"את ה' האמרת היום" – ההאמרה שבפעולה
ארבעת פסוקים בפרשתנו – כי תבא – דנים בקשר שבין אלוקים לאדם, בין עם ישראל לאלוקיו, החל מ:"היום הזה ה' אלוקיך מצוך..;את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים..;וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה…;ולהיתך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר;" [כ"ו, ט"ז-י"ט]. ויש מקום לשאול על היחס שבין שני הפסוקים הראשונים בקטע הנ"ל, לבין השניים האחרונים: האם מדובר בשני דברים הנאמרים אחד לצד השני, דהיינו: האמרת ה' ע"י ישראל לצד האמרת ה' את עם ישראל, או שמא האחד מותנה בשני, ואם כן מה מותנה במה? האם האמרת ה' את עם ישראל מותנית בהאמרת ה' ע"י ישראל? עוד יושם אל לב כי התורה מקדימה את האמרת ה' ע"י ישראל [ט"ז י"ז] להאמרת ה' את ישראל [י"ח-י"ט]. האם יש חשיבות לסדר זה? [י.לייבוביץ].
מילת המפתח שיש בה לסייע בידנו בהבנת הפסוקים היא "האמרת" במקביל ל"האמירך". על ייחודיות המלה הזו בתורה עמד רש"י: "אין להם [=למילים אלה] עד מוכיח במקרא". ולדעת רש"ימילים אלו הנן לשון הפרשה והבדלה, ה' הבדיל את עם ישראל משאר העמים להיות עם סגולה, ואנו – עם ישראל – הבדלנו את ה' מאלוהים אחרים [=עבודה זרה] וייחדנוהו כאל יחיד לנו. לדעתהתלמוד יש בפסוקים אלו חידוש הברית בין ה' לעם ישראל: "מכאן שנשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואך הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת" [גיטין, נ"ז,ב].
לפי התרגום הירושלמי האמרת ה' ע"י ישראל היא :"ית מימרא דה' אמליכתון עליכון..". לפי פירוש זה עם ישראל אינו יכול להמליך עליו את ה', שכן מלכותו של ה' קיימת באופן בלתי תלוי בעם ישראל, ועם ישראל ממליך על עצמו את דבר ה', דהיינו בקיום החוקים המשפטים והמצוות מאדיר עם ישראל את דברי ה' ומתחייב לקיימן כדברי מלכות החשובים ביותר. אולם הרשב"םסבור שלהאמיר משמעו לגרום למישהו לומר משהו, ולכן האמרת ה' ע"י ישראל משמעה שעם ישראל – בעצם קבלה וקיום התורה והמצוות – גורם לכך שה' אומר על עם ישראל שהוא עם סגולה. ואילו האמרת ה' את ישראל משמעה שה' גרם לכך – ע"י ניסים וגבורות שעשה לעם ישראל – שעם ישראל נתרצה להיות עם סגולה לה'. פרוש זה של הרשב"ם מתאר יחס של גרימה, הפעלה בחידוש הברית שבין עם ישראל לה', ושם את הדגש על פעולת הצד האחד הגורמת להסכמת הצד השני.
והמדרש הגדול – בעקבות התלמוד – פירש את ההאמרה ההדדית בפסוקינו כך: "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". דהיינו, עם ישראל גרם לכך שאלוהותו של ה' הפכה להיות אחידה וניכרת לעין כל, לפיכך ה' מציג את עם ישראל בפני כל העולם כעמו היחיד. ולדעת המדרש תנחומא: "מתוך שישראל מוסרין עצמן על דברי תורה ועל קדושת שמו, לפיכך עשה להם ה' חטיבה וברכה בעולם, שנאמר את ה' האמרת היום..וכשם שישראל עושין חטיבה לפני ה' כך ה' עושה להם חטיבה שנאמר וה' האמירך היום".
האבן עזרא סבור שהפועל 'להאמיר' נגזר מהמילה 'אמיר' מלשון גדולה וחשיבות, דהיינו ההאמרה היא מתן גדולה וחשיבות לה' ע"י ישראל ולישראל ע"י ה'. והספורנו סבור שמתן החשיבות מתבטאת בכך "בזה שיהיה נכבד אצלך קיום רצונו מכל טוב גשמי..שיהא הוא אצלך הנבדל הנכבד מכל העצמים הנבדלים וממנו כל הנהגת וקיום עניניך…". בעלי התוספות הביאו שני פרושים נוספים למילה להאמיר. האחד, שהאמרה יכולה להיות מלשון תמורה וחילוף, "כלומר בשביל ה' החלפת כל האלוהות ובחרת בה'. וה' האמירך, החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיות לו לעם סגולה". השני, להאמיר=להגביה מעל כל דבר אחר, עם ישראל הגביה את ה' מעל כל אלוהים, וה' הגביה את ישראל מעל כל האומות. בעלי התוספות אף מזכירים את הפרוש 'האמרת' =המלכת [=מהפועל להמליך] בדומה למשמעות המילה 'אמיר' בלשון ערב [וכך גם תרגם לערבית רבי סעדיה הגאון].
ולדעת הרש"ר הירש המילים 'האמרת', 'האמירך' משמען גרמת שאנשים/עמים אחרים יאמרועל ה' שהוא יהיה לך לאלוקים, וה' גרם שיאמרו עליך [=על עם ישראל] שאתה תהיה עם סגולה לה'. וממשיך: "הוה אומר:נדרו של ישראל אל ה' והבטחת ה' לישראל לא נשארו, כביכול, בגדר התחייבות פרטית, אלא היחס שבין ה' לישראל נודע בכל העולם והוא חרות בתודעת האנושות. מכאן ואילך מכנים את ה' 'אלוקי ישראל' וישראל מכונה 'עם ה' ". דהיינו: פעולת ההאמרה הינה במישור הבינלאומי, ביחס לאופן שבו נתפס ה' ועם ישראל בעיני עמים אחרים, לאופן שבו עמים אחרים מזהים את ה' כאלוקי ישראל ואת ישראל כעם ה'. לדעת פרו' י.לייבוביץ אין מדובר כאן בשתי בחירות – של עם ישראל בה' ושל ה' בעם ישראל – התלויות האחת בשניה או שהנן האחת תוצאה של השניה. בחירת ה' [=ה' האמירך] בעם ישראל זהה עם בחירת ישראל בה' [=את ה' האמרת]. בחירת עם ישראל בה' היא עצם בחירתו של ה' בישראל, ועצם הבחירה של ישראל בה' היא היא השכר העליון הניתן לעובדי ה' ואין מקום לבקש גמול נוסף על כך.
ויש מקום לסבור – שלפי כל הפרושים שסובל הפועל האמרה – עצם ביצוע הפעולות [של שמירת המצוות החוקים והמשפטים] מתוך מטרה שה' יהיה לך לאלוקים היא האמרת ה' בעיני הפועל [=עם ישראל]. אמירותו של ה' [=חשיבותו או גדולתו] אינן תוצאה של ביצוע הפעולות, ולפעולות יש חשיבות בהמחשה ובהטמעת אמירות ה' בעיניים הסובייקטיביות של מבצע הפעולות. ולפיכך, על אף שהפסוקים נשוא עיוננו פונים אל כלל העם, עדיין יש בלשון היחיד שבו משה פונה אל כל אדם ואדם מישראל בלשון יחיד [כגון: 'מצוך', 'האמרת', 'להיות לך' ועוד] ללמד שבעצם שמירת החוקים, המצוות והמשפטים, מאמיר האדם את ה' קודם כל בעיניו שלו וכתוצאה מכך גם בעיני סביבתו.
חיזוק לסברה זו היא במילים "היום הזה", עליהם תהה המדרש תנחומא: "וכי עד עכשיו לא צוה ה' את ישראל ?..אלא כך אמר למשה לישראל, בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני". כאשר האדם מקיים את התורה יום יום מתוך התלהבות הדומה לזו של קבלת דבר חדש, הוא מאמיר את התורה בעיני עצמו. מכאן שפעולת האדם היא המאמירה את הדבר, תחילה בעיני עצמו, ולאחר מכן בעיני סביבתו. ולפיכך, פתחה התורה בהאמרת האדם את ה'. האמרת ה' את האדם [או את עם ישראל] אינה פעולה עצמאית או תוצאה של האמרת האדם את ה', אלא משולבת ומוטמעת בעצם פעולת ההאמרה של האדם את ה'. ופרוש זה ניתן ליישום גם ברמת כלל עם ישראל ויחס העמים לעם ישראל: בעצם קיום המצוות החוקים והמשפטים מאמיר עם ישראל את ה' תחילה בעיני עצמו [פנימה בתוך העם] וכתוצאה מכך הופך עם ישראל לעם סגולה בעיני העמים האחרים, לעליון על כל הגויים, לעם קדוש וזוכה לתהילה ולשם ולתפארת בעיני כל העמים.
(נשלח ע"י יואב מיליס לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס)