עבודת השם כתענוג, והחובה לבקש מאת ה'
על הפסוק "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן". מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בכרם רעך", ומפרש: "בפועל הכתוב מדבר". וכן בפסוק שלאחרי זה "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" – מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בקמת רעך", ומפרש: "אף זו בפועל הכתוב מדבר".
מהות עבודת האדם לקונו – "אני נבראתי לשמש את קוני" – היא בב' האופנים ד"כרם" ו"שדה", כדכתיב "כי תבואו אל הארץ . . שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", כלומר, אף שבוודאי היו עוד כמה וכמה ענייני עבודה לאחרי שנכנסו לארץ, כמו: פרקמטיא, בניית בתים וכיוצא בזה, מכל-מקום, העבודה העיקרית ב"ארץ", "כי תהיו אתם ארץ חפץ", היא ב"שדך" ו"כרמך".
2 העניינים ד"שדך" ו"כרמך" הם בדוגמת ב' העניינים שבנוסח ברכת "בורא נפשות" – "חסרונן", ו"להחיות בהם": "חסרונן" – הם הדברים המוכרחים לקיום האדם, וזהו גם עניין ה"שדה" ("שדך") – שמצמיחה תבואה שממנה עושים "לחם" המוכרח לקיומו של האדם; ו"להחיות בהם נפש כל חי" – הם עניינים של תענוג, וזהו גם עניין ה"כרם" ("כרמך") – שמצמיח פירות המוסיפים תענוג.
ועניינו בעבודה: "שדך" – מדבר על העבודה בפועל ממש, כפי המוכרח, ו"כרמך" – מדבר על העבודה מתוך תענוג. והחילוק שביניהם בא לידי ביטוי במעשה בפועל – שכן, כאשר עבודה היא כפי המוכרח, עושה רק מה שחייב לעשות על-פי דין, מה-שאין-כן כאשר העבודה היא מתוך תענוג – אזי הנהגתו היא לפנים משורת הדין (על-דרך החילוק שבין מסכת אבות – "מילי דחסידותא", לגבי כל שאר מסכתות הש"ס – על-פי דין).
ועל-פי זה יש לבאר את תוכן הפסוקים "כי תבוא בכרם רעך", "כי תבוא בקמת רעך", ש"בפועל הכתוב מדבר" – דקאי על עבודתו של יהודי לשמש את קונו, על-ידי עבודתו "בכרם רעך" ו"בקמת רעך", "רעך זה הקב"ה", הן בעבודה שהיא באופן של הוספה ותענוג ("כרם רעך"), והן בעבודה בעניינים המוכרחים ("קמת רעך"), כדלקמן.
קודם כל אומרים ליהודי – "כי תבוא בכרם רעך", כלומר, גם כאשר נמצא בהתחלת העבודה, עליו לדעת שאין לו להסתפק בענייני העבודה שהם באופן של הכרח ("קמת רעך"), אלא עבודתו צריכה להיות גם בענייני העבודה שהם באופן של הוספה ותענוג – "כרם רעך". שאפשר לטעון: עבודה שהיא באופן של תענוג – אינה שייכת אלא ל"יחידי סגולה" בלבד, ואילו אתה – אל תתהלך בגדולות, הלוואי ותמלא את העבודה המוכרחת! "דייך מה שאסרה לך תורה"! על זה באה ההוראה ד"כי תבוא בכרם רעך" – שכבר בהתחלת העבודה (עוד לפני שמדברים על "כי תבוא בקמת רעך") עליו לדעת שאין להסתפק בעבודה המוכרחת, אלא צריכה להיות גם העבודה באופן של תענוג.
כי כוונת הבריאה היא – לפי ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", כלומר, לא רק עניין של רצון, כלשון העץ- חיים: "כשעלה ברצונו כו'", כי אם עניין של תאווה ותענוג ולכן צריכה להיות העבודה באופן של תענוג דווקא, ולא רק כפי המוכרח בלבד. ועד שכללות העניין דירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – לא היה נעשה מלכתחילה כדי שתהיה העבודה המוכרחת בלבד, כי אם בשביל העבודה באופן של הוספה ותענוג.
ומה שכתוב "כי תבוא בכרם רעך" – אין הכוונה שעניין זה תלוי ברצונו, אלא זהו עניין של חובה (כמו שאומר רש"י ש"כי" משמש כאן בלשון חובה, לא כ"אם")ויש בלשון זה גם עניין של הבטחה – שאכן יהיה העניין ד"כי תבוא בכרם רעך", היינו, שיצליח גם בענייני העבודה ד"כרם רעך", כולל – שיפעל עניין של תענוג אצל "רעך זה הקב"ה" ("כרם רעך"), תענוג בורא.
ואז "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", היינו, שהעבודה ד"כי תבוא בכרם רעך" היא באופן של "ואכלת גו'" – כמו אכילה שבאה בפנימיותו, עד שנעשה דם ובשר כבשרו,וגם באופן של שביעה, "שבעך". וביחד עם זה – "ואל כליך לא תיתן", כלומר, למרות שעניין זה נמשך בפנימיותו, מכל- מקום, אין זה באופן של מדידה והגבלה ב"כלים", שכן, "אל כליך לא תיתן", כי אם "עניין שלמעלה מכל מדידה והגבלה ד"כלים".
ואחרי שיודעים שעבודתו של יהודי צריכה להיות (לא רק כפי המוכרח, אלא) גם באופן של הוספה ותענוג – אפשר אולי לחשוב שכאשר יהודי עובד את עבודתו בעניינים המוכרחים, "כי תבוא בקמת רעך", אין בכך חשיבות מיוחדת. ועל זה אומרת התורה, שגם לאחרי ההוראה ד"כי תבוא בכרם רעך", ישנה הדגשה מיוחדת וצורך מיוחד בנוגע לעבודה בעניינים המוכרחים – "כי תבוא בקמת רעך", כלומר, רצונו של הקב"ה שהעבודה תהיה בשני קווין אלו, ולכן, העבודה ב"קמת רעך", חשובה לא פחות מאשר העבודה ב"כרם רעך". ומכיוון שגם העבודה ד"כי תבוא בקמת רעך" היא עבודה חשובה כו' – הבטיחה התורה ש"כי תבוא בקמת רעך", אזי "וקטפת מלילות בידך", היינו, שזוכה לקטוף "מלילות" מ"קמת רעך", ולוקח זאת בידו ממש – "בידך", כלומר, לא רק עניינים רוחניים, תענוג רוחני כו', כי אם בגשמיות כפשוטו, באופן שיכול למשש זאת בידים ("בידך"), ועד שיכול למולל ולרכך באצבעותיו – "מלילות". וביחד עם זה, "וחרמש לא תניף על קמת רעך", היינו, שכל מה שמקבל בעולם-הזה, אין זה גורע מאומה מהשכר המובטח לו לעולם-הבא עבור עבודתו (אפילו) ב"קמת רעך".
כי הרי כל הייעודים הגשמיים אינם בגדר של שכר, כי אם לצורך העבודה עצמה – כלשון הרמב"ם: "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויין ללמוד בחכמה ולעשות המצווה".כולל אפילו עשירות – "עשר בשביל שתתעשר", וכל זה – לא מפני שעניין העשירות כשלעצמו תופס מקום אצלו, כי אם כדי שיוכל לתת צדקה עשר פעמים ככה!
פרשת תצא – שבה נאמר הפסוק "כי תבוא בכרם רעך" – קורין לעולם בחודש אלול, חודש ההכנה לראש-השנה. והנה, עיקר העבודה דראש-השנה היא – תקיעת שופר, "מצוות היום בשופר", וידוע ש"שופר" הוא מלשון "שפרו מעשיכם", היינו, עניין התענוג, עד לפנימיות התענוג (כמבואר בדרושי ראש- השנה).אמנם, אף-על-פי שעניין זה נאמר בפרשת תצא, מובן וגם פשוט שאין זה עניין השייך לזמן שבו קורין פרשת תצא בלבד, אלא שייך גם לכל השנה כולה, כאשר לומדים שאר ענייני התורה. ובהתאם לב' ענייני עבודה אלו – "כי תבוא בכרם רעך" ו"כי תבוא בקמת רעך" – נותן הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל את כל המצטרך לו, הן בעניינים המוכרחים ("שדה"), והן בענייני תענוג ("כרם").
ויש להוסיף, אשר כל ה"שיקולים" וה"חשבונות" אם ראויים לבוא לפני המלך ולבקש בקשות – אינם אלא בנוגע לענייני תענוג ("כרם"); אבל בנוגע לדברים המוכרחים – "מצוות עשה . . שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם"!!
כאשר יהודי מרגיש שחסר לו דבר מסויים – הרי גם אם עושה "חשבון" שאינו ראוי כו', יש עליו חיוב מן התורה לבקש מהקב"ה שימלא את חסרונו!
אתה חושב שאינך ראוי לכך – אל תעלים עובדה זו, ובלאו הכי לא יועיל אם תרצה להעלים… אלא תאמר שלמרות שאינך ראוי, מכל-מקום, מבקש אתה מהקב"ה שימלא את חסרונך, מכיוון שהקב"ה ציווה בתורתו "שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם"!
והחיסרון הכי עיקרי של בני ישראל הוא – שנמצאים עדיין בגלות, חושך כפול ומכופל, ומשיח צדקנו עדיין לא בא!… ומכיוון שישנו ציווי בתורה "שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם" – שואלים יהודים ומבקשים מהקב"ה שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד!!
ומכיוון שכן, צועקים יהודים "עד מתי"?!? ומתוך שמחה וטוב לבב, ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה באופן ד"לא עיכבן כהרף עין", תיכף ומיד ממש.
(מתוך אתר יומימייל, על פי שיחה של האדמו"ר מלובביץ' – י"ד באלול ה'תשמ"ה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ה, כרך ה' עמ' 2899-2885)