"על קדושה ועל טהרה"
פרשת השבוע פותחת בדיני טהרת היולדת, ומתארת:"בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (י"ב, ד')
במבט ראשון ישנו קושי בפסוק זה – מה עניין קדושה אצל טומאה וטהרה? מבחינה הלכתית, דברי התורה מובנים. למרות שרק בימי הטומאה של היולדת דינה כנידה, ובימי הטהרה דינה כטבולת יום ארוך, בכל זאת עד הערב שמש של יום הטהרה האחרון היא אסורה באכילת תרומה וקודשים ובכניסה אל המקדש. אולם, יש להבין קישור זה מבחינה רעיונית – מדוע אדם טמא אינו יכול להכנס אל הקודש?
יש לציין שלא ניתן לטעון שמדובר בקישור מקרי, משום שגם בסוף פרשת 'מצורע' אנו פוגשים בקישור דומה: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ט"ו, ל"א)
ואכן, נדמה שהגישה היהודית ביחס לעולם הטומאה והטהרה שונה משתי הגישות הנפוצות בעולם – הגישה המעשית והגישה המדעית. הגישה המעשית טוענת שאמנם יש בעולם כוחות קדושה וטומאה, אולם מדובר בכוחות קמאיים המצויים בטבע – שדים, רוחות רעות וכדומה. לפי גישה זו כוחות הטומאה אינם נוצרים ע"י האדם, אלא נבראו ביחד עם הטבע. לעומת גישה זו, הגישה המדעית-רציונאלית טוענת שכלל אין בעולם כוחות מעין אלו. לפי גישה זו אין חפץ קדוש יותר מחפץ אחר, אין מקום קדוש יותר ממקום אחר ואין טומאה באדם מת יותר מאדם חי. במילים פשוטות: המדע מתכחש לעולם הטומאה והטהרה.
היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה; ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע. לפי התורה את הקדושה יוצר האדם: הוא כותב ספר-תורה ותפילין, הוא מקדיש בהמות לה', הוא מקדש את הזמנים ועוד. הרב סולוביצ'יק מחדד נקודה זאת, ומעיר על כך שהר-סיני, שעליו ירד הקב"ה באש וענן ועליו התרחש המאורע מלא השגב וההוד של קבלת התורה, אינו קדוש כלל, עד כדי כך שאין אנו יודעים היכן נמצא אותו הר. דווקא הר המוריה, שבו ניסה האדם להתקרב אל הקב"ה, הוא המקום המקודש ליהודים, ועליו ראוי להבנות בית המקדש. הקדושה נוצרת דווקא ע"י מעשי האדם.
ניתן לראות נקודה זו גם ביחס ליצירת טומאה. דברים הנמצאים בטבע והאדם לא נגע בהם – כגון חיות, צמחים או חומרי גלם אחרים – אינם מקבלים טומאה. רק האדם ואביזריו – כלים ואוכלין שנועדו לצורכו – הם המקבלים טומאה. להבדיל, גם הטהרה מתבצעת ע"י חזרה לטבע – טבילה במקווה שמימיו אינם שאובים ויד אדם לא נגעה בהם. התורה מלמדת אותנו בכך, שבכדי לצאת מעולם הטומאה יש לצאת מעולמו של האדם, ולחזור למצב הראשוני שהמקווה מבטא.
הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין, טוען שמותר לאדם לטמא חולין לכתחילה: "כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן כך מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י, ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה, וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן" (ט"ז, ט')
הרמב"ם ממשיך ומסביר שכל דיני טומאה וטהרה הכתובים בתורה, מתייחסים רק בשביל ללמדנו כיצד ניתן לגשת אל הקודש: "כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לעניין מקדש וקודשיו ותרומות ומעשר שני בלבד" (ה"ח)
מדברי הרמב"ם משמע שעולם הטומאה יוצר בעיה רק אם רוצים להתקרב לעולם של קדושה. הרמב"ם ממשיך ומסביר, שהבעיה בקירבת טמא אל הקודש, היא שכניסה כזו בד"כ מלווה באכילת קודשים, ואכילת קודשים נאסרה בטומאה: "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים" (הל"י)
אולם, ישנם החולקים על הרמב"ם, ומנמקים את הצורך בטהרה בעת הרגל בכך שהרגל הוא זמן של קדושה, ואין אדם רשאי להיות טמא בזמן זה גם אם הוא לא מתכוון לאכול קודשים. ואכן, טעם זה עולה מהפסוק שבו פתחנו: "ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" – כלומר, עצם הכנסת טומאה למקדש פוגעת בו.
אמנם, כיוון שונה עולה מהפסוק השני שאותו ציטטנו: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם". מפסוק זה משמע שהכנסת הטומאה למקדש איננה פוגעת במקדש, אלא פוגעת בנו.
לאומות העולם ישנם חיים "אפרוריים". אין להם עולם של קדושה, יש להם פחות מצוות ואפילו טומאה לא נוהגת בהם. לעומתם, לעם ישראל ניתנה אפשרות להגיע לרמות גבוהות של קדושה, ומסיבה זו יש להם הרבה יותר מצוות ורמת הערכים שלהם גבוהה יותר. אולם, הקב"ה לא נתן להם את כל זה "בחינם". המעלה שלהם תובעת מהם גם אחריות גדולה, וצורך להיזהר מאד לא לפגוע בקדושה שניתנה להם! הזכות להשתייך לעולם הטהרה והטומאה, גוררת אחריה גם מחויבות לשמירה על עולם הקודש. זהו פשר הקישור בן טומאה לקדושה שאותו אנו רואים לאורך ספר 'ויקרא'.
(הרב אהרן ליכטנשטיין. השיחה נאמרה בפרשת 'מצורע' תשנ"ד ולא עברה את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il)