שותפות האדם בגאולה

בני ישראל זכו במצרים לניסים גדולים: בראשונה, הם קיבלו את אותות הנחש, הצרעת והדם, המבטאים את כוח ה' בעולם ואת יכולתו לגאול אותם. בתגובה לאותות, בני ישראל נדרשו להאמין בקיומו של ה' ולבטוח בו שיוציאם ממצרים. דרישה זו היא שלב ראשון בהוצאת בני ישראל ממצרים ובהוצאת מצרים מבני ישראל.

המכות, המכונות אף הן אותות, באות מייד אחר-כך. מצד אחד – מטרתן לסייע לישראל לצאת ממצרים; מצד שני – מטרתן לגרום למצרים לדעת את ה': "ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים: וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז', ד-ה).

למרות שנראה שמכאן והלאה הגאולה מופקדת בידי הקב"ה בלבד, לא כך הדבר. ישראל מהווים חלק חשוב ומהותי מהגאולה, ובלעדיהם היא לא-יכולה להתממש. לקראת יציאת מצרים, לאחר כל המכות, נדרשו בני ישראל לסמן את בתיהם בדם לאות: "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים' (י"ב, יג). רש"י מדגיש שהדם היה בתוך הבית – כאות לבני ישראל, ולא לקב"ה. אות הדם של ישראל עומד מול האותות הראשונים שעשה ה' לבני ישראל: בני ישראל נדרשו לעשות צעד מול צעדיו של ה', להראות את אמונם בו ואת השותפות לדרך. יש, כמובן, הבדל בין האותות – ה' הפך מים לדם ואילו ישראל השתמשו בדם מן החי – שהרי אותות ה' באו לבטא את כוחו ואילו אות בני ישראל בא לסמל את אמונתם בכוחו; אולם שני הדמים מהווים סמל ואות לנאמנות, מצד ה' ומצד ישראל. הקב"ה מסייע לישראל ועוזר להם לצעוד מן המקום בו הם נמצאים אל הגאולה, וגאולה זו מחייבת גם תנועה מצד ישראל: תחילתה בביטחון בה' בעקבות האותות, והמשכה באות הדם.

העובדה שאת הפסח אוכלים הנימולים בלבד מלמדת על צעד נוסף שעשו ישראל לקראת ה' בגאולתם. הפסח והמילה תלויים זה בזה; הפסח מסמל את הגאולה, והמילה מסמלת את שותפות האדם בברית. היותה של המילה אות לשותפות האדם בא לידי ביטוי כבר במילת אברהם: ה' מבטיח לאברהם זרע וארץ, ואברהם מבטיח מצדו להיות שותף בברית, וכאות לכך מל את עצמו. מבחינה מחשבתית – בברית המילה האדם משלים את הרך הנולד, ובכך מסמל את השותפות בבריאתו; את העובדה שהאדם מתחייב לפעול בעולמו של ה' כחלק מן השותפות והברית. העובדה שהפסח כרוך במילה מלמדת שהגאולה היא פעולה דו-צדדית: הקב"ה גואל את ישראל, והם מתחייבים לנוע אל ה'. אות ה' גורר אחריו אות ישראל, ורק ביחד נגאלים.

דם הפסח ודם המילה אינם סתם מצוות המעלות את בני ישראל מטומאתם, אלא סמלים לפעולת האדם בגאולה. האותות שנעשו לישראל מובילים אותם מהיותם עם משועבד, שקוע בטומאת מצרים, לעם המוכן לבטוח בה' ורוצה לצאת ממצרים. עם ישראל מוכן לקבל את ה' כתוצאה מאות, ומבטא את מוכנותו לבצע את חלקו בברית על ידי שני האותות.

(ר' עדיאל זימרן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)