרדים ושונים, שביחס אליהם ניתן למצוא בפסוקים מונחים שונים.

קדשים קלים, כמו מעשר שני, נאכלים בכל מחנה ישראל, בכל ירושלים. לדעת חלק מן הראשונים לומדים זאת מהיקש בין מעשר שני שבו נאמר: "לפני ה' א-להיך" לבין קדשים קלים שגם בהם נאמר: "לפני ה' א-להיך" (כגון בבכור ובמעשר בהמה). מה נעזר בפסוק "לפני ה' א-להיך" כשהגיע לקדשים קלים מצטט מקור אחר:

וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. וכולם נאכלים בכל העיר שנאמר: 'את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור'. לא נאמר בהן במקום "קדוש" שהיא העזרה אלא "טהור" שהוא כל מחנה ישראל, שכנגדו לדורות – ירושלים. (משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות, י, ה)

הרמב"ם מתייחס כאן לאמור בפרשת שמיני, לאחר מות נדב ואביהוא בני אהרן:
וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים היא. ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאשי ה' כי כן צֻויתי. (ויקרא י', יב-יג)
מנחה היא קדשי קדשים, ואלה נאכלים רק לפנים מן הקלעים במחנה שכינה ממש: "ואכלוה מצות אצל המזבח… במקום קדוש". לעומת זאת, בפסוק הבא, העוסק בקדשים קלים, נאמר: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל. (שם יד)

בקדשי קדשים נאמר "במקום קדוש" ובקדשים קלים נאמר "במקום טהור". על כך אומר רש"י: וכי את הראשונים – (את המנחות) – אכלו במקום טמא? – אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקו אכילתם במקום קדוש אבל אילו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם להיאכל בתוך מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלים בכל העיר.

מדברי רש"י והרמב"ם כאחד עולה שבהגדרת מחנה ישראל לעומת מחנה שכינה ומחנה הלויה, אין עלינו לחשוב במונחים של קטגוריה אחת וברמות שונות של אותה קטגוריה, קדושה מירבית, קדושה מופחתת וקדושה מועטת, אלא ניתן לדבר על שני מסלולים, שני מוסגים שונים: מחנה שכינה הוא מקום "קדוש", ומחנה ישראל הוא מקום "טהור". מחנה לויה הוא איזשהו גשר וקשר בין הקדושה שבפנים לטהרה שבחוץ.

מה פשר השוני שבין המקום הקדוש לבין המקום הטהור, ומהו ההבדל שבין מקום המקדש לבין ירושלים? – ההבדל ברור; מקום קדוש הוא מקום המנותק מהווי יומיומי, המיועד ומיוחד אך ורק לדברים שבקדושה מוחלטת. במקום הקדוש, בתוך הקלעים אין מקום לפעילות השייכת לקיומו השוטף של האדם הגם שמצד עצמה היא נורמלית ובריאה ואפילו בעלת משמעות רוחנית. העזרה אינה רק מקום בו ניתן להגשים קדושה אלא גם מקום בו לא ניתן להגשים דברים שבחולין, שכן שחיטת חולין בעזרה אסורה[1].

אף פעולות פשוטות ואלמנטריות ביותר אסורות בעזרה, כמו ישיבה: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" (יומא כה, ע"א), ולפי דעה אחת בתוספות[2] מדובר באיסור דאורייתא. על שינה בעזרה אין כלל מה לדבר. ובכן, עזרה מאופיינת בהיותה מיוחדת באופן בלעדי לעניינים שבקדושה, והמונח "בלעדי" כאן הוא דו-סטרי; מחד עזרה מיועדת רק לקדושה ומאידך, דברים מסויימים שבקדושה מיועדים אך ורק לעזרה. לעיתים אותה עבודה בדיוק, כשהיא נעשית בעזרה מהווה היא ביטוי נפלא ונשגב לעבודת השם וכשהיא נעשית בחוץ – שם יש חיוב כרת: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא י"ז, ד). זה באשר למקום קדוש.

אבל מחנה ישראל, ירושלים, מוגדרים כמקום "טהור". מקום אכילת קדשים קלים ומעשר שני, מקום שמוגדר כ"לפני ה'", ולדעת הרמב"ם לולב ניטל בו כל שבעה[3]. מקום שבו התמסרות לקב"ה ולעבודת השם אמורים לבוא לידי ביטוי, אבל לא בניתוק משאר מרחבי קיומו של האדן, לא במנותק מההווי היום יומי. מחנה ישראל, אותו מקום משם משתלח מצורע מפאת קדושתו, הרי הוא גם מהווה מחנה במובן אחר – מחנה צבא, מחנה לאומי, מחנה של דגלים.

מחנה ישראל אינו מקום המפגש הישיר והמרוכז של כנסת ישראל עם הקב"ה כבמחנה שכינה ולויה, אלא הוא מקום ששייך למרחבי החיים, על כך המציאות הסוערת והשוקקת שבהם. מקום של שווקים ורחובות, מקום של אכילה וישיבה ואף של מסחר ותעשיה. אבל מסחר ותעשיה ואכילה ברמה שהיא בצֵל מקדש, מתוך תחושה ברורה של "לפני ה'", ברמה של מקום "טהור".

אנחנו חוגגים היום את יום ירושלים ונותנים את הדעת על ירושלים עצמה ועל מאבקנו ההסטורי והעכשווי על ירושלים. מה בעצם עומד לנגד עינינו, מהי העיר ועל מה אנחנו נאבקים?

התשובה בוקעת ועולה מדברי הרמב"ם ורש"י: כאן אנחנו עומדים בפני מקום "טהור". מקום שבו פעילות החיים המגוונת השוטפת אמורה להתקיים. מקום שבו מנקודת ראות מסויימת עולם החול לא רק קיים אלא אף שוקק, אבל מאידך לא בסתם עולם של חולין עסקינן אלא חולין "טהורים", אם תרצו, חולין על טהרת הקודש. על השילוב הזה של חולין על טהרת הקודש, על זה למעשה ביחס לירושלים אנחנו נאבקים.

המאבק הוא מגוון מפני שאלה שלא מוכנים לקבל או לתת לנו את המקום הקדוש, עלולים לגשת לזה מפרספקטיבות שונות;
בראש ובראשונה יש לנו כמובן מאבק כלפי אומות העולם ובמיוחד כלפי אומות ערב בהקשר ההיסטורי הנוכחי, אם כי המאבק על ירושלים חובק זרועות עולם ולא רק עם אומות ערב. האנטישמיות הנוצרית המערבית ערערה על כל הזיקה שלנו לירושלים, ולא מוכנה לתת לנו לא מחנה שכינה ולא מחנה ישראל. לא מקום קדוש ולא מקום טהור.

עמדת האיסלאם היתה כאן יותר סובלנית. באופן כללי לא היתה התנגדות לכך שיהיה לכנסת ישראל מחנה שכינה, שתהיה לה מסורת דתית עצמאית, שיהיו לנו מוסדות דת ותרבות אפילו בתוך הפזורה האיסלאמית (מלבד תקופות יוצאות מן הכלל). יחסית למציאות האירופית הנוצרית של ימה"ב, באופן כללי, קיבלו זאת בהבנה והיתה סובלנות מסויימת. כך היו פני הדברים כל עוד נצטיירנו כמי שמסתפקים במחנה שכינה, במקום "קדוש" בלבד. כך במה שנוגע לענייני דת, תרבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות – ניחא, איפשרו זאת. אבל במה שנוגע למחנה ישראל, למקום טהור, לא פינות ושטיבלעך וחדרים אלא מקום המסמל ביטוי לאומה השואפת להקים את ביתה ואף ממקמת את עצמה בתוך מציאות בה קודש וחול משתלבים ומשתזרים – זה לא. מקום קדוש הם מוכנים להקצות, פינות פה ושם – ניחא. אבל מקום טהור, מחנה נרחב י"ב מיל, עם דגלים שבטים ועוצמה – על זה ניטש היום מאבק, ומבחינה זו ירושלים מסמלת את מאבקנו על קיום המדינה כולה.

מאבק מסוג שונה לחלוטין יש, להבדיל, גם כלפי פנים. המחלוקת כאן כשלעצמה היא כפולה;
מצד אחד, ישנם בתוכנו הגורסים, אולי מתוך התלהבות ויראת שמים, שאנחנו (ובודאי ירושלים עצמם) בבחינת ממלכת כהנים וגוי קדוש ושל כך "והיה מחניך קדוש" – ורק קדוש. אלה מוקירים את הערך והמשמעות שבמחנה שכינה, ואולי אף מחנה לויה, אבל מקום שהוא רק טהור, מחנה ישראל, זה בבחינת הלכתא למשיחא. מוסדות, מקומות, אתרים ומסגרות, שמיועדים אך ורק למקום קדוש.
לעומת זאת, מסגרות שמסמלות מציאות שלמה של אומה הקמה לתחיה והזקוקה לא רק למקום "קדוש" אלא שואפת להגשים גם מקום "טהור" – את זה אינם מוכנים לקבל. אלה מוכנים לראות במחנה ישראל לכל היותר כמקום אכילת קודשים קלים ומעשר שני, אך לא כמחנה צבאי, לא כמקום של דגלים ושבטים ולא כמקום של הווי והתפתחות חברתית.

אבל תפיסה זו, הגורסת כביכול שישנה התפשטות של הר הבית והעזרה לירושלים כולה, מעין "פָּשְׁטָה קדושה בכולה"[4], כיאלו מחנה ישראל בתור שכזה אמור להימחק, כאילו טהרה לא מספקת אלא אך ורק קדושה, זו תפיסה אנטי-יהודית, אנטי-הלכתית ואנטי-אנושית. לא כך בוקע וכעולה מתוך הפסוקים ומתוך עולמם של חז"ל וגדולי הראשונים. ודאי שהקדושה היא המוקד וודאי שהמחנות והדגלים מתלכדים סביב אהל מועד הנמצא בלב המחנה. אבל בין זה לבין שלילת ערך מחנה ישראל וזלזול בקיומו ובמשמעותו – יש פער אדיר.

מצד שני, ברמה שונה לחלוטין כמובן, יש לנו מאבק, הן במישור הרעיוני-אידיאולוגי והן במישור המעשי-פוליטי, באלה שבקצה השני, אשר מעריכים למכביר את המשמעות של מרכיב החול והחולין של מקום טהור, אלא שנימת הטהרה שבאותו מקום לא מדברת אל ליבם. אלה לא מוכנים להתייחס למושג הטהרה, ומרחביי חיי החולין שלהם מאופיינים ומודרכים על-ידי תכנים ואורחות חיים של העולם כולו. אמנם אותם אלה מוכנים להשלים עם קיומו של מקום קדוש, כל עוד רוצים שתהיינה רק פינות של בתי כנסת, שיהיה משמר כבוד ליד הכותל ואפילו השבעות ליד הכותל – בבקשה. זה לא מטריד אותם ולא מאיים עליהם, אם רק יצליחו לתמרן את זאת לאיזו פינה, שתהא תורה מונחת באיזו קרן זוית. תורה של קרן זוית לא מטרידה את הציבור הזה. תורה של מקום קדוש ותו לא. אם זה בסך הכל איזשהו מגרש ששם קדושה אמורה להתבטא ומעליו יתנוסס דגל כמו בותיקן – בבקשה. אבל מקום טהור, שערכים של קדושה וטהרה יבואו לידי ביטוי לא רק במוקדים המיוחדים מצד עצם מהותם לעבודת השם אלא במרחבי החיים, במישורים לאומיים – לזה הם לא מוכנים.

ולעיתים כרותה ברית מוזרה ומשונה בין אלה לבין הקבוצה הראשונה, בין הרוצים בעודף קדושה, מעין "פשטה קדושה בכולה", ומוחקים את מחנה ישראל, לבין אלה המתנערים מדברים שבקדושה ומתוך כך מוחקים את מחנה ישראל מהכיוון השני.

ישנו כמובן פער עצום בין שתי הקבוצות האלו, שכן הראשונים מדברים על מחנה ישראל כמעין מקדש מורחב והשניים מדברים על מחנה ישראל כמעין עולם חול נרחב ומצמצמים את מוקד הקדושה רק למקדש עצמו. אבל הצד השוה שבהם שהמושג "מקום טהור", אותו מושג שירושלים עיה"ק מייצגת ומסמלת – את זה נוטים לשכוח.
אנו נלך בעקבות הפסוקים ובעקבות הרמב"ם, וביום ירושלים ובעידן ירושלים עלינו להרים את הדגל של ירושלים והגדל הזה הוא "מקום טהור". ירושלים כסמל ליחס שבין הקודש לבין החול, כמקום החדרת עבודת ה' לתוך כל מרחבי ותחומי החיים. ירושלים לא רק כסמל אלא כמציאות, כמקום שבו ברמה עילאית, מסביב לאוהל מועד, מסביב למקום קדוש, המיזוג הזה אמור להתגלם ולהתגשם.

ומה בעצם הטהרה הזאת עליה אנחנו חושבים? ישנן משמעויות מגוונות למונח "טהור", אך כולן משלימות זו את זו כענבים באשכול.

התורה מזכירה בהרבה מקומות "זהב טהור". לא מדובר כאן במשמעות של נגע בו שרץ או לא, אלא במשמעות של צירוף זיקוק וליבון. זהב מלוכד ללא סיגים, שאינו מהול במרכיבים זרים. טהרה שיש בה מהצירוף ומהשלמות מהזיקוק ומהזיכוך. מאידך יש שהמונח "טהור" משמש אנטי-תזה לטומאה שאנחנו שואפים לביעורה מכיון שבעולם של טהרה אין להם מקום. גם ביעור עבודה זרה ע"י יאשיהו ואחרים מתואר במקרא כטיהור וטהרה, מתוך הבנה כי "טהור" הוא מושג שבו דברים שמנוגדים ומנוכרים למלכות שמים אינם מוצאים את מקומם. יש בתורה גם "עוף טהור". עוף טהור איננו כמובן עוף שנמהלה לתוכו נימה של עוף טמא. הכינויים עוף טהור ובהמה טהורה אינם מתייחסים למציאות פיזית, או בהשאלה – למציאות חברתית. כאן מדובר על מעמד הלכתי. כאן "טהור" הוא דבר שמתאים לרצון הקב"ה, דבר שקיבל גושפנקא הלכתית. אין כאן מרכיב שני של טהרה מלבד ההלכה. אבל לצד "זהב טהור" ו"עוף טהור" יש גם "לב טהור": "לב טהור ברא לי א-להים" ביקש דוד המלך (תהלים נ"א, יב). "זיכיתי לבי טהרתי מחטאתי" – נאמר במשלי (כ', ט). כאן מדובר כמובן ברמה של זיכוך פנימי, של טוהר מידות, ושל התעלות והתרוממות בעולם הרוח.

ולכל אלה אנחנו משוועים, לכל אלה מצפים במקום טהור. מקום בו האוירה לא תועבר ע"י רוחות טומאה למיניהם, מקום בו עולמה של ההלכה מתגשם במלוא עצמתו. מקום בו נרגיש התעלות, התרוממות והזדככות מתוך עמידה לפני השם, גם במסגרת העיסוקים של החול.

מקום טהור יכול להיות אחד משני סוגים: סוג אחד נזכר אצל פר העדה וכל פרים ושעירים שהובא דמם אל הקודש, שזריקת דמם היא לפנים או לפני ולפנים והם אינם נאכלים אלא נשרפים מחוץ לשלש מחנות[5]: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על העצים באש על שפך הדשן יישרף". כאן מדובר במקום טהור שונה לחלוטין. אומר רש"י: 'אל מקום טהור' – לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות, ולבית הקברות הוצרך לומר במחוץ למחנה זה, שהוא חוץ לעיר[6], שיהא המקום טהור, כמו שפירשוהו רבותינו במסכת יומא ובסנהדרין. (רש"י על ויקרא ד', יב)

לפנינו, אם כן, בדיוק אותו ביטוי: "מקום טהור", אבל מדובר בדבר שונה לחלוטין, הן מבחינה טופוגרפית, הן מבחינה הלכתית, ובעיקר לגבינו שונה מבחינה ערכית. המקום הטהור של פרשת שמיני הוא בתוך מחנה ישראל ואילו המקום הטהור של פרים ושעירים הנשרפים הוא מחוץ לעיר, חוץ לג' מחנות.

המקום הטהור הראשון הוא מקום בו אוכלים קדשים קלים ומעשר שני, ואילו המקום הטהור השני אינו אלא פינה טהורה לצד איזו מזבלה. יש גרוטאות של אבנים מנוגעות בצד אחד, בצד השני יש איזה בית קברות, ובין האבנים המנוגעות לבין הקברים יש איזה מקום טהור שם ניתן לשרוף פרים ושעירים הנשרפים.

השוני אינו רק טופוגרפי והלכתי אלא נוגע לעצם התפיסה באיזו טהרה מדובר, ונקודה זו נוגעת ללב ליבה של תפיסתנו והבנתנו לגבי ירושלים כמקום קדוש. ישנן שני סוגי טהרה. האחת, אם נרצה, היא טהרה של אומות העולם. גוי איננו מקבל טומאה. הוא אינו נטמא בטומאה היוצאת מגופו. הוא יכול לנגוע ואף להתחבק עם מת – ואינו נטמא. הוא אינו שייך לטומאה ואינו מהוה מקור לטומאה (פרט למת גוי). גויה יכולה לראות דם מכאן ועד להודעה חדשה ולא נטמאת כלל ועיקר. חז"ל מסבירים בגמרא בנזיר (סא, ע"ב): "והזה הטהור על הטמא" (במדבר י"ט, יט) – "כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה". טהרתו של הגוי לא נובעת מכך שהוא נמצא בעולם החשוף לטומאה, מתמודד עם טמאה ומתעלה הימנה. רמת קיומו היא רמה שלגביה המושג ההלכתי והערכי של טומאה וטהרה פשוט איננו נוגע. שייכים בו אמנם ערכים של משפט, מוסר, צדק, אהבת ה' ויראת השם, אבל אותה רמה של טומאה וטהרה – לזה הוא לא שייך. אין לו טומאה ואין לו טהרה.

למי שייכת טומאה וטהרה? – לכנסת ישראל. אלה מטמאים ומיטמאים. הם חיים בספירה רוחנית שיש לגביה מושגים של התעלות ומתוך כך טהרתם של ישראל – "לפני ה' תטהרו" – איננה ניתוק של מושגי טומאה וטהרה, מעין טהרה של תת-טומאה, אלא זו טהרה של התעלות, התרוממות והתנשאות כתוצאה מהתמודדות עם עולם הטומאה והתגברות עליו, ויצירת עולמות של טהרה שהם מעבר לטומאה.

כשם שראינו שני סוגי טהרה בבני אדם, כך גם כן בעולם הדומם, ברובד של מקבלי הטומאה, גם שם ישנם שני סוגי טהרה: עפר איננו מקבל טומאה, סתם אבן איננה מקבלת טומאה, וכל מה שאינו שייך איכשהו לעולמו של היהודי, כל הדברים שאינם אוכלים ואינם כלים – אלו אינם מקבלים טומאה. אלו אינם מספיק שייכים מבחינה תרבותית וחברתית בכדי שייכנסו לעולם הטומאה. הם נטולי משמעות וערך. סתם זבל לא מקבל טומאה.

מצד שני, ישנה טהרה של דברים שבהחלט שייכים, חפצים משוכללים ומפותחים, כגון כלים לסוגיהם – אלה טהורים לא מפני שאינם חשופים ואינם שייכים, לא מפני שהם תת-טומאה, אלא מפני שחרף היותם שייכים יש מי שדואג לכך שלא יטמאו, או אם נטמאו דואג לקיים בהם: "ובאו במים וטהרו".

אם כן, לגבי אנשים ולגבי חפצים, כך גם לגבי מקומות, ואם נרצה – כך גם לגבי מעמדנו ומעמד ירושלים.
יש מקום טהור מחוץ למחנה, אשר פשר טהרתו אינו אלא הנתק שבו. הוא לא שייך למרחבי החיים שבתוך המחנה. ישנם שטחים שכוחי א-ל, בהם ישנה איזו מזבלה שאף אדם אינו רוצה לגור במחיצתה, שם זורקים אבנים מנוגעות, שם בונים בית קברות – זהו המקום הטהור של מחוץ למחנה. מרחקים מנותקים, מרוחקים, מתועבים, חשוכים ואפלים. זאת הטהרה של "גולמי אבנים", של מי שאין לו טומאה, שאיננו שייך לאותו עולם גדול ונפלא של טומאה וטהרה. זהו "מחוץ למחנה", זאת הטהרה של אומות העולם, שאינם מקבלים טומאה.

אבל המקום הטהור של "בתוך המחנה", המקום הקדוש של מחנה ישראל, זאת הטהרה שמעורה בהווי שוטף, בתוך חברה אומנה ומדינה ובתוך מגע שוטף והדוק עם כל מרחבי החיים, תוך הענקת משמעות רוחנית ותוך דבקות בערכים והתעלות מעל כוחות והשפעות של רוחות טומאה. זאת טהרה של תרבות שנחשפה והתמודדה, שנתונה לכוחות למיניהם אבל יודעת ומשכילה להיטהר ולהתעלות מתוך אותם מרחבים.

אין מדובר במשטחים מוזנחים מחוץ למחנה ליד אבנים מנוגעות, אלא במציאות שמתקיימת ליד היכלות ובתי חרושת, ליד מחנות ובתי ממשל, ושם יודעת היא להטביע טהרה, שם יודעת להגשים ערכים ושם יודעת להידבק ולהשתרש בעולם של עבודת השם. טהרה של ירושלים ולא חלילה הטהרה של הנתק. לא הנתק של המקום הקדוש, ולא הנתק של מחוץ למחנה. זאת הטהרה של המחנה על דגליו, שבטיו וכל מרכיביו.

מה שמאפיין את הטהרה הזו במיטבה הוא מה שאפיין את המקום הטהור במדבר, כפי שמתואר בפסוקים. היה אמנם מחנה גדול, מחנה ישראל, משתרע על י"ב מיל, אבל מה שפעם בתוך אותו מחנה וכיוון והדריך אותו – היה אותו מקום קדוש. ישנו פער עצום ואדיר בין טהרה כביכול מבודדת, מנותקת ממקום קדוש, מתיימרת להתקיים בכח עצמה, לבין טהרה שאמנם שונה מן הקדושה, מהווה מידה נפרדת, אבל ניצבת בכח עצמה, לבין טהרה שאמנם שונה מן הקדושה, מהווה מידה נפרדת, אבל ניצבת לצד הקדושה ונפעלת ומופעמת ומכוונת ע"י הקדושה שבתוך תוכה. זאת היתה טהרת המשכן, זאת טהרת ירושלים וזה המקום הטהור שעל עצם קיומו ועל צביון טהרתו אנחנו אמונים ואנחנו נאבקים.

האחריות ההיסטורית המוטלת עלינו במאבק הזה, אינה עניין ליום אחד ולא לשנה אחת. אמנם פעם אחת קדשה ירושלים, פעם אחת הוגדר מקדש כמקום קדוש ופעם אחת הוגדרה ירושלים כמקום טהור. ונאמנים עלינו דברי הרמב"ם לגבי מקדש וירושלים, לגבי מקום קדוש ומקום טהור, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא[7]. אבל לא פחות נאמנים עלינו דברי הפסוק כפי שהבינם הרמב"ן. בסדר עבודת יוהכ"פ, נאמר לגבי הזאות שעל המזבח הפנימי: "וטיהרוֹ וקידשוֹ מטומאות בני ישראל" (ויקרא ט"ז, יט). מסביר הרמב"ן, בפרשת צו, כי הזאה זו אינה רק חלק מעבודת יוהכ"פ, אלא גם אמורה לטהר ולקדש את המזבח מחדש. הרמב"ן אומר זאת על הפסוק: "ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אותם. ויז ממנו על המזבח שבע פעמים וימשח את המזבח ואת כל כנו לקדשם" (ויקרא ח, י-יא). כאן מדובר כמובן בקידוש הראשון, ומעיר הרמב"ן בפירושו:

וכן נאמר ביוהכ"פ 'והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטיהרו וקדשו מטומאות בני ישראל' – שכל קידוש המזבח בהזאות, וכ"ש בתחילה שצריך קידוש מטומאה וזרות.
הרמב"ן הבין כי "וטיהרו וקידשו" השנתי, כמרכיב בסדר עבודת יוהכ"פ, אינו סתם איזו הזאה לדורות. זאת הזאה שבאה לחדש ולשחזר את אותו קידוש ראשוני של המזבח מטומאה וזרות.
ואם כך לגבי מזבח הפנימי, בתוך ההיכל שבתוך המקדש, אם הוא נזקק לטיהור וקידוש מדי שנה ושנה, "וטיהרו וקידשו", הרי שירושלים שלנו על מרכיב המקום הקדוש והמקום הטהור שבה, ברצף ובמעגל ההסטורי – על אחת כמה וכמה.

היה פעם טיהור גדול וקידוש גדול. יוחדו ויועדו המקומות והוטבעה בהם גושפנקא של מקום קדוש ומקום טהור. אבל במישור הלאומי קבל עולם ומלואו ובמישור הפנימי במאבקים הרוחניים האידיאולוגיים שבהם אנחנו שרויים, המשימה והאתגר היא הטיהור והקידוש המתמיד, מדי שנה, מדי חודש, מדי שבוע ומדי יום, ואתגר הזה עומד לנגד עינינו היום. מי יתן ונדע להעריך, נדע לקדש, נדע לייחס מקום קדוש ומקום טהור, טהרה לצד הקדושה, היונקת מתוך הקדושה והמטביעה את חותמה במחנה ישראל כולו.

(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. שיחת יום ירושלים שנישאה בהיכל הישיבה ביום כ"ח אייר תשנ"ג. הדברים לא עברו את ביקורת אומרם. שִקלט וערך: אביעד בילר.)
————————————————————-

[1] לפי כמה דיעות בראשונים לאו דוקא שחיטה אסורה בעזרה, אלא אף עצם ההכנסה, כמשתמע מפשטות הגמרא לגבי ביכורים (בבא בתרא פא, ע"ב). מכל מקום, עבודה ודאי אסורה. לפי הרמב"ם עבודה עצמה אסורה מדאורייתא ומה שנשחט שם נאסר רק מדרבנן.

[2] תוספות בזבחים טז ע"א, ד"ה מיושב.

[3] "לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד" (משנה, סוכה ג, י) ופירש הרמב"ם: "מדינה היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם" (פירוש המשנה, שם). מכאן ש"מקדש" כולל גם את ירושלים, לפי שנאמר בנטילת לולב: "ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), וכל מחנה ישראל (=ירושלים) מוגדר "לפני ה'" (בדומה לאמור במעשר שני). כך מפורש גם בירושלמי: "ושמחתם לפני ה' א-להיכם בירושלים" (סוכה ג, יא; שם, ראש השנה ד, ג).

[4] על משקל האמור בחולין קלה, ע"א (משנה תורה, הלכות ערכין ה, טו).

[5] ראה גמרא, סנהדרין מב, ע"ב.

[6] מה שבמדבר היה חוץ לשלש מחנות, בבית עולמים נחשב חוץ לעיר, כלומר חוץ לירושלים.

[7] הלכות תרומה א, ז.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • קדושת ירושלים
  • לכבוד יום ירושלים - על הרב שלמה גורן זצ"ל
  • דרישת ציון וירושלים
  • "יפה נוף משוש כל הארץ"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.