המקנא אתה לי?

לפרשת “בהעלותך”, ספר “במדבר”   

כתוב בפרשתנו: “וישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עלהם הרוח … ויתנבאו במחנה … ויען יהושע בן-נון משרת משה מבחריו ויאמר: אדני משה, כלאם! (עצור אותם מהתנבאותם): ויאמר לו משה: המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה’ נביאים, כי יתן ה’ את רוחו עליהם**”.** 

רואים אנחנו כאן את הענווה והמסירות של משה רבנו לעם. הרי מה שנתן לו את ההנהגה, הוא היותו כלי מקשר בין הקב”ה לעמו, דרך הכח הנבואי הגדול והמיוחד שהוענק לו. לכן כל כח נבואי של מישהו אחר בעם, היה עלול להיות תחרות מולו וסכנה אפשרית להמשך מנהיגותו. ולמרות כל זה הוא שמח בנבואתם של אחרים, ואפילו במצב בו כל העם יהיו נביאים. 

רואים אנחנו כאן את הענווה והמסירות של משה רבנו לעם. הרי מה שנתן לו את ההנהגה, הוא היותו כלי מקשר בין הקב”ה לעמו, דרך הכח הנבואי הגדול והמיוחד שהוענק לו. לכן כל כח נבואי של מישהו אחר בעם, היה עלול להיות תחרות מולו וסכנה אפשרית להמשך מנהיגותו. ולמרות כל זה הוא שמח בנבואתם של אחרים, ואפילו במצב בו כל העם יהיו נביאים. הדבר מעלה כמובן מחשבות כואבות על כמה תכונות חשובות שחסרות היום במנהיגות. אבל יש כאן עוד נקודה: כמה יפה שאצל מי שניחן בתכונות טובות ומיוחדות, יש שמחה לשמש השראה לאחרים, שמחה לראות את התכונות האלה צומחות ומופיעות גם אצלם, ואי-ראיה שלו אותם כמתחרים שמסכנים את ייחודו וכבודו, אלא עוד “חיילים” שמצטרפים ל”צבא” הטוב בו הוא משרת.